אני לא מאמינה שזה קורה לי. דווקא היום. דווקא אתו.
איתן זועק בתסכול, בפעם החמישית, בועט באבנים המסכנות שנקלעו למצב הביש שלנו ומתיישב באפיסת כוחות.
הוא לא מביט לי בעיניים. ואני יודעת למה.
יום אחרי שהוא הודיע לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא לא מרגיש כמוני, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בנקיק שכוח אל, לבד, בטיול הכנה למסע של בני עקיבא. אף אחד לא יודע שנעלמנו, ואף אחד לא יוכל למצוא אותנו בזמן הקרוב. אין פה קליטה, וגם הקליטה המעטה שהיתה לא תעזור כי הפלאפונים כבר נכבו.
אני נשענת על הסלע, משתדלת שלא להזיז את הרגל שלי שנפגעה כתוצאה מהנפילה לסדק הסלע.
“יבואו לחפש אותנו,” אני מנסה להרגיע את איתן ואת עצמי. הוא מגחך ומניד בראשו.
“את כזאת תמימה. יעברו שעות עד שהם יצליחו למצוא אותנו. אם בכלל. אי אפשר לראות אותנו מהשביל.” אני מתכווצת מהמרירות בקול שלו. האם הוא כל כך סובל מהנוכחות שלי?
אנחנו כבר שעות כאן, בקרוב יחשיך. הגרון שלי יבש והבטן של מקרקרת. אין לנו אוכל למעט חבילת פריכיות אורז ולמזלנו בקבוק אחד של ליטר וחצי מים.
איתן מרכין את ראשו בין שתי ידיו המונחות על רגליו המקופלות ואני מנצלת את העובדה שראשו מורכן כדי להביט בו. גם בסיטואציה ההזויה הזו אני מרגישה את הגוף שלי מגיב בצורה משונה למראה השרירים שלו מתחת לטי-שירט. אפילו הזיעה שנקווית בצווארו לא מגעילה אותי. מתחשק לי להעביר את אצבעותיי על עורפו. אני עוצמת את עיני ונותנת לעצמי סטירה דמיונית. אני לא אמורה לחשוב על דברים כאלה. בטח שלא עכשיו.
אני לא זוכרת מתי היה השלב שקלטתי שאני דלוקה עליו. הרי אנחנו מכירים כבר שנים, למרות שהוא גדול ממני בשנה. שנינו מגיעים כל שלישי ושבת לאותו סניף בני עקיבא. אבל רק כשציוותו אותנו לתכנן ביחד פעילויות לבוגרים, יצא לנו לבלות הרבה יותר זמן ביחד, לפעמים רק שנינו. ופתאום קלטתי שאני קצת מתחילה לבהות בו, להיות יותר ויותר נבוכה בנוכחותו. התחלתי לדמיין אותו בלילה במיטה. איך זה ירגיש אם הוא יגע בי? האם גם הוא סקרן לראות אותי בלי בגדים? אני יודעת שהמחשבות האלה ממש מטופשות. זה הרי לא יקרה לעולם. והוא בכל מקרה לא מעוניין. אולי הוא מעדיף בחורות ממש רזות, או בלונדיניות? אולי הוא לא נמשך לעור הבהיר שלי? או בכלל לאופי שלי?
“איך הרגל שלך?” קולו מפר את הדממה ומחמם את ליבי. אני מרימה אליו את מבטי בחדות ושפתיי נמתחות לחיוך קטן. זו הפעם הראשונה שהוא נשמע מעט דואג.
“אני אהיה בסדר, בטח רק נקע.” כל עוד אני לא מזיזה אותה אני בסדר. אין לי מושג מה אעשה אם לא יגיעו לחלץ אותנו ואצטרך ללכת בעצמי.
“את יכולה לקום?” קולו חוזר להיות ענייני, ואני תוהה אם התחלתי לדמיין רוך או דאגה בקולו מקודם.
