“אני לא יכולה להיות איתך.” “למה?” היא משפילה את עיניה, נושכת את שפתה התחתונה ושותקת. מה הבעיה שלה? “זה בגלל שאני לא דתי? אז אני לא מספיק טוב בשבילך? כי אין לי כיפה וציצית? הרי אני אמרתי לך שאני מוכן לעשות הכל בתנאים שלך, צופיה. בקצב שלך.” היא מרימה את מבטה ועיניה פעורות בזעזוע. “מה פתאום! ממש לא.” ואז קולה מתרכך, “אתה לא רק ‘מספיק טוב’, אתה בחור מדהים. אתה טוב לב, ומצחיק, ורגיש, ועמוק. הבחורה שתהיה שלך תהיה בת מזל.” “אבל זו לא תהיה את.” אני מפטיר. היא מהנהנת, מבטה נעוץ ברצפה. לא משנה מה היא אומרת. בשורה התחתונה הבחורה שאני רוצה יותר מכל עדיין מרחיקה אותי. “עדיין לא ענית לי. למה?” עיניה נעוצות בעיני, נשימותינו כבדות. ואז היא מסתובבת והולכת לסלון. משאירה אותי שוב בלי תשובה. אין סיכוי שאני מוותר. יש משהו שהיא לא אומרת לי. “תעני לי! למה את חוסמת אותי?” היא מסתובבת אלי, כתפיה שמוטות והיא נראית מותשת. היא מביטה עמוק לתוך עיני ואומרת בשקט, “אני לא יכולה להיות איתך, כי אני לא יכולה להיות עם אף אחד. לעולם.”