אתגר כתיבת סיפורים קצרים בנושא יום האהבה

קבוצת ‘אינעל הבוק שאני כותבת’

הפקה: איילת ליפסקי דניאל

עיצוב כריכה: דברת אוהב עמי

כל הזכויות שמורות לכותבות : ס.ק. פידל, אביה קוצובייבסקי, רוית מויאל-יהל, נעמי חרלפ, הדר מידן, זהבית מוסרי, קארין דגן חזן, קרן בכר שני, איבט פרידמן, דברת אוהב עמי ואילת ליפסקי דניאל.

הסיפורים לא נערכו באופן מקצועי.

אין להשתמש בקובץ הזה למטרה מסחרית או לכל מטרה ללא התייעצות עם הכותבות שעומדות מאחוריו.

מרץ 2024

פרק 1:
“לא, לא, גם זאת לא. למה אי אפשר למצוא בת זוג נורמלית באפליקציה הזאת? כולן…מפחידות.”
אני צוחק על דילן ששרוע על הספה לידי, “אולי אם היית מנסה למצוא מישהי בגיל שלך…ובטח היה עדיף אם לא היית מחפש דייט יום לפני יום האהבה.”
“למה אני צריך דייט ביום אחר? אני לא מתכוון להגיע לאירוע ההתרמה הזה לבד.” הוא זורק את הטלפון על שולחן הקפה ומשפשף את עיניו, “אין לי כוח לזה.”
שנינו עייפים אחרי משמרת לילה, מזל שעוד כמה דקות נהיה בדרך הביתה להתכונן לערב ההתרמה של תחנת הכיבוי, שם אנחנו אמורים להקסים את כולם לפתוח את הארנקים שלהם. 
“את מי אתה מביא?”
“אף אחד.”
“ההצעה על בן-דוד שלי עדיין בתוקף, אתם ממש מתאימים.”
אני נאנח בעוצמה שמרעידה את הלוחות הטקטוניים ולרגע תוהה אם באמת גרמתי לרעידת אדמה כשהכל זז סביבי. אה, לא, זאת רק הראייה שלי מטושטשת והדפיקות בראשי מתגברות. אלוהים יודע איך אני אמור עוד לנהוג הביתה. 
“אתה אומר את זה רק כי אנחנו שני ההומואים היחידים שאתה מכיר?”
“אממ, לא”, מבטו מסרב לפגוש בשלי. שקרן. הוא ידוע בלשנות נושאים באותה תדירות שהוא מחליף נשים. “אז למה שלא תביא את מאווריק?”
“אני…”, לא יודע מה להגיד. התחלתי לדבר עם מאווריק54 באפליקציה לפני כחודש, הוא מצחיק, חכם ומן הסתם אוהב את הסרט הטוב ביותר שיצא אי פעם. אבל יותר מהכל הוא מבין אותי, הוא יודע מה זה לעבוד אינספור שעות ולרצות מעט שקט בבית, הוא מבין את העיסוק שלי ולמה אין לי זמן אליו ולא נוטר לי טינה על כך. וכבונוס, הוא חתיך, אם לוקחים בחשבון את התמונה של שרירי הבטן והקעקועים שלו באפליקציה. אבל בנאדם כל כך יפה מבפנים חייב שיהיה גם יפה מבחוץ, נכון?
דילן דוחף אותי קלות בכתפו, “תציע לו לבוא איתך. ככה אוכל להכיר את הבחור שלך.”
“הוא לא שלי”, אבל החיוך שנמרח על פניי מסגיר אותי. אני מרגיש שמתפתח פה משהו רציני. “מוקדם מידי להיפגש עם מישהו לדייט ראשון ועוד ביום האהבה. בכל מקרה הוא צריך לעבוד, ואני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים. בטח הוא לא ירצה לבוא לאירוע התרמה עם כל העשירים הפוצים האלה.”
“אני חושב שהוא ירצה לראות קצת כבאים חתיכים, אולי ככה יבין שהוא התחיל עם הכבאי הלא נכון”, זה מזכה את דילן בכרית לפנים. אני לא מכוער. רחוק מזה. האם יש כאלה שנראים טוב ממני? בוודאי, אבל עם עיניים כהות, שיער כמו פטריק דמפסי וגוף של כבאי, אני לא מתלונן. 

פרק 2:
“תפסיק להתלונן, טיילר, ותנסה להנות קצת”, דילן מגיש לי בירה והולך להקסים את הנשים שישלפו ארנקים. אני נאנח ומתכוון ללכת לעשות בדיוק אותו דבר, אבל לא מגיע רחוק. אני מסתובב ונתקל בחזה קשה.
“אני כל-כך מצטער”, האיש מביט בכוס שנשארה בידי, מחצית ממנה מקשטת כעת את הרצפה. 
“זה בסדר”, למזלי הבגדים שלנו ניצלו, אני לא יכול להרשות לעצמי לשלוח את החליפות לניקוי. 
“תרשה לי להחליף לך את המשקה”, חיוכו מבויש.
“זה בר פתוח…”
האיש מכסה את עיניו בידו, “סליחה, אני צריך לשים יותר לב לאן אני הולך.”
אני מגחך ומושיט לו את ידי, “טיילר”, הוא נראה אבוד כמו שאני מרגיש. 
“דני”, הוא לוחץ את ידי, “אתה חבר של דילן?”
לוקח לי רגע, אבל אני מזהה את הפרצוף הזה מתמונות שהוצגו לי בניסיון לשדך בינינו.
“אתה בן-הדוד שלו?”
דני צוחק, “הוא לא מכיר עוד הומואים, הא?”
“זה מה שאני אמרתי!”
“לא שהייתי מתלונן”, הוא מעביר עליי את מבטו ומשהו מתחמם בתוכי. 
אני מוצא את עצמי מבלה את שאר הערב לצד דני, הוא מצחיק, אדיב ובהחלט יודע איך להתנהג בחברה הגבוהה כשהוא מסתכל לאן הוא הולך. הוא גם נאה. מאוד. דילן אולי צדק, אבל אנחנו לא שווים. המטרה שלי היא להוציא מדני כסף והוא…שוחה בו. 
כל הערב הזה התיש אותי ואני רק מחכה לרגע בו אוכל לשכב במיטה ולהתמרמר על חיי, אני נכנס לשירותים בתקווה לשקט, אבל מוצא את עצמי נתקל במישהו. 
“סליחה. שוב”, דני מחייך אליי. 
“אני עוד עלול לחשוב שאתה מנסה להתקרב בכוונה”, אני מגחך.
“רק בורח קצת מההמולה…”
“לא מתחבר לאירועים כאלה?”, אני מרים אליו גבה.
“מעדיף לעבוד בבית”, הוא מגחך, “חשבת שנולדתי לדברים כאלה?”
“ממה שאני יודע, ירשת הון.”
“ושילשתי אותו תוך כמה שנים, רק מעבודה קשה.” 
אוקיי, את זה לא ידעתי, ומשום מה זה הופך את דני לאטרקטיבי יותר. האם הוא נראה טוב? כן, אני לא עיוור. אבל הוא עדיין חלק מהם… מעולם שאני לא שייך לו. אבל אולי רק לקצת…אוכל להשתייך? העיניים שלי מטיילות על פניו, על עיניו הירוקות, אני במרחק שמאפשר לראות את הנמשים על אפו, את השפתיים הנפתחות… אני בולע את המילים שלו לפני שיצטרך להגיד אותן ומצמיד את פי לשלו. הוא מנשק אותי בלהט, לשוני חוקרת את שלו, הקולות שהוא משמיע מעוררים אותי כשהוא תופס בחולצתי. רק אם הוא היה מישהו אחר… מישהו כמוני. 

פרק 3:
אני נע מרגל אחת לשנייה, מחכה למאווריק54. לחוץ? אני? מה פתאום. מתרגש. אבל הרגש מתחלף במהירות כשאני מבחין בדני מתקרב לכיווני. זה לא האזור של המסעדות היוקרתיות. זה מקום של תאורה צהובה ואוכל שומני. 
“מה אתה עושה פה?” אני שואל כשהוא עוצר לידי, “אתה עוקב אחריי?”
הוא שם את ידיו במגננה, “וואה, אני רק הגעתי למסעדה פה.” 
אני חוקר אותו במבטי, “זה לא נראה כמו אזור שמתאים לאנשים כמוך.”
“כן”, הוא נע בחוסר נוחות, “אני סוג של מחכה למישהו.”
“כאן?”
“כן”, מבטו חוזר לרצפה. הוא נראה נבוך כמו שאני מרגיש לפגוש אותו. ואז אני מבחין בקעקוע של שפירית על הזרוע, שנראה מוכר מאוד. מוכר מידי. ליבי הולם בחזי.
“אמרת שאתה פה לדייט? מתי?”
“קבענו בשבע, אבל הוא אדם עסוק, כנראה יגיע בקרוב”, הוא מהנהן לעצמו, פתאום נראה לא בטוח כל כך. 
“כאן?”
“כן, הוא אמר שאלה ההמבורגרים הכי טובים באזור. אבל אל תספר לאף אחד, אנחנו לא רוצים שפתאום יהיו פה תורים עד לקצה המדינה, אם הוא צודק”, דני מחייך.
זה מה שאני אמרתי. למאווריק54. לאלמוני מצחיק, אדיב וחלומי. מישהו כמוני. לא פוץ עשיר שפותח את הארנק כדי לפתור בעיות, מישהו שעובד קשה ונלחם בשיניים להצליח. מישהו…
“אז אתה גם מחכה למישהו כאן?”
אני מנער את ראשי, “זה אתה”, מבטו של דני עובר מבלבול להלם כשאני ממשיך לדבר, “אתה מאווריק54.”
הוא ממצמץ כמה פעמים ואני כמעט רואה את האסימון שנופל בעיניו, “אתה דר.שפרד2.0?” 
“הגרסה המוצלחת יותר, אתה לא חושב?”, אני מגחך.
דני פורץ בצחוק מהסיטואציה שנקלענו אליה ולא נותר לי אלא להצטרף אליו. מהצד אנחנו נראים לגמרי משוגעים, שני אנשים עומדים בחום על המדרכה ומתפוצצים מצחוק. אנשים ממהרים לעקוף אותנו כדי להיכנס למסעדה, אבל אנחנו לא זזים. 
“אז..”, דני אומר סוף-סוף כשהוא נרגע, “אתה רעב?”, הוא מסמן בידו לכניסה.
אני מחייך אליו ומאותת לו בכל גופי שאני כבר לא חושב שהוא מפונק שירש מיליונים, אני מבין אותו, את ההקרבה, את העבודה. האדם המצחיק והרגיש שהתחלתי לגמרי להתאהב בו הוא בדיוק מי שחשבתי שהוא.

“גווע.”

פעמון דלת הכניסה מצלצל, מתריע על כך שלקוח נוסף נכנס לקונדיטוריה. זו שעת בוקר מאוחרת, ורוב הלקוחות הקבועים כבר אספו את ההזמנות שלהם.