“אממ.. לא בטוחה.. אני.. אני לא חושבת שאני יכולה ללכת בלי עזרה”, אני לוחשת את המילים האחרונות ומסמיקה. האם כדי שנצליח לצאת מפה נצטרך.. לגעת? אצטרך להישען עליו? המחשבה שולחת זרמים של התרגשות ברחבי גופי, מהולים במבוכה. מעולם לא נגענו. אפילו לא לחיצת יד או חיבוק ידידותי.
איתן פותח את פיו ואז סוגר אותו, ולבסוף לוקח נשימה עמוקה ומהנהן. “אז אני אעזור לך. אנחנו חייבים לצאת למקום שיצליחו לראות אותנו.”
עיני נפערות לרווחה כשהמחשבה על לנסות לזוז ממלאת אותי באימה. “אתה… באמת חושב שזה הכרחי? אני לא רוצה להכביד עליך..” או לגרום לך לגעת בי כששנינו שומרים נגיעה. מילא אם הוא היה בעניין שלי. תחושת הדחייה עוד מרה בגרוני.
“זה יהיה יותר טרחה אם נתייבש פה ונמות,” הוא עונה ביובש.
למה היו חייבים לצוות אותנו לטיול הזה? אני מעדיפה כבר להיות פה לבד מאשר להיות מטרה לחיצי האדישות והמרירות שלו. מה הבעיה שלו? זה לא שביקשתי ממנו להציל אותי.
“אולי פשוט תלך ותשאיר אותי פה? תקרא לעזרה?” אני מציעה ונושכת את שפתי התחתונה. למרות שאני מפחדת עד מוות להישאר פה לבד.
איתן מביט בי לרגע ואז מניד בראשו, “אני לא משאיר אותך כאן לבד”.
אני נושפת אויר החוצה, רק עכשיו שמה לב כמה הייתי לחוצה שהוא יסכים להצעה שלי.
איתן נעמד ומביט בי עוד רגע אחד, ואז מעביר את ידו בשערו ונושף אויר החוצה. הוא מכתיף את התרמיל שלו על הגב שלו, ניגש אלי ומושיט לי את היד.
“יאללה בואי נגמור עם זה,” הוא ממלמל.
אני מביטה ביד שלו כאילו היא בוערת. אני כל כך רגילה שזה אסור. איך אפשר בכזו קלות להתעלם מהרגל של שנים, עשרות שיחות ושיעורים על ייחוד ושמירת נגיעה?
“נו?” הוא חסר סבלנות ואני מתנערת מהמחשבות. אני מכתיפה גם את התרמיל שלי ומנסה להתרומם בעזרת הסלע.
אני מעווה את פניי. זה כואב! אני לא מסוגלת!
לפתע את ידיו אוחזות בזרועותיי. אלוהים אדירים. זרמים של חשמל חולפים בגופי, למרות הכאב העז ברגל.
“אל תנסי להיות גיבורה,” הוא נוזף בי. “שימי את היד שלך מסביב לכתף שלי, הנה ככה,” הוא מרים מרכין את ראשון וכתפיו כדי להתאים את עצמו לגובה שלי, פעולה לא פשוטה בכלל בהתחשב בעובדה שהוא גבוה ממני ב15 ס”מ לפחות. “עכשיו תשתמשי בי בתור קביים, אל תשעיני את המשקל שלך על הרגל הפצועה.”
הוא מרים לרגע את פניו כדי לחפש את האזור הכי ידידותי לטיפוס ובוחר בנקודה שנמצאת כ30 מטר מאיתנו. זה הולך להיות קשה.
אנחנו מתקדמים לאט למרות שאני משתדלת לנוע מהר ולא להאריך את הסבל שלו ושלי. ריח הזיעה והאפטר שייב שלו אופף אותי, חום גופו עוטף אותי והלב שלי דופק בפראות.
