שלובים / דברת אוהב עמי
“הם הכי מסוכנים, האלה מיהודה ושומרון,” האישה המבוגרת לוחשת כשאני נכנס למקלט, אבל אני שומע.
“די אמא”, הבחורה שסימנה לי לבוא אחריה ברגע שהתחילה האזעקה מטה את ראשה כלפיה.
“אור, בואי שבי פה.” אחת השכנות מסמנת לה על מקום הישיבה הפנוי. הבחורה ששמה אור מותחת את שולי שמלתה הקצרה שתכסה את ירכיה החשופות כשהיא מתיישבת על ספסל המתכת, אבל זה רק גורם לעיני להימשך למפתח הוי העמוק שחושף נתח לא קטן משדיה. אני מסיט את עיני במבוכה ונשען על הקיר עם הטיח המתקלף בידיים שלובות, מחכה שעשר דקות יעברו מהר ואוכל להמשיך לחפש את בניין הישיבה. אני שונא את תל אביב.
“בושה” האישה המבוגרת ממשיכה למלמל בארס.
“נו אמא.”
“מה את משתיקה אותי? את יודעת שזה נכון. הם רק גורמים למצב הזה להיות יותר גרוע. הם וחברי הכנסת שלהם שמנסים לעשות פרובוקציות. בואי נתערב שגם הוא בא לכאן כדי לעשות ‘קירוב לבבות’,” היא מסמנת את המרכאות באצבעותיה, “נכון בחור? מה אתה עושה פה?”
אני נושך את שפתיי, מתלבט אם יש טעם בכלל לענות.
אור שולפת את המכשיר הנייד שלה ומצמידה אותו לאוזנה, “כן אבא אנחנו בסדר, ירדנו למקלט.” היא נאנחת, “אנחנו יודעות, עשר דקות.” מוזר לי לראות אותה מדברת בטלפון בשבת.
דממה משתררת לרגע במקלט הקטן.
“אתה גר פה?” אמה של אור מפרה את השקט.
“לא. באתי לשבת בישיבה,” אני ממלמל, “מצטער שאני מפריע לכם. אל תדאגי אני כבר הולך.”
“באתם להביא את האור של התורה לחילונים בעיר הזאת, אה?”
“די כבר אמא, מה נטפלת אליו? הוא הנציג של כל הדתיים?”
האישה המבוגרת מנופפת בידה בביטול לעבר בתה, “כן יש לי הזדמנות להגיד לו מה שאני חושבת ואני לא מתכוונת לשתוק. אני כועסת. נמאס לי שהפרזיטים האלה חיים על חשבון המדינה, משתלטים על הממשלה שמחליטה החלטות חסרות אחריות שמובילות אותנו לאבדון. אתם אומרים שאתם רוצים לעשות קירוב לבבות אבל בעצם אתם רוצים לקרב אותנו לתורה. אתם לא מבינים שאין לנו שום דבר במשותף? אין לנו מה לדבר כל עוד אתם אפילו לא עושים צבא, שמעת? הבנים שלנו נהרגים בזמן שאתם ישנים בנוחות במיטות שלכם! ” היא זועקת בכאב, עיניה מבריקות מדמעות.
היא לא יודעת על מה היא מדברת. אני קופץ את כפות ידיי לאגרופים, עוצם את עיני ונושם עמוק, מנסה לסלק את המראה של הבחור שהחבר’ה קראו לו ‘מקסים’ מחרחר, דם זולג מצווארו. את עיניו החודרות בצבע כחול בהיר, את אצבעותיי המגששות, מפעילות לחץ לעצור את הדם, אבל לשווא…
“סליחה, אנחנו קצת נסערות,” ידה של הבחורה נוגעת לרגע בידי. אני פוקח את עיני בחדות והיא מושכת אותה מהר לאחור אבל ממשיכה לדבר, דמעות זולגות מלחייה. “איבדנו את בן הדוד שלי בעזה לפני חודש.”
“אני משתתף בצערכן.”
“אתה משתתף בצערנו, אבל לא משתתף בנטל. אז מה זה עוזר לנו?” האם ממשיכה ליילל.
אני מבין למה היא חושבת ככה. הפאות המסתלסלות בצידי פניי, החולצה הלבנה המכופתרת והציציות המשתלשלות משוליה.
קולות נפץ רמים נשמעים מעל ראשנו. אחריהם קולות נפץ נוספים. לא של יירוטים. אני זוקף את ראשי ומושיט יד לאקדח בחגורתי.
“זה יריות?”אור מניחה יד על פיה ומתחילה להתנשם בכבדות.
“נראה לי שכן.” אני נעמד ליד הדלת, מוודא שהיא יכולה להינעל.
“תנשמי מתוקה” קולה של אמה מתרכך בזמן שהיא מלטפת את גבה של אור, “כן, ככה. נשימות עמוקות.”
ואז נשמעת אזעקה נוספת.
“אפשר את הטלפון שלך?” אני ניגש לאור.