“בוקר טוב, ג’וי.” קולו העמוק של אריק נשמע. אני מרימה את מבטי ממסך המחשב שלפני, עיניי נעצרות על עיניו התכולות ואני מזכה אותו בחיוך רחב.

“בוקר טוב גם לך, זר.” אני בוחנת את גופו הרחב שנתון בחליפה מחויטת בצבע כחול כהה, חולצת הכפתורים הלבנה פתוחה בחלקה העליון, חושפת את גוון עורו השזוף מעט. שיערו הבהיר מסורק לאחור ונראה לח, כמו אחרי מקלחת.

“את ההזמנה הרגילה?” אני שואלת. הוא מהנהן לאישור.

אני מרימה קרואסון שקדים אחד ומכניסה אותו לתנור החימום, ואז, מתפנה להכין עבורו כוס קפוצ’ינו.

“אתה יושב או לוקח לדרך?”

“לוקח לדרך.” אריק עונה.

כשההזמנה מוכנה, אני מניחה אותה על הדלפק לפניו, והוא שולף את ארנקו ומשלם.

“תודה, ג’וי. שיהיה לך יום נפלא.” הוא אומר.

“גם לך.” אני עונה.

הוא נוטל את ההזמנה, פונה לעבר דלת היציאה מהקונדיטוריה, ויוצא. קול טריקת דלת חלש נשמע. אני פונה חזרה אל המחשב, אבל לפני שאני מספיקה להתעמק שוב בחשבונות שלפני, קול פעמון הדלת נשמע שוב. אריק חזר.

“היי, שכחת משהו?”

“למען האמת, כן,” הוא מעביר יד בשערו לפני שממשיך, “אני מחפש עוגה או קינוח מתוק כדי לחגוג את הולנטיין היום בערב, ואני יודע שיש לך את הקינוחים הכי טעימים באזור. תוכלי לעזור לי בזה?”

“בוודאי. יש משהו ספציפי שתרצה?”

“אני חושב שהיא אוהבת הכל. פשוט שיהיה משהו מיוחד ורומנטי,” הוא עונה.

“משהו מיוחד למישהי מיוחדת אם כך,” אני אומרת בחיוך.

“בדיוק.”

אני מוציאה כמה אופציות מהמקרר הגדול שמאחוריי ופורסת אותן על הדלפק לפניו.

“מה את היית בוחרת?” הוא שואל.

“אני בחורה די קלאסית, אז הייתי הולכת על עוגת גבינה ותותים. אי אפשר לטעות בבחירה כזאת.”

“את עושה לי חיים קלים. בסדר גמור, נלך על זאת.” הוא מחייך ומצביע על העוגה שהמלצתי עליה.

אני אורזת את העוגה עבורו בקופסא יפה.

“היא קפואה, אז תשאיר אותה קצת בחוץ. עד הערב היא כבר אמורה להפשיר.” אני אומרת.

“הבנתי. תודה, ג’וי.” לאחר שהוא משלם, אריק עוזב את הקונדיטוריה בפעם השנייה, ואני מתפנה חזרה לעיסוקיי.

בשעות הצהריים המאוחרות, אני מתיישבת על אחד הכיסאות מחוץ לקונדיטוריה עם כוס קפה, ומדליקה סיגריה. אני מנצלת את הזמן לקחת הפסקה ולנוח לפני ששעות העומס של אחר הצהריים-ערב יחלו.

אני נזכרת באריק וחיוך קטן נפרש על שפתיי. אשתו ברת מזל.

את אריק הכרתי לפני כמעט שנה. הוא נכנס לקונדיטוריה שלי במקרה, ומאז הוא הפך ללקוח קבוע. הנחתי שהוא נשוי בגלל טבעת הנישואים שענד. למרות שהוא פקד את הקונדיטוריה שלי באופן קבוע, לא ידעתי הרבה עליו או על חייו האישיים. אשתו מעולם לא הצטרפה אליו כשהגיע לקונדיטוריה.

הוא בשנות השלושים המאוחרות שלו, גר באזור, והעבודה שלו כוללת שעות ארוכות ונסיעות מרובות. טוב, זה די מתבקש בהתחשב בכך שאריק הוא סוכן FBI. היה קשה לפספס את התג או האקדח שנשא עליו בקביעות.

אני מכבה את הסיגריה במאפרה ונכנסת חזרה פנימה, אל תוך הקונדיטוריה.

היום בערב חל הולנטיין, ויש אווירה רומנטית באוויר. אני בוהה דרך השמשה בזוגות שצועדים לאורך הרחוב יד ביד, ופולטת אנחה קטנה.

היום בערב אלו יהיו רק אני וצ’אק, הלברדור שלי. קרוב לוודאי, שהערב הזה יסתיים עבורי בדיוק כמו בשנים קודמות. על הספה, צופה באיזה סרט רומנטי קיצ’י, אוכלת גלידה.

אני בתחילת שנות השלושים שלי, אבל עד כה רוב הקשרים שלי הסתכמו בסטוצים או קשרים קצרי טווח. הסיבה לכך, היא כנראה כי הייתי רומנטיקנית מטבעי. בעיניי אם לא הרגשתי חיבור מיוחד ומשיכה מהרגע הראשון, אם לא התאהבתי עד מעל הראש על ההתחלה, אז זה פשוט לא זה ואין טעם בכלל להמשיך למרוח את הקשר.

בנוסף, את שנות העשרים שלי הקדשתי ללימודים ופתיחת קונדיטוריית הבוטיק שלי, ג’ויס, אז לא באמת הייתי פנויה לטפח מערכת יחסים רצינית וארוכה. לא ציפיתי להצלחה המסחררת שאזכה לה כשפתחתי את ג’ויס, וכיום אני אחת הקונדיטוריות המפורסמות באזור צ’רלסטון, ומערב וירג’יניה.

קול צלצול הפעמון נשמע כשדלת הקונדיטוריה נפתחת, וחברתי הטובה, בקה, נכנסת.

“היי.” היא אומרת ונושקת ללחיי.

“היי. מה את עושה כאן? חשבתי שאת עובדת עד מאוחר היום.”

“בסוף סיימתי מוקדם כי התבטלה לי פגישה. אז אמרתי שאעבור אצלך ואעזור לך קצת.” היא עונה ומתיישבת על הדלפק מולי. אני ניגשת למכונה, מקציפה חלב כדי להכין לה קפוצ’ינו.

“מעולה! עוד מעט יתחיל להיות כאן עמוס,” אני אומרת וממשיכה, “יש הרבה אנשים שצריכים להגיע כדי לקחת את ההזמנות שלהם לולנטיין.”

“יופי, אוכל לעזור לך עם ההזמנות ובקופה.” היא מגיבה בחיוך.

“תודה, בק.”

“אז, לא הצלחת למצוא דייט להיום בערב?” היא שואלת.

“לא טרחתי לחפש מלכתחילה.” אני מושכת בכתפיי, “רובם לא רציניים, ואין לי כוח לעוד סטוץ.”

“יש גם כאלה שמחפשים אהבה. אל תרימי ידיים, או תמהרי לפסול את כולם.” היא טוענת במחאה. אני מהמהמת בתגובה, ומניחה לפניה את כוס הקפה. אני מחליטה לשנות נושא ומספרת לה על המפגש שהיה לי עם אריק קודם לכן.

בקה מכירה אישית את רוב הלקוחות הקבועים שלי. בחודשים האחרונים, היא עוזרת לי די הרבה בקונדיטוריה. למזלי, היא עצמאית והעבודה שלה גמישה ומאפשרת את זה.

“אשתו?” היא שואלת בהשתוממות כשאני מסיימת לספר לה על מה שקרה הבוקר.

“כן, אשתו. תמיד הנחתי שהוא נשוי בגלל טבעת הנישואים שפעם ראיתי על אצבעו.”

“אויש, ג’וי.” היא מנענעת בראשה בייאוש, “איך אף פעם לא שאלת אותו על המשפחה שלו או על חייו האישיים? הרי את תמיד מתעניינת בלקוחות שלך.”

“מול אריק יותר קשה לי לפתח שיח עמוק, אין לי מושג למה. האווירה בינינו, היא פשוט מוזרה לפעמים.” אני ממלמלת במבוכה.

“אריק אלמן. הוא איבד את אשתו בתאונה לפני כארבע שנים. אבל אם הוא הגיע לקנות משהו לולנטיין עבור מישהי, אני שמחה לשמוע על כך. הוא גבר טוב ומגיע לו להיות מאושר.”

“אני מסכימה איתך. הוא באמת גבר טוב.” אני אומרת.

הוא אלמן, משמע הוא פנוי. ואני תמיד הנחתי שהוא התעניין בי מתוך נימוס בלבד. עכשיו אני מתחילה להבין קצת יותר טוב את המתח שחשתי בינינו. ואולי, אולי אני בכלל רק מדמיינת שיש סיכוי כלשהו שגבר כמו אריק יתעניין במישהי פשוטה כמוני.

בשעות שלאחר מכן, בקה ואני עסוקות ובקושי מוצאות זמן לדבר או להמשיך את השיחה שלנו. לקוחות רבים מציפים את הקונדיטוריה. רובם הזמינו מארזים מתוקים מראש, אבל בין לבין נכנסים גם לקוחות חדשים, כאלו שנזכרו שהם רוצים לפנק את האהובים שלהם ברגע האחרון.

בשעת ערב מאוחרת, אחרי שאחרון הלקוחות עוזב, שתינו צונחות בעייפות על אחת מספות הישיבה הפינתיות בקונדיטוריה.

אני מניחה את זרועי על פניי, מכסה את עיניי.

“אין לי מושג מה הייתי עושה אם לא היית מגיעה ועוזרת לי היום, תודה.” אני פונה אליה בהערכה.

“בבקשה. אבל את חייבת לשקול להכניס לכאן עזרה באופן קבוע. תשכרי מישהו אפילו בחצי משרה, או אולי רק משרה זמנית בתקופות החגים. העומס פה נהיה לא נורמלי, ג’וי.” היא עונה.

“את צודקת. אשקול את זה.”

אחרי מנוחה קצרה, בקה ואני מסדרות ומנקות את הקונדיטוריה בזריזות, וכשאנחנו מסיימות אני נפרדת ממנה בחיבוק.

“תודה על היום, בק.” היא נושקת ללחיי בקלילות ואומרת, “באהבה. לכי הביתה, תנוחי, הרווחת את זה.”

“לגמרי!” אני עונה בחיוך עייף.

בקה עוזבת, ואני עושה בדיקה אחרונה, מוודאת שהכל מסודר ומוכן לקראת מחר. אני לובשת את המעיל והכפפות, זה חודש פברואר ועדיין קר בחוץ, בעיקר בשעות הערב המאוחרות.