לבסוף אנחנו מגיעים לסלע שאמור לסייע לנו לטפס על דופן הנקיק ולחזור לשביל. אני מביטה בו בעיניים פעורות. אין לי מושג איך הוא מתכנן שאעשה את זה עם הרגל הפצועה שלי.
“איתן, זה בלתי א-“
“ששש…” הוא מהדק את אחיזתו בכתפי, ” אני הולך להרים אותך על הגב שלי ונטפס החוצה.”
אני מנידה בראשי בפראות. אין סיכוי שהוא מרים את המשקל שלי!
“יעלה, הרמתי דברים יותר כבדים ממך בחדר כושר,” הוא מגחך.
אני מסמיקה וצוחקת. איך הוא יודע על מה אני חושבת?
אני נשענת על הסלע כשהוא משתחרר מהזרוע שלי ומתיישב לפני בעמידה שפופה.
“בואי.” הוא טופח על הכתפיים שלו.
אני מהססת לשנייה ואז מתקרבת אליו לאט. אלוהים אדירים.
אני מניחה באיטיות את ידי על הכתפיים שלו, בהתחלה ברכות, מרגישה תחת ידי את השרירים הקשים. אני יכולה להישבע שהוא רעד לרגע. האם המגע שלי משפיע עליו כמו שהוא משפיע עלי? לאחר מכן אני מחליקה את הידיים קדימה ומחבקת אותו והשדיים שלי נצמדים לגבו. הוא נושם עמוק ואז שולח את שתי ידיו לאחור, אוחז בירכיי ולבסוף מתרומם ואני אתו. אני נצמדת אליו בחוזקה, לוחצת את ירכי לאגן שלו בניסיון שלא ליפול. ה’ ישמור, זה כל כך מביך! ידיו עוברות מעט במעלה ירכי בחיפוש אחר התנוחה הכי נוחה לנשיאה ואני חושבת שאני מפסיקה לנשום.
הסנטר שלי מונח על כתפו והלחי שלי נצמדת לשלו כשאני נאחזת בו בחוזקה. הוא מסובב את ראשו לרגע ומביט בי. חום עובר בינינו. מקרוב אני יכולה לראות את זיפי הזקן שלו שהחלו לצמוח, את עצמות הלחיים הזוויתיות, את טיפות הזיעה שמעטרות את מצחו ושפתו העליונה. כמה חלמתי להעביר את אצבעותיי על לחייו, שפתיו, בשערו הסמיך. כמה חלמתי לגעת בו, לחבק אותו. אבל לא ככה, כשאני בטוחה שהוא מת להיפטר ממני. הוא מסיט את מבטו ממני בחדות, מתייצב ומתחיל לטפס. אני בטוחה שקשה לו אבל הוא לא מתלונן.
אנחנו מתקדמים לאט. הוא מתנשף, אני מתכווצת בניסיון להעלים את עצמי או לפחות לשקול פחות, מה שכמובן לא עובד בכלל.
“איתן זה יותר מדי.. פשוט תשאיר אותי,” אני מתחננת. הוא לא עונה אלא רק מניד בראשו ושולח את ידו לסלע הבא. לקראת הסוף גופו כבר רועד והוא ממשיך לטפס בכוחותיו האחרונים עד שלבסוף אנחנו מגיעים בחזרה לשביל. איתן נשכב על האדמה באפיסת כוחות ואני מתגלגלת ממנו ונשכבת על גבי לידו. השמש כבר שקעה בנתיים ומתחיל להיות חשוך.
“אתה בסדר?” אני לוחשת.
“כן, אני צריך רק רגע…” הוא מתנשף עדיין.
אנחנו שוכבים ככה על האדמה הקשה במשך כמה דקות מביטים זה בזה. אני לא מאמינה שהוא סחב ככה את שנינו במעלה הסלע. אני לא בחורה רזה במיוחד. הוא נראה לי פתאום כל כך חזק ועוצמתי וזה עושה לי משהו בפנים. אוף יעלה, את חייבת לדכא את המחשבות האלה. הוא לא רוצה אותך. זה סתם יגרום לך לכאב לב.
