תמיד חשבתי שאני אובססיבית למיניות, בצורה לא בריאה. הרגשתי אשמה שזה מעסיק אותי. הרגשתי אשמה שאני קוראת על זה, הרגשתי אשמה שעיסוק בנושא הזה גורם לי לכל כך התרגשות ותחושה של חיות. לא ידעתי להתייחס לזה כאל משהו טבעי. כשהתחתנו חטפתי כאפה רצינית לפרצוף. אני שעסוקה כל כך במיניות, שחושבת על זה כל כך הרבה, שמחכה לחוות אותה כבר (כי הרי אין לאישה מיניות בלי בן זוג דהה), דווקא אני לא טובה בזה. התרחש אצלי פגם בייצור. הגוף שלי לא עובד כמו שצריך. אני מתמודדת עם וסטיבולודיניה- כאבים בפתח הנרתיק, בעיקר במהלך החדירה ביחסי מין. וכך יצא שהבן זוג שלי חווה אותי במשך שנים כאישה לא מינית כמעט בכלל. הרמתי הגנות. הייתי מתעצבנת מכל מגע של חיבה. אפילו מכל מחמאה שקשורה לגוף. אם הוא היה אומר שאני יפה או מושכת בעיניו הייתי נכנסת ללחץ. וזה לא שלא היתה מיניות בנינו. היתה. וגם נעימה ומספקת (חוץ מהחלק הכואב כמובן), אבל הרבה פעמים הייתי עצורה, חסומה ומסוגרת, לפחות ביחס למה שאני יכולה להיות וביחס למה שאצור בתוכי. אני לא יודעת מה גרם לשינוי. אולי זו רוח התקופה, אולי התבגרתי. אולי מרוב שהרגשתי חנוקה ומדוכאת האנרגיה שבתוכי היתה חייבת לצאת איכשהו. התחלתי לכתוב על זה את הספר פתאום דברים התחילו להיפתח ולהתחבר.
למה אני כותבת על זה פה? יש מי שיגיד שזה חושפני מדי, וגם יש בי קול מחליש שאומר- די כמה את מקשקשת, אף אחת לא מרגישה ככה. זה רק את. ומצד שני קול אחר שאומר לי שאני לא לבד בזה, גם אם אף אחת לא אומרת כלום. פעם שמעתי שהדבר שאתה הכי מתבייש בו הוא המתנה שלך לעולם. עכשיו אני מבינה למה זה העסיק אותי כל כך הרבה ולמה התביישתי בזה. כי הקול הזה אומר לי שפה ממש זו השליחות שלי. להגיד בקול את הדברים שאף אחת לא מעיזה להגיד אפילו לעצמה. אז אני כותבת כאן למי שזה נוגע בה- שאם גם את הרגשת כבויה, לא mינית, לא נשית. זה לא אומר שאת כזאת. זה אומר שיכול להיות שיש בתוכך כל כך הרבה אנרגיה ואור שמחכים לצאת ברגע הנכון. והאור הגדול הזה מתבטא הרבה מעבר לחדר המיטות. הוא אור גדול לעולם.