צליל פעמון דלת הכניסה נשמע לפתע. נו, באמת. אנשים לא רואים את השלט סגור?

“אנחנו סגורים.” אני קוראת בקול בעודי נוטלת את התיק שלי, ומתקדמת לעבר דלת הכניסה לקונדיטוריה.

מבטי נח על הדמות שעומדת בכניסה לחנות, ואני עוצרת במקומי. אריק. ליבי הולם בחזי למראהו. הוא לבוש בג’ינס כהה, חולצה בעלת צווארון גולף שחורה, ומעיל אפור מחויט. ידיו מוסתרות מאחוריי גבו.

“היי,” אני אומרת, “הכל בסדר עם העוגה שקנית? אל תאמר לי שהפלת אותה או משהו כזה ובגלל זה אני זוכה לביקור בפעם השלישית היום.”

“אני לא כזה מגושם,” הוא צוחק וממשיך, “הכל בסדר עם העוגה.” חיוך מהמם מעטר את פניו כשהוא שולף את הקופסא המוכרת מאחורי גבו ביד אחת, ובידו השנייה אוחז ורד יפיפה בצבע אדום.

“ולנטיין שמח, ג’וי.” הוא מתקרב אליי, ומושיט לי את הורד. אני לוקחת אותו בעדינות מבין אצבעותיו.

“בשבילי?” אני שואלת ומחייכת. המחווה שלו מחממת ומרחיבה לי את הלב מבפנים.

“כן. משהו מיוחד למישהי מיוחדת.”

13 בפברואר 2024, עזה.

גבע

“תיזהר מימינך!” אני מסב את תשומת ליבו של יונתן הקשר שלי שנמצא סמוך אליי שמביט לעבר כיוון אחר. אני מכפה עליו ויורה לכיוון צרור היריות שנורים לעברנו. יונתן מתמקם ומכוון את נשקו לכיוון האירוע. אנחנו בלב חאן יונס שברצועת עזה, בקרב הגדול של החיים ונתקלים במאורת מחבלים שנמצאים בתוך בניין שנמצא במעלה הדרך שלנו.

“מחבלים!” אני צועק לעבר הכח שנמצא מאחוריי ומפנה אותם לכיוון מקור הירי. “אש אש אש.” אני מכווין אותם וזז הצידה מוודא שכולם בעמדות מאחורי הדיונות והסלעים מוגנים. החיילים מכוונים את נשקם למקור הירי ומגיבים באש צולבת לכיוון המבנה.

“יונתן, אני צריך את הקשר”. אני חדל מלירות ועולה בקשר מול חיל האויר מבקש סיוע לסיום העניין.

בינתיים מתקרב הטנק שמאבטח אותנו ומאגף משמאל ויורה לכיוון הבניין פצצה אחר פצצה מחרב כל מה שנמצא מולו.

“לסגת” אני צועק אל הכח ואנחנו זזים אחורה כשמגיע הסיוע מחיל האוויר ומפציץ את הבניין כולו.

האירוע מסתיים ופתאם שומעים את השקט. אני מוודא שכולם בריאים ושלמים ואנחנו חוזרים לפינה שלנו מתמקמים באוניברסיטה שסמוכה לבניין, שצוות אחר של צנחנים טיהר ממחבלים עוינים בבוקר , וחוזרים לחלק לוח זמנים של שמירות בין כולם ומתכוננים לארוחת הערב.

אני חוזר לנשום.

אנחנו כבר 5 שבועות במלחמה שבעזה, מתקשרים עם הבית והמשפחה רק באמצעות חלופת מכתבים שמביא לנו שקד, הרב סמל הפלוגתי אחת לשבוע ואנחנו מעבירים להם בחזרה דרכו.

אני חושב על ליהי. כמה זמן שלא הרחתי את הריח שלה, כמה זמן שלא הרגשתי אותה. הזמן מרחוק נראה נצח , אנחנו שנתיים ביחד ואף פעם לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן ללא תקשורת ואני כל כך מתגעגע לרכות שבה, להתרפק איתה. המכתבים שאנחנו מקבלים זה האוויר שנותן לנו כח להמשיך ולהלחם. אנחנו נלחמים על הבית שלנו. על היקרים שלנו שממתינים לנו. הקשר היחיד דרך המכתבים זה החמצן שמרגש וממלא אותי בכל פעם מחדש. אני מרגיש פיסית רחוק ממנה אבל מאד קרוב אליה בליבי יותר מאי פעם. יש כאן המון זמן להרוג ולחשוב עם עצמך בין פעילות אחת לשנייה, או לאחר התקלות אקראית מול מחבלים, עולות בי המחשבות לקחת את הקשר עם ליהי לשלב הבא.

אנחנו יושבים לאכול שוב קופסת טונה, הפעם עם רוטב אלף האיים אחרי שאנחנו מעשנים אותה מתחת לאש. בשטח כולנו מנסים להיות יצירתיים כדי לגוון את הטעם של מנות הקרב הסטנדרטיות המאוסות שיצאו מכל החורים. האווירה והאנרגיה החיובית ביננו, היא מה שמשאירה אותנו במוטיבציה גבוהה. כולם אחים של כולם.

“מחר יום האהבה” זורק לחלל האוויר נהרי.

צביטה מפלחת את ליבי, איך בכלל אני מנותק מהזמנים, מהימים ובכלל מהחיים כשאני כאן מוביל את הצוות.

“ואיך בדיוק נוכל לארגן הפתעה לחברות כשאנחנו בחור העמוק של חאן יונס?” זורק לו צביקה.

“כל יום נראה כמו אותו יום קודם. השנה זה אבוד מראש. רק בשנה הבאה נחגוג כמו שצריך.” עונה נהרי מובס.

“אני לא מסכים” אני מתערב, אני חייב לעשות משהו ולא מוכן לוותר.

“אז מה אתה יכול לעשות חוץ ממכתב שיגיע אליהן רק בשבוע הבא?” שואל אותי יונתן ואני מבין שהשיח נוגע בכולם.

“חבר’ה, אנחנו יחידת העילית שלדג, אנחנו חותרים למגע, כובשים יעדים ומגיעים לניצחון, חייבים להיות יצירתיים כאן. מחר בבוקר המשימה שלנו היא להשיג מילואימניק זורם.” החבר’ה פורצים בצחוק.

“ונניח שהוא זורם לאן בדיוק נזרום איתו?” שואל נהרי וכולם ממשיכים לצחקק.

“אנחנו לא זורמים איתו” אני מצ’פר אותו בכאפה מכל הלב על עורפו, “אנחנו זורמים עם הטלפון שלו” אני מבהיר להם.

“בכל יום נכנסים הצוותים המילואימניקים למלא אספקת מים, אוכל וציוד רפואי.”

“כל אחד מכם” אני ממשיך להסביר את התוכנית, “יצלם סרטון בן חצי דקה, כשברקע אוניברסיטת עזה המחוררת ויצהיר את אהבתו לחברה, המילואימניק יצטרך לזרום עם הצילום ואחר כך לשלוח לחברות את הסרטון בלי להתבלבל.”

“איזה גבר אתה, לא סתם אתה המ”פ שלנו.” מחבק אותי צביקה. כולם מצטרפים לקריאות. הפחתי בהם תקווה למחווה.

“מחר המשימה: מילואימניק זורם, היעד: יום האהבה.” אני מכריז בפניהם, שמח בעצמי שתהיה לי אפשרות לשמח את ליהי, אני בטוח שזה ירגש אותה עד דמעות.

13 בפברואר 2024 , תל אביב.

ליהי

מחר יום האהבה, אני חייבת לתפור לגבע הפתעה ולהנחית אותה באמצע עזה. אני בקשר עם הרב סמל הפלוגתי בגלל  המכתבים שאני שולחת לו אחת לשבוע והוא אוסף מכל ההורים ומעביר לפלוגה במסירות. אני ממתינה לתשובה ממנו על המעשה המיוחד שאני מתכננת לו. אני רוצה שיפול מהרגליים וכשיצא מהפעילות בעזה, יראה רק אותי מולו ויציע לי נישואין. הוא רומז לי במכתבים ואני חושבת שזה הכיוון שלו.

אנחנו כבר שנתיים יוצאים ובחודש האחרון, המכתבים הוציאו ממנו גבע אחר ממה שהכרתי. הרבה יותר רגיש, הרבה יותר מכולו. המילים שלו נגעו בי אחת אחת , כל מילה ריסקה לי את הלב עוד קצת ועוד קצת. חוץ מהיותו מפקד מוערך הוא אדם מדהים ועכשיו עוד יותר כשמדבר על עתיד משותף, מעבר לגור ביחד ואפילו על  חינוך ילדינו בעתיד לאהבת המדינה שלנו ושירות ביחידה הכי קרבית שיש. על זה עוד אתווכח איתו אבל אני לא אומרת לו כדי שלא יתעצבן. הוא כל כך מורעל שאני לא יכולה לשבור לו את האהבה למדינה ולצבא שזה חלק ממי שהוא.

“ליהי?” אני שומעת את שקד הרס”פ.

“הי, תגיד לי שהתשובה חיובית?”

“תראי, זה מאד מסובך, הייתי צריך להגיע עד האלוף שמפקד על כל מרחב עזה, להסביר לו למה הוא צריך לאשר לי  להכנס לא ביום שלנו ולהגיע אל הפלוגה. רק לפני יומיים היינו בפנים ומסרנו מכתבים והתירוץ של יום האהבה לא ממש יתפוס,  אבל ברגע שאמרתי לו שמדובר בהפקת על והצעת נישואין בעזה, אז הוא הסכים ואמר גם שידאג שיסקרו את זה בטלויזיה.”

“מה??? רגע רגע מה?” הרגליים שלי קורסות למה שמהדהד באזניי. אני שמה לב שהוא מגחך.

“את ביקשת מאד שאתאמץ , לא?”

“אבל לא ביקשתי שתחתן אותנו.” אני עדיין בהלם ממה שאני צריכה לעכל, ההפקה זה כבר החלק הקטן והשולי בכל העניין.

“מה ביקשתי בסך הכל? להפתיע את החבר שלי בעזה ביום האהבה עם פריסה מפנקת?” אני רוצה רק להזכיר לו שעדיין יש חיים אחרי שהוא מנותק כל כך הרבה זמן שם בשטח וכמובן שכל רגע חושבים עליו, מייחלים שיחזור בריא ושלם וכמובן שאוהבים אותו עד אין קץ.

“תחשבי כבר על משהו ותעדכני אותי מחר בבוקר כדי שאדע לארגן את כל התיאומים מולך ומולם. ביי”.