“אנחנו צריכים למצוא מקום להעביר בו את הלילה.” קולו מעיר אותי מהמונולוג הפנימי והוא מתחיל להעביר את עיניו על הסביבה שלנו.
“להעביר את הלילה? אוי שיט.”
“אל תדאגי, יהיה בסדר. בבוקר הם בטח יחזרו לחפש אותנו.” הוא שולח ידו ומלטף את הלחי שלי ואני קופאת. אני בולעת את הרוק שלי ומרימה את ידי כדי לגעת בידו שמונחת על פניי אבל הוא מושך אותה חזרה במהירות. מה קרה פה הרגע?
“סליחה, אני לא יודע מה חשבתי,” הוא ממלמל, מסיט את מבטו וקם על רגליו. הוא טופח קלות על בגדיו לנער מהם את האבק ואז מסתובב אלי, פניו שוב קשות ורציניות. הוא מתקרב אלי ומושיט לי את ידו כדי לעזור לי לקום. המגע שלו עדיין מרגש אותי אבל הוא שוב נראה חסר סבלנות ועצבני.
אנחנו שוב הולכים תוך כדי חיבוק מגושם כדי למנוע ממשקל הגוף שלי לנחות על הרגל הפגועה. אחרי כמה דקות איתן מצביע על שקע בסלע בצד השביל שנראה מוגן ואנחנו מתיישבים בתוכו. הלילה ירד וחושך מוחלט מסביבנו.
“אנחנו אמורים להדליק מדורה או משהו כזה?” אני תוהה בקול.
“לא כזה קר, אני לא חושב שיש פה חיות טורפות. וזה לא שיש לנו משהו לבשל,” הוא מגחך, נשען לאחור על התיק שלו כמו כרית ומניח את כובע הבוקרים שלו על פניו.
אבל כן כזה קר. אין לאף אחד מאיתנו סוודר בהישג יד, הלילה המדברי מתחיל לתת בנו את אותותיו והעור שלי סומר. אני מחבקת את עצמי בניסיון לשמור על חום גופי אבל זה לא ממש עוזר.
אני מחליטה לשבור את השתיקה ולנסות להסיח את דעתי מהקור.
“אני כל כך מצטערת. אני בטוחה שהיית מעדיף להיות בכל מקום אחר חוץ מפה ובטח לא איתי.”
איתן מרים את הכובע מפניו ומסובב אותן אלי. “למה את כל כך בטוחה בזה?”
“כי…אתה אמרת… שאתה לא רוצה להיות איתי.” תחושת העלבון ושברון הלב שהרגשתי עדיין זורמת בתוכי כמו לבה שחורכת את נשמתי.
איתן נאנח ומעביר את ידיו בשערו. “נכון. אמרתי את זה. אבל לא אמרתי שאני לא מחבב אותך, או לא נהנה בחברתך. וזה לא אשמתך שאנחנו פה.”
למרות המחמאות, התוקף שהוא נותן למילים שלו מכאיב כמו סטירה נוספת באותו מקום. אני מרכינה את ראשי ומביטה ברגליי לאור הירח. הייתי מנסה לישון אבל אני רועדת מקור.
“שיקרתי לך”, קולו בקושי נשמע בחושך.
“מממהה? לללממהה אתתתהה מתככוווןן?” כל כך קר לי ואני לא מצליחה לייצב את הקול שלי.
אני כבר בקושי רואה אותו אבל מבחינה שהוא מזדקף ומרגישה את מבטו העז עלי.
“זה לא שאני לא רוצה להיות איתך. אני רוצה אבל אני מפחד.”
“מממההה??” השיניים שלי כבר נוקשות ללא שליטה.