“בשבת?” היא שואלת בבלבול.
“כן. מהר.” היא מושיטה לי את המכשיר ואני מחייג לישראל. הוא בטח ידע לומר לי מה קורה פה.
“זה דחוף?”
“שמעתי ירי ברחוב דפנה בתל אביב. אתה יודע על זה משהו? צריך תגבורת?”
“נסיון דקירה, נראה ששהמחבל חוסל.”
“ברוך ה'”
“כן, צריך לסיים לטפל פה בעניינים. נדבר אחי.” הוא מנתק את השיחה.
“היה נסיון דקירה, המחבל חוסל.” אני מעדכן את הנוכחים.
אור נושמת לרווחה. אמה מביטה בי בעיניים כחולות בהירות.
“מאיפה אתה?”
“יישוב בשומרון.”
“מתנחל.”
“כן.”
“איפה למדת להשתמש בזה?” היא מצביע על האקדח בחגורתי.
“בטירונות.”
“אה.” כתפיה נשמטות.
“נראה לי שאת צריכה לבקש ממנו סליחה.” אור מרימה גבה לעומתה. גבה שמתחתיה גם כן עיניים כחולות בהירות. אני משפשף את פניי.
“על מה? עשה שירות מקוצר. תודה רבה באמת.”
“שירתתי שלוש בסדיר ועוד שנתיים בקבע.” אני מהדק את לסתי, “חזרתי עכשיו מעזה, אחרי ארבעה חודשים.”
האם מרכינה את ראשה ומביטה בברכיה. “אז אתה יוצא דופן.” היא ממלמלת ומגרדת לכלוך שנדבר לספסל עם ציפורניה.
“אני לא.” אני משלב את זרועותי על חזי.
“די, אמא, מספיק כבר. להתעצבן עליו לא יחזיר את מקסים!”. אני מרים את ראשי בחדות. מקסים. לא יכול להיות.. מן הסתם יש יותר ממקסים אחד שנהרג במלחמה הארורה הזו. אבל אולי… והעיניים האלה..
“אפשר לשאול.. מה השם משפחה שלו? של מקסים?”
רציתי לפגוש את המשפחה שלו. רציתי להגיד להם מה היו המילים האחרונות שהוא אמר. תיכננתי ליצור קשר בשבוע הקרוב.
“קרפוב.”
“אלוהים,” אני נושף אויר בחדות, מעביר את כפות ידי על פני. איך אני מספר להם את זה עכשיו. “אני… אני מצטער.”
“על מה?” אור מקמטת את מצחה.
“אני.. על מקסים. אני מצטער. לא הצלחתי להציל אותו.”
“מה?” האם פוערת את עיניה, “על מה אתה מדבר?”
“הייתי שם, בתקרית עם טיל הנ”ט. הוא היה פצוע כל כך קשה. רסיסים בכל מקום. ניסיתי לעצור את הדימום אבל זה היה מאוחר, הרסיס חדר עמוק מדי.”
“אתה מדבר על מקסים? מקסים שלנו? איך זה יכול להיות?” אור נעמדת ומעסה את חזה בכף ידה.
“לא הכרתי אותו טוב. הוא לא מהיחידה שלי. הגענו לשם כדי לפנות את הפצועים אחרי שהטיל התפוצץ על הטנק. החברים שלו צעקו לי ללכת קודם למקסים. הם כל כך אהבו אותו.”
“כולם אהבו אותו.” אור מיבבת, “אני עדיין לא מצליחה להאמין שהוא הלך ככה.”
“אני כל כך מצטער. הוא ביקש…” אני נשנק ובולע רוק, “הוא ביקש שאומר למשפחה שלו שהוא מת מאושר. שהוא מת בשביל משהו חשוב.” אני מתייפח.
“כזה מתאים לו.” אור בוכה וצוחקת ואז שוב בוכה.
“הפנים שלו הולכות איתי כבר שבועות. התכוונתי לחפש את אמא שלו ברגע שאצא. היא גרה כאן?”
“אחותי.” האם מוחה את הדמעות מלחייה ומהנהנת, “היא גרה כמה רחובות מכאן. תרצה שניקח אותך אליה כשנצא מכאן?”
אני שואף אויר פנימה, מכין את עצמי למפגש הכואב. “כן, בבקשה.”
“היא כל כך חיכתה לשמוע ממישהו שהיה שם. תודה לך.” אור מחייכת אלי מבעד לדמעות. אם הייתי יכול הייתי אוסף אותה לחיבוק מנחם.
“איך קוראים לך?” האם שואלת בקול צרוד.
“אלעד.”
“אלעד, אני לא יודעת אם אלוהים קיים בכלל, אבל אם יוצא לך לדבר אליו תגיד לו תודה שהוא שלח אותך אלינו היום.” היא מוחה דמעה.
לקריאת סיפורים נוספים באתגר – https://course.sendmsg.co.il/f42383/c5/main