אני נותרת פעורת פה אחרי השיחה עם שקד, לזה לא ציפיתי. אני באמת אציע לו נישואין מול כל העולם? מצד שני, לא כל יום יש אירוע מכונן כמו מלחמה בעזה ומה יותר מיוחד ולא טריוויאלי בזה שההפקה גם תעיד על אהבתי, גם תפנק ועל הדרך תעביר מסר? ומצד שלישי, אם הוא לא יענה או לא יסכים? מצד רביעי, הוא בטוח יסכים כשהכל מסוקר ואז אולי יענה מתוך אילוץ? הכל מתבלבל לי בראש. אני נושמת עמוק להירגע וחושבת אם לעשות צעד שישנה את כל חיי.

14 לפברואר 2024, עזה.

גבע

היום יום האהבה. השעה 12:00 בצהריים ואנחנו מתחילים להתעורר אחרי הפעילות המאומצת שהלוחמים ואני חווינו אתמול.

רק בערב נצא לפעילות נוספת , אז יש לנו זמן לארגן את מבצע המילואימניק הזורם שהכרזתי עליו אתמול. תמיד טוב להעלות חיוך ואפטימיות על פני הלוחמים.

אני שוטף את פניי ומצחצח את שיניי מבקבוק המים שמילאנו מאספקת הג’ריקנים מהארץ ושמח לראות שיש שמש בהירה בחוץ.

אני יוצא אל המבואה שם דאגנו לשולחן קבוע, פינג’ן לקפה ותה וחטיפים שאנחנו מקבלים מהארץ לפתוח את הבוקר. בעצם עוד מעט ארוחת צהריים. שוב מנות קרב.

עוד אני חושב באיזה טעם של רוטב אבחר לתבל היום את קופסת הטונה שלי לארוחה, אני רואה שכל החיילים עומדים בחית ושומע מחיאות כפיים ושריקות.

“מה קורה פה?” אני מביט בהם במבט רציני, פוער את עיני המום, איך נרקם משהו מאחורי גבי שאני לא מעורב בו.

חלק מהחיילים זזים ואני רואה את השולחן שלנו עמוס בכל טוב הארץ, חטיפים, המבורגרים, שניצלים, מטוגנים, ציפסים ופחיות שתייה מסודרים בשורה ממתינים שרק אתן הוראה להסתער.

בצד יש פינה עם בלוני לב אדומים וכרזה שכתוב עליה: “גבע, התינשא לי?” עם תמונה של ליהי בצד הכרזה. כמה שאני מתגעגע אליה.

הרס”פ מתקרב אליי ומפעיל את הטלפון הנייד בשיחת וידאו עם ליהי שנמצאת בצד השני.

“אז מה אומר?” היא מביטה בי מחוייכת כולה. אני מזהה שהיא מתרגשת.

“ליהי. כל כך התגעגעתי אלייך, איזה כיף לראות אותך סוף סוף.

אני יודע שעשית מאמץ אדיר למחווה המטורפת הזאת והיא דרשה תיאומים מיוחדים. וואי וואי , להגיע למפקד המרחב. שאפו. אני יודע שאת ממתינה לתשובה, וכך גם כל העולם שרואה אותנו עכשיו. הקדמת אותי והרסת לי את ההפתעה. אבל עדיין אני זה שאקנה טבעת!” החבר’ה מתחילים להשתולל לשיר ולשרוק ‘סימן טוב ומזל טוב’ ולרגע אנחנו שוכחים שאנחנו בכלל בעזה.

“אתה מפקד בנשמתך, חייב תמיד לתת נאום, יכולת פשוט לומר כן.”

“את מכירה אותי, פעם מ”פ תמיד מ”פ.” אני מחייך.

“אני לא מאמין איזו תותחית שאת, כמה אומץ. ואני לעומתך מתכנן להסריט לך סרטון ולרגש אותך.. שיחקת אותה, הפתעת בענק.”

“מחכה לך בלי נשימה אהוב, כל רגע וכל דקה.”

“נתראה בקרוב יפה שלי.” שולח נשיקה באויר והשיחה מתנתקת.

“חבר’ה, הבטחתי סרטון והקדשה ליום האהבה או לא? קדימה, שימו מסיכות הסוואה ותמסרו ד”שים והקדשות לכולם, יש לכם צלם פרטי ב 10 דקות הקרובות.” החבר’ה עוטים את מסיכת ההסוואה על פניהם מפאת השתייכותם ליחידה החסויה והם מתחילים להסתדר בשורה.

“הבטחת וקיימת בענק המפקד. תודה שבזכותך זכינו להרגיש את יום האהבה גם בעזה.” מחבק אותי יונתן ומצטרף לחבריו.

“חכה!” אני צועקת, האוויר הקר של פברואר צורב בריאותי וקולי נבלע בצלילי הרחוב הסואן.

אני רצה מהר ככל שהמדרכה, העמוסה באנשים שסיימו את יום העבודה שלהם, מאפשרת לי. אבל זה לא מספיק.

כשאני מגיעה קצרת נשימה לדוכן הפרחים, המוכר מסיים להוריד את התריס ומתחיל לנעול אותו. אני עוצרת לצידו ידי על ברכי, כל התנשפות שלי משאירה אחריה עננה לבנה.

“הכל נגמר” הוא אומר בחיוך מתנצל ומתחיל להתרחק במעלה הרחוב.

אני קורסת בגבי אל התריס המאוייר סיגליות.

עכשיו זה רישמי-  אני הבת זוג הגרועה בעולם!

זה דוכן הפרחים הרביעי שאני רצה אליו, אחרי שיצאתי באיחור ניכר מהעבודה והוא היה התקווה האחרונה שלי…

אני מושכת את צווארון הגולף מעל לאפי ומביטה לשמיים. מריחות פסטליות של ורוד וכתום מקשטות אותם, מודיעות על עוד יום אהבה שבא לסיומו.

עברו כבר 121 יום מאז הפעם האחרונה שראיתי את האיש שלי.  2922 שעות בלי לשמוע את הצחוק הנמוך והעשיר שלו, בלי להעביר את ידי בשערו, בלי לחוש את חום גופו על גופי. מי ידע שאפשר להתגעגע כל כך לאדם אחר? כאילו לא אהיה שלימה עד שלא אראה אותו שוב.

אני לוקחת נשימה עמוקה, ממלאה את ראותי אוויר. טעם חמוץ של כישלון ממלא את פי.

רציתי לקנות לו זר נרקיסים.

כמו הזר שהוא הגיש לי בבליינד דייט הראשון ההוא שבכלל לא רציתי ללכת אליו. נפגשנו בדיינר פשוט. לא איזו מסעדה מפוארת והזר הצהוב הענקי נראה מחוץ למקום ומשך אליו מבטים. “אווו איזה ג’נטלמן!’ סנטתי בו אז ולא היה לי מושג כמה אני צודקת.

 מאז נרקיס הוא הפרח שלנו. בכל אירוע, יום הולדת וכמובן- יום אהבה יש זר נרקיסים.

אבל נראה שהפעם אני אבוא בידיים ריקות אחרי הכל.

אני מתרוממת באנחה ומתחילה לפסוע. הרחוב עדיין עמוס אנשים אז אני בוחרת  בשולי המדרכה, צמוד לבניינים.

“סלחי לי…”

אני תרה אחרי מקור הקול הרועד, אבל לא מוצאת. משיכה קלה בחצאית שלי גורמת לי להשפיל את מבטי ואישה קשישה ישובה על כיסא פלסטיק לוכדת את עיני. “ורד בדולר?” היא שואלת בקול צרוד וביד גרומה ורועדת, מרימה לכיווני ורד בודד עטוף ברדיד נילון פשוט.

הורד מקומט, וכמו האישה שאוחזת בו ניכר שהוא ראה ימים טובים יותר, אבל הוא יותר טוב מכלום.

“תודה!” אני מתנשפת וממהרת לשלוף את את ארנקי.

כשאני מגישה לה את השטר ידה המכוסה כתמי זמן סוגרת על שלי ברכות והיא לוחשת “יום אהבה שמח”.

כשאני עוברת בשער המעלה חלודה בקצה הרחוב ובידי הורד הקמוט, השמים כבר כהים.

המולת הרחוב לא חודרת אל בית הקברות השקט ורק תיקתוק עקבי נשמע כשאני מתקרבת אליו.

“סליחה על האיחור מאמי”  אני אומרת ונושקת בעדינות למצבה הקרה.

“הבאתי לך פרח… מצטערת שהוא קצת עלוב”

 אני מניחה את הורד האדום על השיש הלבן ורישרוש הניילון הוא הצליל היחיד שנשמע.

פתאום אני מרגישה מטופשת. עומדת בבית קברות ריק ומדברת לעצמי. בלי שום סימן שהוא שומע אותי בכלל, שהוא יודע שהגעתי.

משקלו של היום הזה לפתע מרגיש בלתי נסבל ואני קורסת על ברכי לצד הקבר. יבבה פורצת מפי והרעד, שלמדתי להכיר כל כך טוב בחודשים האחרונים, אוחז בכתפי. רק כדי לעשות משהו, אני מתחילה לעקור עשבים שוטים שהחלו לצמוח סביב הקבר. עם כל גבעול שאני תולשת זרם דמעותי מתגבר.  חשיכה מבורכת עוטפת אותי, רק פנסי השביל מטילים אור עמום וכל שאני מצליחה לראות הם כתמי צבע מטושטשים דרך מסך הדמעות.

כתם ירוק… כתם ירוק… כתם… צהוב? בגב ידי אני מוחה את דמעותי וממצמצת.

חבוי מאחורי המצבה, מביט בי נרקיס.

נרקיס צהוב, בודד, מושלם.

חיוך עולה על שפתי ואני מרגישה גל של צחוק מבעבע מבעד לבכי, אני שואפת לתוכי את ריחו המוכר של הפרח ומחייכת “ג’נטלמן נשאר ג’נטלמן”.

זה מביך, אני יודעת. אני בטח הבחורה היחידה בגיל שלי שיוצאת עם ההורים לתיאטרון בוולנטיינ’ס דיי. אבל היי, זה לא שידעתי מראש שמרום פאקינג אטינגר יהיה כאן.

אני משחררת את חגורת הבטיחות, מזנקת מהרכב עוד לפני שאבא מדומם את המנוע ומזהה את הרגע המדויק בו מרום רואה אותי ומשנה מסלול לכיווני. אלוהים, התגעגעתי אליו כל-כך!

חיוך רחב נמתח על פניו, מציג לראווה את גומות החן המושלמות שלו. “היי,” הוא אומר.

וככה במילה אחת הוא הופך אותי לגוש חסר תועלת של רגשות.

“היי גם לך.”

אנחנו מגששים באפלה לא מוכרת בינינו, אחרי חודשים של שתיקה כפויה. “באת לראות את ההצגה?” אנחנו שואלים ביחד בדיוק באותו רגע והוא צוחק, “דווקא לא. הפעם אני פה כשחקן.”

דלתות המכונית נטרקות מאחוריי ומבטו של מרום נודד מעבר לכתפי. הוא מחייך ומהנהן בנימוס להוריי, “אני מרום, ידיד של מיקה,” הוא מכריז.