הוא נאנח, “בואי הנה,” הוא מורה ומושיט לי את ידו. “את מרשה לי לחבק אותך?”
“מה?” עיני מתרחבות. זה אמיתי? לא חלמתי לשמוע מפיו שאלה כזאת לעולם. אני חושבת שעכשיו העור שלי סומר מסיבה אחרת לגמרי.
איתן מתיישב מאחורי ושולח את שתי רגליו הארוכות משני צידי גופי. חום גופו עוטף אותי מאחור. ידיו נשלחות סביבי ומשתלבות על בטני. אני עוד נוקשה, לא בטוחה איך לנהוג. הוא לא חייב לגעת בי עכשיו, אני לא זקוקה לתמיכה שלו כדי ללכת. איך אני אמורה להגיב?
“תירגעי”, הוא לוחש. ידיו עוברות במעלה זרועותיי החשופות מעלה מטה, מחליפות את זרועותיי חסרות התועלת.
אני עוצמת את עיני, מרפה את גופי ומאפשרת לעצמי מעט לשקוע לתוכו, להתעטף בחום שלו. ראשי צונח על עצמות הבריח שלו.
“יותר טוב?” קולו הנעים נשמע שוב באוזני. אני מהנהנת, קולטת שבאמת הפסקתי לרעוד ולנקוש.
“את יודעת כמה פעמים דמיינתי שאני מחבק אותך ככה? מנשק אותך?” הוא לוחש פתאום בדחיפות, “את פיתוי גדול מדי ועינוי גדול מדי. לא יכולתי להרשות לעצמי לבלות איתך עוד לבד.”
הוא טומן את פניו בשיערי, הבל פיו מרפרף על צווארי בדיוק בנקודה רגישה במיוחד ואני גונחת בשקט.
“איתן..”
“אני חולם עליך בלילה במיטה, במקלחת, בשיעורים. על הצוואר הלבן שלך, הגוף שלך… ולדעת שאני לא אוכל לגעת… לא חשבתי שאעמוד בזה. את עוד לא בי”ב ואני עומד ללכת לישיבה ואז להתגייס. אני רוצה להיות קצין. שנינו לא באמת מוכנים למשהו רציני. היה נראה לי שהכי טוב בשבילנו להתרחק ולא להתחיל שום דבר. את מבינה?”
אלוהים אדירים! הוא נמשך אלי? רוצה אותי? דם זורם לי ללחיים, מזל שחושך והוא לא יכול לראות כמה אני מובכת ממה שהוא אומר. בחיים אף בחור לא העז להגיד לי כאלה דברים.
לרגע אין לי מילים. אני לא בטוחה איך להגיב לווידוי שלו. הוא צודק. מערכת יחסים ארוכה יכולה להיות לא פשוטה בשבילנו.
“שיט. אני ממש מצטער.” הוא מרים את ראשו ומתרחק מעט, “לא הייתי אמור להגיד לך את הדברים האלה.”
“אני שמחה שאמרת לי,” אני פולטת, שולחת את זרועותיי ומהדקת אותן על זרועותיו החובקות אותי, מונעת ממנו להתרחק. “חשבתי שאתה לא סובל אותי. היית כל כך עצבני מאז שירדת אחרי לסדק ההוא.” אני מסובבת אליו את ראשי ומרימה את כף ידי ללחיו. “גם אני חושבת עליך המון. על איך זה ירגיש אם תיגע בי… תנשק אותי..” מאיפה התעוזה להגיד לו את הדברים האלה? הסיטואציה הזו כל כך הזויה גם ככה שפשוט שיחררנו את כל העכבות.
“יעלה..”, ידיו נשלחות לחפון את פני, אגודליו מלטפות את שפתיי. אני כל כך רוצה שהוא ינשק אותי. “אני פוחד שאם אני אתחיל לעולם לא אצליח להפסיק,” הוא לוחש.
“אז אל תפסיק,” אני ממלמלת בחוסר הגיון.
