לפני כמה שבועות ראיינה אותי פסיכולוגית בשביל מחקר שהיא עושה על נשים דתיות שמתמודדות עם וולוודיניה. למרות הנושא הרגיש רוב השיחה הייתי ממש מוחזקת. עיבדתי במהלך השנים האחרונות הרבה מהחוויות והרגשות שעלו לי סביב הנושא הזה. אבל היה שלב אחד שבו הרגשתי מוצפת והתחלתי לבכות והבנתי שזה נושא שעוד מאוד כואב אצלי.
זה היה בשלב שסיפרתי לה על התייעצות שהיתה לנו עם רב בנוגע לאמצעי מניעה.
היינו אז זוג ממש צעיר, נשואים פחות מחצי שנה, עוד קצת המומים מהדבר הזה שנקרא יחסי מין ובטח מהכאב הלא צפוי שהתלווה אליהם כל פעם מחדש.
לא היה לנו עם מי לדבר, או יותר נכון לא הרגשנו בנוח לדבר, בין השאר גם כי כל מי שכן סיפרנו לו לא ידע על מה אנחנו מדברים ולא היו לו כלים בכלל להתייחס לנושא הזה. היינו לבד ובתחושה של אין מוצא.
משיטוט באינטרנט גילנו שמומלץ להפסיק עם הגלולות נגד הריון כי יש קשר בין גלולות וכאב ביחסי מין, והתקשרנו לרב מסויים לשאול באיזה אמצעי מניעה מותר לנו להשתמש. זה לא פוסט של דיון באמצעי מניעה (למרות שאני יכולה לדבר על זה ארוכות, אני בקיאה בכולם) באותה תקופה התקן לא היה רלוונטי לפני הריון ראשון, כמובן שקונdום לא היה אופציה בשום צורה, והפתרון היחיד שהיה לו להציע לנו היה דיאפרגמה, (שזו אולי אופציה טובה יחסית אבל גם היא כרוכה בלדחוף משהו לתוך נרתיק כואב). אבל עוד לפני הפתרון הקלוקל, היום במבט לאחור כשאני חושבת על השיחה המאכזבת הזאת אני כועסת וכואבת. אני בטוחה שלרב לא היו כוונות רעות והוא בסך הכל ענה לשאלה אותה הוא נשאל. אבל התשובה שלו מצביעה על תפיסה מאוד עמוקה ולא מתפשרת.
איך אמורה באמת להתנהל שיחה בנושא הזה בין חתן והרב שלו?
כשגבר מתקשר לרב ואומר שלאישתו כואב ביחסי mין, ושאמצעי המניעה המקובל מבחינה הלכתית אולי מחמיר את הבעיה לכאורה נראה שנושא השיחה הוא דיון הלכתי על אמצעי מניעה. אבל האמת היא שהנושא צריך להיות אחר. אני מצפה שאם רב שומע שאלה כזו הוא צריך להגיד לאותו בחור-
רגע רגע רגע.
תעצור הכל!!
אתה אומר שלאישתך כואב במהלך יחסי אישות,
אתה שואל אותי על אמצעי מניעה,
אבל השאלה האמיתית היא- איך אתם מתמודדים עם זה? האם מישהו מלווה אתכם? מטפל בכם?
ובעיקר- האם בכלל מותר לכם לעשות את זה כשזה כואב לה?
גם אם לא לכל הדעות התשובה היא “לא” עם שלושה סימני קריאה, לפחות צריך להיפתח פה הדיון. צריך להגיד שיחסי mין הם לא בכל מחיר. צריך להיאמר שיש דרכים נוספות לקיים יחסי אישות מענגים ומחברים וקדושים, בעיקר כשמעורב כאב. ואז בכלל הדיון באמצעי מניעה מיותר כאן, או מקדים את זמנו. זה לא האישיו המרכזי שצריך לעסוק בו.
אני מצפה מהרב לקרוא פה מבין השורות כי זה זועק לשמיים.
אבל לצערי השיחה הזו התחילה ונגמרה בדיון הלכתי על אמצעי מניעה, שבו, שוב, כל האחריות מונחת על כתפיה של האישה (כי לגבר זה אסור) מבלי בכלל לראות אותה ואת החוויה הmינית שלה באמת.
אני יודעת שיש היום יותר מודעות ויש לזוגות יותר למי לפנות והלוואי הלוואי הלוואי ששיחות כאלה שמתקיימות בימינו נראות ונשמעות אחרת. אבל הכאב הזה נשאר והולך איתי היום יותר מתמיד. כי לתפיסה העמוקה והשורשית הזאת יש המון השלכות שקשורות לmיניות בכלל, לנשיות בכלל, ולmיניות נשית בפרט. ובא לי לצעוק לעולם שהיא חשובה. הmיניות שלנו חשובה ודעתנו חשובה והסבל שלנו חשוב. וצריך לקחת אותם בחשבון, גם ובעיקר כשפוסקים הלכה, לכלל ולפרט.
ובא לי להגיד לכל הזוגות שנמצאים שם בתווך בין ההלכה לבין עצמם והצרכים שלהם, והכאב שהם חווים-
המערכות חשובות, אבל לא יותר מהפרטים. אני לא קוראת בהכרח לפריקת עול ולהתעלמות מההלכה אבל כן להיות קשובים לעצמכם, אתם יודעים הכי נכון.
כי לכאב צריך להקשיב תמיד.