“ראובן, אתה לא תאמין, זה השחקן החתיך מהטלוויזיה!” אימא מעדכנת את אבא בצעקות, למרות שהוא עומד ממש לידה.

“הבת שלי מכירה סלבריטי!” אבא צוהל, כאילו זה ההישג הכי גדול של חיי.

מרום צוחק. הצחוק שלו כל-כך יפה, מאיר ומחמם אותי בפנים, כמו אש שבוערת באח בלילה קר.

הוא חוזר להתבונן בי, “מיקה. את… אנחנו יכולים לדבר רגע?” אני מהנהנת בלהיטות, אחוזת התרגשות וחרדה, ואנחנו מתרחקים בנפנוף יד מהוריי.

“אז, אממ…” אני מכחכחת בגרוני במבוכה, “לא ידעתי שחזרת לארץ… ושאתה עדיין משחק בתאטרון.”
“חזרתי לא מזמן אבל שמרתי על פרופיל נמוך. אלה בטח רגעי השקט האחרונים שלי.” הוא בוחן אותי במבטו, מתעכב לרגע על מחשוף השמלה שלי, וזה גורם ללב שלי לקפץ בעליזות בתוך חזי. אני מרגישה את הסומק בוער בלחיי ומתפשט לצווארי.
“אני אוהב את התאטרון, זה עוזר לי לשמור קצת על אנונימיות, אנשים פחות מתעניינים בזה. ואת יודעת, הוייב הזה, הקשר עם הקהל, הפידבק המיידי, זה… ממכר.”

הידיים שלנו מתחככות זו בזו כשאנחנו צועדים, ואנשים מביטים בנו בסקרנות. אני מציצה בחשאי בפרופיל שלו. הוא כל-כך יפה וגבוה ובא לי ללקק את הזרועות השריריות שלו. וכפות הידיים שלו, אוי  אלוהים, כמה הייתי רוצה שייגעו בי.

אנחנו נכנסים למבנה התיאטרון הגדול והמרשים, מחליפים מבטים גנובים בשתיקה. “אני לשם”, הוא מצביע לכיוון מסדרון ארוך המיועד למורשים בלבד, ואני מסתכלת עליו בשאלה.

“אז… תהני. מיקה. תמסרי גם להורים שלך.” מה. לעזאזל?!

אני נפרדת ממנו בחיוך מזויף שמסתיר אכזבה עמוקה כשהוא חוצה את המסדרון, ואני ממשיכה לבדי לכיוון האולם הגדול. למה הוא רצה שאלווה אותו אם הוא לא אמר לי מילה כל הדרך?

ההצגה מסתיימת מהר מדי. אני רוצה עוד ממנו. גם הקהל רוצה.

כאב מוחשי תקף אותי כשהוא נישק את השחקנית ההיא על הבמה, בלהט, כאילו הוא התכוון לזה, כאילו לא היה אף אחד באולם מלבדם.  היא הייתה יפיפייה, מושלמת. איך אפשר להשתוות לזה?

אויש מיקה, סתמי, אין פה בכלל תחרות! בכל מקרה, הוא יכול היה ליצור קשר אם היה רוצה, הוא פשוט לא רצה.

אני נגררת מאחורי הוריי לכיוון היציאה, בחוסר רצון בולט, כשהטלפון שלי רוטט.

מספר לא מוכר: היי בייבי. אל תברחי. כניסה A ליד המעליות.

אלוהים פאקינג אדירים! הוא רוצה לראות אותי והוא קרא לי בייבי. אני מקווה שיש כאן איפשהו דפיברילטור כי הלב שלי מתחיל לפרפר. אני צועקת להוריי שייסעו בלעדי ומפלסת נתיב דרך ההמולה.

לפתע יד חזקה מושכת אותי. עיני לא רואות, רק נשימותיי המואצות נשמעות כשהדלת נטרקת מאחוריי. רגע אחר-כך האור נדלק, ואני מתנשפת בהקלה, “פאק, מרום. הבהלת אותי למוות,” אני מביטה סביבי. אנחנו מוקפים במדפים עמוסים בחומרי ניקוי וציוד משרדי.

“שיט, סליחה מיקה, לא חשבתי. פשוט… הייתי חייב לראות אותך.” הוא נועץ בי מבט ממושך, שולח יד ומסיט קווצת שיער מאחוריי אוזני, “לא הפסקתי לחשוב עלייך.” עיניו מרצינות ואני שותקת, לא מעיזה להסיט את מבטי ממנו.

“רציתי להתקשר אבל…” הוא משתתק ואני סקרנית לדעת מה היה המשך המשפט. הוא מביט בי ברכות ואז סוגר את המרווח בינינו, שולח יד אל פניי ומטה את סנטרי כלפי מעלה, בעדינות כה רבה שמעלה דמעות בעיני. קשתיות עיניו הירוקות בורקות לכבודי כמו אוסף הגולות שאספתי פעם.

“מיקה. פאק,” אנחה איטית ומיוסרת נפלטת מפיו. “אני יכול לנשק אותך מיקה?” הוא מחפש בעיני הסכמה ואני מהנהנת, ואז הוא מרסק את שפתיו על שלי בנשיקה מרעידת עולמות.

אני מזנקת עליו ללא מחשבה, כורכת את רגליי סביבו כשהוא תופס אותי בישבני ומייצב אותי כנגד הקיר. אני מתחככת על הבליטה הקשה במכנסיו, בטוחה שאני עומדת לגמור רק מהמגע הזה. בעצם לגמור זו לא המילה המתאימה, האורגזמה הראשונה איתו תהיה רק ההתחלה.

“פאק בייבי. את כל-כך סקסית,” קולו חנוק כשהוא מנשק אותי ואני מניעה את אגני על ירכיו החזקות בנואשות, מנסה להרגיע את הגירוי הכמעט בלתי נסבל.

“רגע, מיקה, בייבי. לאט,” הוא מסתכל עלי במבט מזוגג מתשוקה ואז מוציא ממני את כל האוויר בנשיקה גולמית ופראית. “פאק, אני לא עומד בזה. עומד לי כל-כך חזק בגללך.”

הוא מפזר נשיקות לאורך צווארי ואני משעינה את ראשי על הקיר ועוצמת עיניים, מנסה להכיל את עומס התחושות שמציפות אותי. “את יפיפייה, מיקה. לא הפסקתי לחשוב עלייך, על איך זה יהיה כשאגע בך, כשאריח את הניחוח המתוק שלך. זה היה פאקינג עינוי מזויין.”

העיניים שלי מביעות כל מה שצריך בשביל לעודד אותו לשלוח יד מתחת לשמלתי. “אלוהים, מיקה. מה את עושה לי?”

הוא מעמיד אותי על רגליי ומרים את השמלה מעל למותניי, מסיט את התחתונים ונוגע באצבעו בליבה הרגישה שלי.

המגע העדין שולח מיד זרמים רוטטים של אושר בכל גופי ואני נאנחת לתוך פיו כשהוא פולט נהמה מגורה שמדליקה אותי בטירוף.

“תראי אותך, מיקה. מטפטפת על האצבעות שלי. ככה בדיוק דמיינתי אותך. ידעתי שתהיי כזו ילדה טובה בשבילי.”

הוא מעסה את הדגדגן הנפוח שלי ומחדיר אצבע אחת לתוכי, ואז עוד אחת. אני מרגישה את העונג שלי מתקרב לשיא כשהוא מלפף את שערי הארוך על ידו ומושך את הראש שלי לאחור, “כן, זהו, בייבי, בדיוק ככה. תראי לי כמה את רוצה אותי,” הוא נוהם באוזני בסיפוק.

“כן! אלוהים, מרום. עוד, בבקשה!” אני צועקת בקול צרוד מתשוקה, למרות שאני יודעת שמחוץ לדלת עומדים בוודאי עשרות אנשים.

הוא תוחב את אפו בשקע צווארי, מרחרח אותי, ואז מושך למטה את מחשוף השמלה, מנשק אותי מעל תחרת החזייה, חופן את שדיי בכף ידו הגדולה ולש אותי כמו בצק רך.

“את כל-כך מתוקה. את לא מבינה כמה,” קולו נמוך וסקסי להחריד, וזה מספיק לי בשביל להתפוצץ באופוריה. אני לא עוצרת את עצמי, רוכבת על אצבעותיו וממצה עד תום את התחושה העילאית.

“אלוהים, אתה… אלוהים, מרום!” אני מתנשפת.

הוא מחייך בזחיחות שובבה, מוציא את אצבעותיו מתוכי, ומלקק אותן בהנאה. פיקת הגרון שלו נעה בחושניות כשהוא בולע את מיצי גופי בלי בושה, ואני מתאפקת לא לזנק עליו שוב.

“פאק בייבי, רציתי אותך כל-כך הרבה זמן, לא הפסקתי לחשוב עליך.” הוא מנשק אותי ברוך ואני נמסה, בקושי עומדת על רגליי הרועדות. הוא משעין את המצח שלו על שלי ואז מנשק אותי נשיקות מתוקות באף, בצוואר, מתחת לאוזן, בלסת. אני עוצמת עיניים, מלטפת בעיוורון את גופו, רוכנת לתוך כף ידו כשהוא חופן את פניי.

אני כמעט מודה בפניו שאני מאוהבת בו לחלוטין וללא תקנה, כשאני מרגישה פיסת מתכת קרירה נלחצת אל עצם הלחי שלי. לא, לא, זה לא קורה לי!

אני פוקחת עיניים, מסובבת את כף ידו ומביטה באימה בטבעת הנישואין הבוהקת על הקמיצה השמאלית שלו.

“זה יום האהבה היום, אתה אמור לבוא בלבוש חגיגי עם זר פרחים” אני מרגישה כיצד הייאוש מחלחל בעורקיי. מזה כעשר שעות שאני בוכה ומתחננת לתגובה כלשהי, אך הוא נותר בשלו.

“אני רצינית ירדן, אחרי כל השנים שאנחנו יחד אתה כבר אמור לדעת לא להתעסק איתי” זעקה חרישית בוקעת מגרוני כשאני מתיישבת בייאוש על הכיסא הקר.

העייפות נוחתת עליי באופן פתאומי, אבל אני נחושה בדעתי להמשיך ולהשמיע לו את קולי. הוא חייב לדעת ששרדנו. הוא ילחם על חייו אם רק ידע.

“אתה זוכר את יום האהבה הראשון שלנו?” צמרמורת חולפת בגופי כשידי נתקלת בצלקת מחוספסת בזמן שאני מלטפת את ראשו. צוות בית החולים דאג לקלח ולקצוץ את שערו כשהגיע לכאן מחוסר הכרה. “הם אמרו לו שאתם מתים, זה שבר אותו” כך סיפרו לי.

צה”ל וכוחות ביטחון מיוחדים  פועלים מזה כשבוע במבצע חילוץ מיוחד להשבת החטופים, אנחנו חולצנו לפני מספר ימים. את ירדן באופן הירואי חילצו היום. ביום המבטא יותר מכל את מה שאני מרגישה עבור הגבר הזה.