פיו נצמד אל פי בעדינות אין קץ, בזהירות ובחשש. זו הנשיקה הראשונה של שנינו. אני בטוחה. אנחנו מגששים ביחד, שפתינו סגורות. שפתיו כל כך רכות ובשרניות כנגד שפתי. המגע כל כך נעים ומעורר.
אנחנו לא ממהרים. יש לנו את כל הזמן שבעולם. כל הלילה, כאן לבד, בחושך. בקור.
אני מסתובבת ונעמדת על ברכיי בין רגליו הפשוטות קדימה, אצבעותיי נאחזות בעורפו כשאצבעותיו חודרות לשערי, אנחנו מחככים שפתיים סגורות הלוך ושוב, לא מעיזים לעשות את הצעד הבא.
“את רוצה?” הוא לוחש כנגד שפתי, ידיו יורדות מטה, מלטפות את צווארי וחולפות על הנקודות המענגות שגורמות לי לעצום עיניים ולגנוח חרישית. “את רוצה לשכוח איתי מהכל הלילה?”
כן. כן. כן. אני מהנהנת. רק תנשק אותי כבר.
והוא מנשק אותי. שפתי נפשקות לקראתו ולשונו חודרת לתוך פי, חוקרת אותו בהתלהבות. ידיו יורדות מטה, נאחזות בגבי בחוזקה ומקרבות אותי אליו. המגע שלו מעורר אותי, שולח אותות חשמליים בכל הגוף שלי, יוצר פעימות של צורך בין הרגליים שלי.
אנחנו מתנשקים ככה במשך זמן שנדמה כנצח. לשונו מגששת ולומדת ביסודיות את הפה שלי, הלשון, השיניים. אני מגלה אומץ ועושה את אותו הדבר. אני מחדירה את לשוני לתוך פיו החמים מוצצת את לשונו, ומלקקת אותו ביסודיות. התנועה הזו מחלצת ממנו גניחה של עונג ואני מרגישה כל כך סקסית ועוצמתית.
“את ממכרת.” הוא מתנתק ממני לבסוף כדי ללחוש באוזניי מילים שגורמות לי לרעוד. “את כל כך יפה, וסקסית.” הוא מנשק את צווארי. אני מצטמררת ומטה את ראשי הצידה כדי לאפשר לו גישה נוחה. “ומלוחה. יאמי.” ידיו מחליקות במורד גבי, מעסות את מתניי ונעות מעלה מטה בצידי שדי. אני רוצה שהוא יגע בי שם, בשדיים שלי. אני רוצה להרגיש אותו בכל מקום. איבדתי כל בושה או צניעות. כל מה שמעניין אותי זה רק הפה שלו, העיניים שלו עלי, והידיים שלו, נוגעות בי וחורכות את עורי אפילו מבעד לבגדים.
כשידו מלטפת את בטני ומרפרפת מתחת לשדיים שלי איתן מתרחק מעט ומביט בעיניים שלי, מבקש אישור. כל זה חדש גם בשבילו. אני מביטה בו, תופסת את ידו בידי ומחליקה אותה לאט למעלה עד שכף ידו הגדולה מכסה את השד שלי מעל החולצה.
איתן נושף אויר החוצה בכבדות ואז ידו חופנת את השד שלי בעדינות. הפטמות שלי קשות, אולי עוד מהקור מקודם, ועכשיו מעוצמת הגירוי. הוא מרגיש בהן, למרות החזיה העבה, ומעביר את אצבעו על הפטמה, פעולה שמעבירה זרמים של עונג ועוררות ישר לבין הרגליים שלי.
“זה טוב?” הוא לוחש. אני מהנהנת בעיניים עצומות, מתענגת על המגע שלו.
הוא מעביר את ידו לשד השני, רוכן לנשק אותי שוב, וידו השניה יורדת לעבר ישבני. הוא חופן אותו ברכושניות ומושך אותי קרוב יותר אליו.
