לפני כמה זמן כשחיפשתי תמונה לכריכה של הספר, נתקלת במשפט הבא, והוא כל כך מרגש אותי ולא יוצא לי מהראש.
“בעוד מספר שנים יהיה כאן אור כל כך גדול של נשיות כמו שהעולם לא ידע אף פעם, מאז שהוא שכח.”
(נכתב ב2012, באתר של יוליה אור-לב.)
מרגישים.ות את זה?
אין ספק שבשנים האחרונות אנחנו מתחילות להתעורר מהדיכוי הנשי בתחום הMיני. זה מצחיק איך באופן אישי, כמה שתפסתי את עצמי כפמניסטית, אפילו לא הבנתי שקיים דיכוי גם בתחום הזה. לכאורה נשים חופשיות ומשוחררות, לא?
אז לא.
איבר העונג של האישה (הדגדגן) החל להיחקר רק לפני שנים ספורות, רוב האנשים בכלל לא יודעים איך הוא באמת נראה. העונג הנשי פשוט לא היה חשוב (הרי אפשר ללדת בלעדיו) ולקרוא טקסטים אירוטיים?! שומו שמיים! תועבה.
קוראים לזה ספרות זולה, קוראים לה רומני משרתות, זה לא לנשים “ברמה”. לא לנשים עם “עומק”. כמה קל להפוך משהו לאסור ע”י הגחכה שלו, לגרום למי שקוראת אותו להתבייש.
אבל העולם משתנה. אני מרגישה שאנחנו כל הזמן צועדים למקומות חיוביים יותר. כמו שיוליה אומרת, יש אור של נשיות, נשיות שלא צריכה להתחבא, שלא צריכה להתבייש ברצונות ובצרכים שלה. שלא צריכה להתבייש בפנטזיות שלה.
גם גברים פחות ופחות מפחדים להראות את הצדדים הרכים והפגיעים שלהם.
וזה נפלא!
אני חושבת שזו הסיבה שרוב האנשים כמעט לא ממצמצים כשאני אומרת להם על מה הספר. שאני מזכירה את המילה רומנטי-אירוטי זה לא נראה מוזר. זה לא הופך אותי לאישה איכותית או עמוקה פחות.
יש עוד הרבה לשנות, הרבה לשפר, אבל מבחינתי כרגע זו הגאולה. אני מזמינה אתכם.ן להתרווח אחורה ולספוג קצת את האור הנשי הזה שמציף אותנו. לא הייתי רוצה לחיות בשום תקופה אחרת ובאף מקום אחר. טוב לי איך שאנחנו, כאן ועכשיו.
ומי יודע אילו דברים עוד נגלה בעתיד.