“התפוצצתי מצחוק כשראיתי את המתנה המטופשת שלך. הצעתי להלוות לך מאה שקלים כדי שתוכל לקנות לי זר פרחים נורמלי במקום שני הבצלים המוזרים שהבאת לי”. האיש שהקים לי בית. שרקם בחוטי אהבה וצחוק רשת ביטחון עבורי שוכב כאן מובס. אני לא אתן לזה לקרות. הוא חייב לחזור אלינו, אחרת הם ניצחו.

“הסברת לי שאלו פקעות של פרח היקינתון. שיש להנביט אותם במים והם יצמיחו פרחים יפיפיים”

רעד פתאומי תוקף אותי כשאני מביטה על בעלי מחוסר ההכרה. אלוהים, הוא חיוור ורזה כל כך, חבורות בשלל צבעים מעטרות את גופו. מעידים על התופת ממנה חזר. הרופאים אמרו שלא נגרם נזק גופני בלתי הפיך, על הנזק הנפשי איש אינו מעז לדבר. “כל הבדיקות חזרו תקינות” אמר פרופסור מה שמו “אנחנו לא יודעים למה הוא לא מתעורר”.

“הבטחת לי שתמיד תהיה לצידי” קולי נשבר “שתדאג להנביט את אהבתנו כך שגם מהרגעים הקשים ביותר נדע להצמיח יופי” יפחות בוקעות מגרוני ואני מתקשה להמשיך לדבר “בבקשה” חרישי זה כל מה שמצליח לצאת מפי.

אני מוזגת לעצמי מים ולוגמת במהירות. המים הצלולים מחליקים במורד גרוני הצחיח ובמקום להתענג על התחושה תמונות משם מתגנבות אל מחשבותיי. ימים ולילות ארוכים במיוחד שבהם התחננתי למעט מים על מנת להרוות את צימאונם של ילדיי.

“גם כפיר ואריאל כאן, הם כל כך מתגעגעים.”. חזי מתרחב בגאווה כשאני מדברת על שני הפרחחים שלנו.

“הם היו כל כך אמיצים אתה יודע?”

“אריאל ביקש ממני לספר לך “שהוא היה גיבור אמיתי כמו אבא”,

“הוא רוצה שתהיה גאה בו”.

“וכפיר…” 

כפיר לא בכה בכלל כל מאת ומשהו הימים. לא כשהרעב כרסם את בטנו. לא כשתפרחת הטיטולים בערה בישבנו. וגם לא כשגופו בער ושיניו בקעו בכאב. זה כאילו שהוא ידע שחייו תלויים בשתיקתו.

אבל את המידע הזה אני שומרת לעצמי.

 “הוא גדול כל כך…” אנחה משחררת בועת אוויר שנתקעה עמוק בבית חזי.

אני נעמדת ומביטה בנוף התל אביבי המשתקף מחלון חדר בית החולים. השמש כבר כמעט שקעה והשמיים אפורים כל כך.

“עברנו תופת בשביל להגיע לכאן. בשביל שנוכל להצמיח יופי גם מהמכשול הזה.”

 “אני לא מסוגלת לעבור את זה בלעדיך אתה מבין? אני חייבת אותך איתי.”

דפיקות עדינות במיוחד נשמעות בדלת. הצוות ובני משפחתי נכנסים מידי פעם לשאול לשלומי. כולם נוקשים בקלות על הדלת לפני שהם נכנסים. הם כבר מבינים שרעשים פתאומיים מקפיצים אותי.

 שיער השיבה הפרוע של אימי מגיח מבין חריץ קטן שנפער בדלת. ניכר מפניה שגם היא לא ישנה במשך לילות ארוכים. ארוכים מידי.

“שירי” הדלת נפתחת לרווחה ואימי ניגשת אלי. מלטפת ברוך את זרועותיי. כל כך התגעגעתי לחוש במגעה האוהב.

“את כאן כל היום. אולי נלך לאכול משהו? גם הילדים כבר שואלים עליך” אני מניחה את כוס המים חזרה על השידה ומהנהנת בראשי.

“איך הם? הילדים?” לא נפרדתי מהם לכל כך הרבה שעות מזה תקופה ארוכה כל כך, ולא ידעתי כיצד הם מתמודדים.

“מקסימים” אור זורח מפניה של אימי כשהיא מדברת. אני מסרבת לחשוב על מה שעבר עליה כל הזמן הזה. פלא שלא השתגעה.

“עושה רושם שהם מסתגלים יפה. והם מוקפים באהבה” היא מספרת לי על כל הכוכבים שהגיעו לבקר ושלחו מתנות בזמן שאנחנו מתקדמות לכיוון חדר האוכל.

שליח עם זר פרחים ענק יוצא מהמעלית ואנו זזות כדי לפנות לו מעבר.

“למה הוא חובש קסדה?” אני לוחשת לאימי. חולשה מתפשטת בגופי, רעידות מחלישות את רגליי ואני מצליחה להתקדם רק בקושי.

“יש שומר בכניסה, הם בודקים את כל מי שנכנס. כולם שומרים עליך, את במקום בטוח”

“בטוח כמו הבית שלי?” אני מתחרטת על המילים האלו בשנייה שהן יוצאות מפי. אני יודעת שהיא עשתה ועדיין עושה כל שביכולתה בשבילי.

ארוחת הערב עוברת בשקט מתוח. אריאל משחק בכדור החדש שקיבל וכפיר נרדם בין זרועותיי. אני נושמת אותו עמוק לתוכי, מתמכרת לריחו המשכר. “תישן ילד גיבור שלי, אתה בטוח עכשיו, ויש לך בטן מלאה”.

“את חושבת שנוכל לבקש מהצוות להעביר מיטות לחדר של ירדן? אני רוצה שנישן ארבעתנו יחד” אני שואלת את אימא שלי בלחש. עדיין לא מצליחה לחזור ולבטא רצונות בקול.

“אני בטוחה שנצליח לארגן משהו” היא מניחה יד על ראשי ומשעינה אותו על כתפה. כמבקשת להיות מקום מקלט.

זה לקח פחות משעה עד ששתי מיטות ולול הוכנסו לחדר של ירדן. אימי נלחצה כשאריאל קפץ על המיטה של ירדן.

“תזהר שאבא לא יקבל מכה” היא הזהירה אותו.

“עזבי אותו אימא, אולי מכה מבנו האהוב זה מה שירדן צריך” אין לי כוח להסביר לה כמה עונג זה עבורי לראות אותו מתנהג שוב כמו ילד.

אריאל קופץ לבין זרועותיי ברגע שאימי מעמעמת את האור וסוגרת אחריה את הדלת.

“אמא את יכולה לספר לי שוב את הסיפור על הבית שלנו?” הוא מבקש.

בשבי נהגתי להזכיר לאריאל את הבית שלנו. את הצעצועים והמשחקים שלו מחכים לו שיבוא לשחק איתם. את ראש הדשא שהנבטנו במטבח ואת טוטנו כלבו האהוב שמחכה כל כך לשחק איתו בכדור. רציתי שיירדם בעודו חושב על מקומות ודברים אהובים.

כשאריאל נרדם אני מצטופפת בצד מיטתו של ירדן ומניחה את ראשי בשקע צווארו. מוצאת מפלט בחום גופו.

“ביום הזה הלב שלי בחר בך” אני נאנחת בכבדות. מאזינה לקול נשימותיו הכבדות. “קנית אותו במחיר מגוחך של שני בצלים”.

“אתה זה שאומר שהכל בחיים עניין של בחירה. בחרתי בך ביום האהבה ההוא ואני בוחרת בך גם ביום האהבה הזה”

“אני רק צריכה שתבחר בי בחזרה, תבחר בנו בחזרה. תאהב אותנו מספיק בשביל לרצות לחזור אלינו” אני לא רגילה להתחנן ככה. בכל שנות נישואינו ירדן תמיד מילא את כל אשר חפצה נפשי, בחיי לפעמים הוא אפילו סיפק לי צרכים שלא ידעתי שאני זקוקה להם בכלל.

“רק עוד פעם אחת אחרונה” אני מבטיחה  “לא אבקש יותר”. דמעות זולגות מעיניי, אני מתרוממת מעט כדי לקחת טישו מהשידה ומנגבת אותן מגופו הכחוש של ירדן. בדמיוני ירדן זז בחוסר נוחות וצוחק במבוכה. תמיד הוא היה רגיש למגע.

אני ממשיכה ללחוש לאוזניו מילות אהבה במשך שעה ארוכה, עד לבסוף העייפות מכניעה אותי ואני שוקעת בשינה רדופת חלומות.

“שירי” קול מוכר חודר מבעד לקירות המנהרה הטחובות, אני מהדקת את חיבוקי לילדיי, עוטפת אותם ככל שאני יכולה.

“שירי” גופי מצטמרר, רק שלא ייקחו אותם ממני, העיקר שאנחנו ביחד, לא משנה היכן.

הקרקע הקשיחה עליה אני שוכבת מתרככת, חום מנחם נפלט ממנה וקול הלחישה מחזיר אותי באחת למציאות.

“הילדים שלי, אני קופצת מהמיטה ומנסה להבין היכן אני. קולות צפצוף סדירות ואורות מרצדים משתקפים אליי מבין המסכים. אני מביטה בילדי הישנים בבטחה במיטותיהן וליבי חוזר לפעום בקצב רגיל.

אני מביטה בירדן המומה תוהה אם דמיינתי או שבאמת שמעתי קול.

“ירדן?” צחוק מהול בבכי נותן ביטוי לסערת הרגשות המתחוללת בתוכי.

“אתה שומע אותי?” בבקשה תשמע אותי

“חזק וברור” ליבי מחסיר פעימה למשמע קולו המותש. “תודה לאל! תודה לאל!” אני קוראת בהתרגשות ומכסה את פניו בנשיקות קטנות.

“שירי” ירדן מניח את כף ידו על ידי ומבטו חודר עמוק לתוך נשמתי. “חזרת אלי” שפתו רועדות וקולו חלש כל כך.

“חזרנו” אני מכסה את כפות ידיו בשתי כפות ידיי ומפנה את מבטי אל עבר הילדים.

“שמעתי אותך” הוא אומר בקושי ומשתעל קלות. אני ממהרת למזוג מים והוא עוצר בעדי, מושך אותי חזרה אליו.

“מעולם לא ויתרתי עליכם” חץ מפלח את ליבי למשמע מילותיי.

“אני יודעת. אני אוהבת אותך כל כך”.

“אני בוחר בך שירי שלי” גופי בוער למגע ידו המלטפת.

“אני בוחר בנו. ביום האהבה הזה ובכל אלו שעוד יבואו אחריו”

מיקה:

אני ממתינה מתחת לבית שלי בשעה שמונה בדיוק כפי שקבעתי עם אביתר.