“תשבי עלי,” הוא מצווה ואני ממהרת להעביר את רגליי משני הצדדים שלו. הרגל עדיין כואבת לי אבל אני בקושי מרגישה כי הפעימה בין הרגליים שלי כל כך חזקה ועוצמתית. אני מתיישבת צמוד אליו והחיכוך של המפשעה שלי בשלו מביאה מעט הקלה. הוא חופן עכשיו את ישבני בשתי ידיו ומצמיד אותי אליו. אני גונחת בהנאה.
אנחנו חוזרים להתנשק ככה, אני נעה עליו ללא בושה, מוצאת את הקצב שנכון לי. ידיו מלטפות אותי בכל מקום. שנינו מתנשפים וגונחים. הצורך שלי הולך ומתעצם. מעולם לא הרגשתי ככה. עד שלפתע אני לא מסוגלת להכיל את זה יותר ומשהו מופלא קורה. אני מתפרקת ומתפוצצת בעונג שלא חוויתי מעולם. אחרי כמה שניות של התכווצויות מענגות אני מרימה את מבטי לאיתן, תוהה מה הוא יחשוב עלי אחרי הדבר הזה שעשיתי עליו בלי שום בושה.
הוא מחייך אלי ומלטף את גבי. אני כל כך נבוכה שאני לא מסוגלת להביט בו יותר אז אני טומנת את פניי בכתפו ומחבקת אותו חזק.
“זה היה טוב הא?” הוא צוחק. אני נוהמת משהו לתוך החולצה שלו, לא מסוגלת עדיין לדבר על מה שקרה עכשיו.
“אני שמח שהיה לך טוב… האמת שזה היה די… מספק לראות את זה.” הוא ממשיך לדבר ואני רוצה לקבור את עצמי.
“היי,” הוא מתרחק מעט ושולח את ידו להרים את פניי אליו, “את מתביישת ממני? במה שעשינו עכשיו?”
“אני.. אני כל כך נבוכה. זה ממש אסור. וקרה כל כך מהר. לפני שעה חשבתי שאתה לא סובל אותי ועכשיו…” אני מתחילה לדבר מהר והוא מניח את אצבעו על שפתיי.
“ידעתי שאיתך אני עלול לאבד את הראש,” הוא מחייך ומלטף את פניי, “וזה היה מעבר לציפיות שלי. את מדהימה.” אני משפילה את עיני. אני מדהימה? הוא זה שהביא אותי לקצה עם הנשיקות והמגע המטריף שלו. “מה את אומרת שנחליט שמה שקורה הלילה נשאר פה? נחליט שלא להרגיש אשמים לגביו? וכשנחזור נדבר ונחליט לגבי ההמשך. עכשיו פשוט נהנה אחד מהשנייה?”
“נשמע לי רעיון מצוין.” אני מחייכת. לדחות את ההחלטות הקשות והשיקולים הכבדים לזמן אחר, ופשוט להנות מהרגע.
“שננסה לישון קצת?” הוא נשכב לאחור על התיק שלי ומושך אותי אתו. אני מניחה את ראשי על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, פעימות הלב שלו הולמות באוזני כמו מנגינה.
זרועותיו חובקות אותי, מגינות עלי מהקור. שפתיו נושקות לשערי.
“לילה טוב,” אני לוחשת.
***
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים בחיוך נבוך. מוצאים אותנו אחרי זמן קצר ואיתן ושני גברים נוספים נושאים אותי באלונקה לעבר רכב השטח שמחלץ אותנו משם.
אני לא יודעת אם אי פעם נהיה זוג. אני לא יודעת אם נוכל להיות ביחד. אבל אני יודעת שאת הלילה המתוק הזה לא אשכח לעולם.
כיף לקרוא כתיבה רומנטית אורטית מסופרת דתייה, זה אחר ואני ממש אוהבת. תודה!