ירח מלא מנצנץ בלובן שלו עומד במרכז השמיים כמו בכל אמצע חודש עברי, טו באב. הוא מזכיר לי את שרשרת הפנינה שלי שקיבלתי מסבתא חנה האהובה שנפטרה. שרשרת שהייתה חשובה לי מאוד, המזכרת האחרונה ממנה שאבדה לי קצת לפני שנה בתאונת הגלישה הנוראה שאני כל כך רוצה לשכוח..

הערב הזה לא שונה משאר ימות השנה, אבל בשבילי הוא רק תזכורת נוספת לזה שאני לבד.

אני נפגשת היום עם אביתר הידיד הכי טוב שלי למפגש עם כל החברים. קצת מצחיק שזה יצא דווקא בטו באב.

“שלום” קול מסיט אותי מהמחשבות ואני רואה אותו עומד מולי. כשאביתר מגיע, שובל של בושם מגיע יחד איתו, ריח שמשכר אותי בעוצמה ומסחרר אותי, שערו השחור החלק משוך לאחור ועיניו הכחולות מנצנצות כמו הכוכבים. לרגע, אני חושבת שאני מזהה משהו אחר במבט הזה שלו, החיוך שלו קורן במבוכה וזה מרגיש לי פתאום כאילו החיוך הנבוך הזה הוא רק בשבילי. אני לא חושבת שהוא אי פעם הביט בי כך. אך המבט שלו משתנה כהרף עין לחיוך הערמומי הרגיל שלו ואני מתחילה לחשוב שזה רק פרי דמיוני.

ביני לבין עצמי אני תוהה אם אני בכלל רוצה שהמבט שלו יהיה מיוחד רק בשבילי. הייתה תקופה שחשבתי שאנחנו מתאימים ואולי שווה לנסות, אבל מתישהו זנחתי את זה כי הכרתי את ירון. הזוגיות עם ירון נגמרה רע, ממש רע.

בזמן שהייתי עם ירון, אביתר הכיר את דנה.

תמיד איכשהו התקופה לא התאימה. גם אחר כך, נפצעתי בתאונת גלישה והייתה את תקופת השיקום וההחלמה. למרות שהוא בא לבקר אותי הרבה, איכשהו זה התפספס ודעך ובסוף הבנתי שכנראה זה לא נועד לקרות.

“את באה?” קולו העמוק מעיר אותי מהמחשבות.

“מה?” אני מתחילה לגמגם, אני נלחצת מהמחשבה שאולי הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, כמו שתמיד ידע.

“את מתכוונת להישאר כאן?” הוא מביט בי משועשע. “בואי”. הוא לא ממתין לתשובתי ואוחז בידי. 

אנחנו מגיעים למסעדה ממנה בוקעים אורות חמימים מהנברשות הגדולות הקבועות בתקרה, המסעדה מקושטת בצמחיה יפיפייה והמארחת שממתינה בכניסה מלווה אותנו למקומות שלנו. על השולחן מונחות נרות בעששית המפיצה אור חמים והאווירה כל כך רומנטית.

אני מופתעת כשאני רואה שרק שנינו הגענו. “איפה כולם?”

אביתר מחייך חיוך ביישני. זה החיוך השני שלו ששמור רק לי. אני לא זוכרת שראיתי אותו מחייך ככה.

“הם לא יבואו”

“לא? באמת? למה?”

המבט שלו חודר לי לתוך הנפש ולרגע אני מתבלבלת, אני מרגישה מחנק בגרון ומתכווצת. אני אף פעם לא מרגישה ככה לידו. להיפך תמיד אני רגועה ונינוחה לידו אז מה קרה עכשיו?

“יש לי הפתעה בשבילך”. הוא קוטע את הרגע שהופך לי את הבטן.

הוא שולף משהו מהכיס של ג’קט העור שלו. כשהוא מקרב אותו אליי אני מגלה שהוא מנצנץ. זאת שרשרת הפנינה שלי.

“מה? איך מצאת אותה? איפה היא הייתה?”

“מסתבר שהיא הייתה בשידה שלי ליד המיטה. היו שם דברים אחרים שהסתירו לי אותה, את קולטת? מסתבר שהיא כל הזמן הייתה מתחת לאף שלי”. הוא צוחק במבוכה “כמוך. גם את היית כל הזמן מתחת לאף שלי ואני לא ראיתי את זה”.

עכשיו אני כבר רועדת, לא מצליחה לעצור את עצמי. “למה אתה מתכוון?” אני בסוף מוצאת את המילים.

“שמעתי את השיחה שלך לפני יומיים עם רונה”. הוא סורק אותי בעיניו היפות. “כששמעתי את השיחה בינכן, הבנתי שפלשתי למרחב האישי שלך. כי לא הייתי אמור לשמוע את השיחה הזאת, למרות שלמעשה דיברת עליי, אבל את האמת שמאוד רציתי לשמוע אותך אומרת את זה, כי זה מה שמתברר גם אני הרגשתי כל הזמן אבל לא הודיתי בזה”. הוא משתתק בבת אחת ונושם עמוק.

“שמעת את זה? זה.. זה.” אני מגמגת במבוכה “אמרתי לה את זה כדי שתוריד ממני את הדאבל דייט הכפוי שלה שהיא קבעה עם חבר מהמשרד שלה”. אני צוחקת בכוח ממבוכה.

“את בטוחה שזאת הסיבה היחידה שאמרת את זה?” הוא אוחז בידיי הקרות ומנסה לחמם אותן כמו שהוא תמיד עושה.

אני מביטה עמוק בעיניו ונזכרת בשיחה עם רונה לפני יומיים…

יומיים לפני… 

מיקה:

דפיקות חזקות מעירות אותי משינה עמוקה וטרופה. לעזאזל נרדמתי אתמול בארבע לפנות בוקר והשעה רק תשע בבוקר ביום שישי. מי מגיע אליי בשעה כזאת?

“מיקה, יש לי מישהו להכיר לך” רונה עומדת בפתח ובלי הקדמות נכנסת למטבח כאילו הרגע לא צפתה במחזה המפחיד ביותר, אני עם שיער סתור בעיניים אדומות ופעורות מהלם פותחת לה את הדלת.

על פניה מופיע חיוך ערמומי. אני מנידה בראשי לשלילה. “למה לא? הוא ממש נחמד מהמשרד שלי”. המחשבה שאכיר מישהו אפרורי בחליפה ממש לא קורצת לי.

“תודה אבל אני לא בעניין”

“קוראים לו שחר. נצא עם אורן ונעשה דאבל דייט ביום שני מה את אומרת?” היא ממשיכה כאילו לא שומעת אותי.

“את באמת מתכוונת לעשות לי דאבל דייט ביום האהבה עם מישהו שאני לא מכירה? כמה פטאתית את חושבת שאני?”

“את רוצה שוב להישאר לבד ביום האהבה ואז לבכות לי על זה?” היא קורצת וחיוך נמתח בזווית עייניה.

“אני מבטיחה לא להתלונן. עכשיו תרדי מזה בבקשה”.

“לא, אני לא עוזבת את זה עד שלא תגידי לי מה הקטע שלך? את עדיין תקועה על ירון האדיוט הזה?”

“ממש לא” רק המחשבה על ירון מביאה לי את העצבים, הבחור הבוגדני הזה שלא יכול להפסיק לפלרטט עם כל מה שזז.

“מיקה, בבקשה תעזרי לי פה. אני רוצה שיהיה לך טוב באמת. אני לא רוצה לשגע אותך כמו אמא שלך אבל מאז ירון עבר כל כך הרבה זמן. שנתיים זה כל כך הרבה זמן”.

“זה לא זה” אני נכנעת בסוף. “יש מישהו אחר” אני אומרת חצי לעצמי חצי לה.

“מה? מי זה?” פניה לובשות הפתעה גמורה. “יש לך מישהו ואת לא מספרת לי כלום? את לא נורמלית.”

“לא אמרתי שיש לי מישהו..” אני מגמגמת.

“את מתכוונת לשגע אותי?” הטון חסר הסבלנות שלה לא משתמע לשתי פנים.

“יש מישהו שאני רוצה ויש לי רגשות אליו אבל אני לא יודעת אם זה הדדי. זה סיפור ארוך ובטח אין לך זמן לזה עכשיו”.

“זמן? בטח שיש לי. יש לי את כל הזמן שבעולם. תספרי לי בבקשה”.

“את לא צריכה לקחת את הילדים מהגן? אין לך סידורים לעשות?”

“היום סוף כל סוף אורן הואיל בטובו להוציא אותם ולגבי הסידורים כבר סיימתי איתם”.

“רק תשע בבוקר איך סיימת?”

“ככה זה כשאת אמא, את הבית ניקיתי כבר אתמול, קניות עשיתי בשבע לפני הפיזור לגנים, בשבע וחצי כבר לקחתי את שני הילדים לגנים, אה ובשש בבוקר הורדתי את בלה לטיול בוקר”

“וואו. טוב, את האמת שזה לא זמן טוב עכשיו..”

“נו בלי תירוצים, תגיעי כבר לעיקר. מי זה?”

“אביתר” אני לוחשת בהכנעה.

“מי?? אביתר? איזה אביתר? הידיד החתיך ההורס שלך? זה שההורים שלך מתים עליו? שבזוגיות כבר מאתיים שנה עם הבלונדינית המהממת הזאת?”

“אל תצעקי” אני מסמנת לה “הוא..” אבל היא מנופפת בידיה בביטול “יש לו מישהי לא?”

“הם נפרדו לפני שלושה חודשים” אני לוחשת.

“באמת? ואת חושבת שזה יעבוד?”

“אני לא יודעת עדיין, אבל אני לא רוצה לצאת עם מישהו אחר עד שלא אדע מה קורה עם זה”.

“ממתי את בקטע שלו?”

“מתמיד”. אני משפילה את מבטי ומסמיקה. פעם ראשונה בחיים שלי שאני כנה עם עצמי..

אביתר:

“בוקר טוב. נעלמת לי” אני יוצא כשעל אוזניי מונחות האוזניות “הקשבתי לפודקסט מעניין וחיכיתי שתבואי. היי רונה” אני ממשיך בנונשלנטיות וחולף על פניה ההמומות.

“אה, לא ידעתי שאתה פה” היא מתקשה לבלוע את האוויר. אני דיי מחבב את רונה החברה החופרת שלה וחסרת הטקאט. אני מוצא בחפירות שלה משהו חינני.

“הוא נרדם אצלי אתמול, צפינו במשחק כדורגל ונרדמנו על הספה אז הוא כבר נישאר לישון” מיקה מגמגמת תירוץ. אבל מה שהיא לא מספרת זה שבשלב מסוים זנחנו את הטלוויזיה ודיברנו כל הלילה. השיחות איתה והצורך להרגיש אותה קרוב סחפו אותי לדבר איתה עד ארבע לפנות בוקר. אם הגוף שלי לא היה נכנע ומצאתי את עצמי בסוף נרדם במהירות הייתי ממשיך לדבר איתה.

“אז על מה דיברתן?” אני מוציא קרטון חלב מהמקרר, מוזג לקערית מהמדף בארון התחתון ואז נוטל את הקורנפלקס ושופך אותו באיטיות לקערה.

“סתם על יום האהבה”

“אה, מיקה כל החברה נפגשים ביום שני את גם באה. שכחתי להגיד לך אתמול”.

“לא, הדבר האחרון שבא לי זה להחזיק נרות לליבי ורועי שני הדביקים האלה”.

“לא רק הם באים, גם תמר, דנה ויוסי ואני כמובן. את באה כבר סגרנו”.

“לאן הולכים?” היא שואלת בתבוסה. מבינה שאין לה כל כך ברירה.

“למסעדה החדשה שנפתחה בצפון תל אביב”.

הווה:

“מיקה?” אני שומעת את הנחישות בקולו. “הכל בסדר?” ידיו עדיין אוחזות בידיי.

“לא” אני מנידה את ראשי לשלילה.

הוא מוריד את ידיו במהירות. “אני מצטער, פשוט חשבתי..”

“אני פשוט מפחדת, מפחדת שזה לא יצליח. מפחדת להיפגע אתה יודע כל השיט הזה”.

“אני גם מפחד, אבל לא נדע אם לא ננסה”. הוא מקרב את כסאו אליי ורוכן לעברי. אני רועדת למגע שפתיו הבשרניות אבל מרגישה הכי בטוחה בעולם.

כעבור שנה:

אני ממתינה מתחת לבית שלי בשעה שמונה בדיוק כפי שקבעתי עם אביתר.

ירח מלא מנצנץ בלובן שלו עומד במרכז השמיים כמו בכל אמצע חודש עברי, טו באב. הפעם אביתר מגיע עם החיוך הנבוך ששמור רק לי ואני זוכה לשובל בושם שזורם אליי ומשכר אותי. אני יכולה לנשום את זה כל החיים אני חושבת בלב אך פי נותר דומם.

“יש לי הפתעה בשבילך” הוא מושיט את ידו אל ג’קט העור שלו ושולף משם קופסה עדינה שחורה ובמקום שרשרת פנינה שולף טבעת יהלום גדולה וכורע ברך. “מצטער, רציתי להציע לך במסעדה אבל לא הצלחתי להתאפק. “תתחתני איתי?”

“ברור” אני מחייכת ורוכנת לעברו ומנשקת את שפתיו היפות. 

“אל תגידי לי שאת מכינה ברכה רומנטית למוזר שאת יוצאת איתו.”

קפצתי בבהלה וחצי מלבבות הנייר האדומים והיפים שגזרתי בחצי השעה האחרונה התעופפו באוויר והתפזרו בערך בכל הקומה. הפניתי מבט רצחני אל היצור הכי מעצבן במשרד – וגם הכי חתיך, שיר הייתה מוסיפה בהתלהבות – וסיננתי:

“זה לא עניינך ואתה אוסף את כל מה שהתפזר.”

“מה שתגידי, נסיכה.”

הוא חייך אלי את החיוך הזה שלו שגורם לי צורך דחוף במאוורר, למרות שאני אכחיש זאת גם אם חיי יהיו תלויים בזה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא קרא לי ככה. התאפקתי בשיניים חשוקות לא לרקוע ברגל כמו… נסיכה, נגיד. החלטתי ללכת על אסטרטגיה הפוכה, חייכתי חיוך מתקתק ופתחתי עיניים ענקיות. “כן, אני מכינה לו ברכה רומנטית ליום האהבה, הוא כזה מהמם.” השמטתי את החלק שבו כבר נפרדנו, אבל בגדול המסר עבר כמתוכנן ולא התקבל בנעימים, מה שכמובן הייתה כל המטרה. צפיתי בשמחה בגבות המתכווצות ובכתפיים המתקשחות כשהוא מחה,

“מה כבר יש לך לכתוב שם? אתם יוצאים בסך הכל שלושה שבועות ויומיים.”

מה זה היה? המידע היה מדויק ברמה חשודה. שנינו קפאנו לרגע, מבטים נדהמים מתנגשים. אבל ניערתי את הראש, נמנעת מלעסוק בזה, לנתח, לפרש, והסתלקתי למטבח להכין קפה-תמיכה.

אורי תיכון, כבר ביום הראשון שלי לעבודה העיניים שלי הותקפו על ידי הנוכחות שלו. כתפיים רחבות, מבט אפור-קר וסווטצ’רים בכל מנעד הגוונים העצום של אפור-שחור-כחול כהה, נושאים הדפס של בדיחה גסה או סתם גסת רוח. ניסיתי בטוב, באמת, באתי בנחמדות, אבל אחרי כמה ירידות על אנשים שלובשים בגדים צבעוניים ונהנים מקומדיות רומנטיות, אהמממ-אהמממ, הניסיונות נגמרו. עליתי להתקפה. הקפדתי על בגדי קשת-בענן-וחדי-קרן, גרביים עליזים וחצאיות חמודות ותמיד תמיד כשהוא נכנס לטווח שמיעה העברתי באלימות את השיחה לעניינים רומנטיים – סרטים, ספרים, דייטים שלי או של אחרים. דברים מעטים סיפקו אותי מאז כמו נהמות התסכול שלו כשראה אותי בבקרים או כשנלכד באחת מהשיחות האלה.

יסדנו סקלה משרדית שאנחנו היינו נקודות הקיצון שלוה – הורודה המתוקה מצד אחד, הקודר הנרגן בקצה השני. הוא קרא לי צ’יפמנק, אני החזרתי לו בדארק ויידר. כל פעם שהתווכחנו השאר עקבו אחרי האינטרקציה, מזיזים את הראש מצד לצד כמו במשחק טניס. נראה לי שהיו גם התערבויות אבל לא שיתפו אותי בהן משום מה.

עכשיו, כשהתקרב יום האהבה ויום הכיף של החברה שנקבע לאותו תאריך, העניינים הידרדרו במהירות. קישוטי לבבות ופרחים צצו בכל פינה והמבט הסובל והמאשים של אורי עקב אחרי בלי הפסקה. מה אני קשורה? בסך הכל הצעתי את הרעיון העיצובי למנהלת המשרד, זו לא אשמתי שהיא אהבה אותו (עפעוף תמים).

בוקר יום הכיף/ אהבה נראה שגרתי, אם הייתי יודעת איך הוא יתהפך עלי… כנראה שהייתי מזנקת מהמיטה מהר יותר.

הפרצוף הלא מרוצה של שיר קרא לי בשניה שיצאתי מהמעלית וכששאלתי הוא החמיץ אפילו יותר.

“נכון התחלקנו לזוגות בשביל משחק הניווט?” הנהנתי והיא המשיכה: “אז HR החליטו שצריך לגבש אותנו – כאילו אנחנו בכיתה א’ ונקלענו לבית מארח – וחילקו זוגות חדשים. אני עם אלעד החשב, שזה יחסית סביר. רוצה לנחש עם מי את?”

הסתכלתי מסביב, מבט אפור-ענני סערה אישר את חששותיי. עמדתי להסתער לכיוון משרד משאבי האנוש אבל שיר הניחה יד מעכבת על זרועי: “אין טעם, כבר היו צעקות, ארז וגלית גיבו את ההחלטה.”

ללכת הביתה? התלבטתי. אבל המשחק היה אמור להימשך רק שעה והתכנון של שאר היום היה ממש כיפי, לא רציתי לוותר. במקרה הגרוע, נשתוק כל הזמן ורק נפלוט קולות חד הברתיים של חוסר שביעות רצון ובמקרה המצוין נתווכח כרגיל ואני אצליח לבאס אותו יותר מאשר להיפך.

“נצא אל שדה הקרב,” הגזמתי עם הדרמה כשאחזתי בכף ידה של שיר.

“אומץ, יקירתי,” היא לחצה בחזרה.

לא היה צורך באומץ. השמש האביבית, הפריחה הצבעונית וציוץ הציפורים הרגיעו אותי מספיק, למרות שאכן נפלנו לשתיקה פלוס המהומים הכרחיים. התקדמנו בין התחנות ודמיינתי שאני לבד, בלי הנוכחות המסיבית עם קריקטורה-של-זוג-ערום-במיטה-על-חולצה-כחולה שלפני. כנראה ניסה מחווה ליום האהבה.

רגע אחד הוא היה שם וברגע הבא לא. בהיתי בנקודה בחלל בחוסר הבנה עד ששמעתי קולות נפילה וכאב עמומים. מיהרתי להתקדם וכמעט החלקתי גם אני במורד אותו מקבץ סלעים.

אורי ישב שם בגב כפוף, ידו מושטת אחורה, כנראה אל המקום שכאב מהמכה. כשהצעתי לבדוק מה קרה הוא הסתכל עלי בחשדנות, כאילו אני מתכוונת להדביק לו לבבות על כל הגב. התעלמתי מהגישה השלילית, הוצאתי מהתיק את ערכונת העזרה הראשונה שקיבלנו ופניתי להרים את קצה החולצה שלו. הוא הקדים אותי בשניה, משך אותה מעל הראש והוריד. אווווו-קיי. גב…לא רע. כתפיים… וואו. השיער הקצת ארוך שהסתלסל טיפה בעורף קרא לי לגעת. אבל לא – לא הזמן, לא המקום, לא הגבר! למרות שההחלטיות לא הייתה שלמה עם החלק האחרון.

תוך צקצוק פנימי ונזיפה עצמית בחנתי את החבלה והחתך. ניקיתי, מה לעשות שקצת שרף לו, משחתי וחבשתי. הרחקתי את ידיי ממנו והעסקתי את עצמי בסידור הדברים בתיק הערכה. כשהחזרתי אליו את מבטי הוא כבר הסתובב עם פניו אלי. בשום אופן לא הצלחתי להימנע מלהעביר את עיניי על כל המשטחים שתמיד סקרנו אותי, כנגד רצוני, אבל היו חבויים מאחורי בדים.

באנחה קטנטנה גררתי את העיניים הסוררות חזרה אל פניו, רק כדי להיתקל בפרצוף הכועס שלו.

“למה אתה מסתכל עלי בכעס?” מחיתי, “כרגע טיפלתי בפציעה שלך בשיא העדינות האפשרית.”

רמז לחיוך משך את שפתיו. “לא הייתי מגדיר את הטיפול כשיא העדינות, אבל תודה רבה על זה בכל מקרה, וזה לא מבט כועס, זה מבט מהורהר.”

“חחחח, מהורהר, ממש. אתה מסתכל עלי ככה בכל פעם שאתה בודק את הבגדים שלי, כאילו הם פוגעים בך פיזית, אתה שונא אותם.”

הוא כחכח בגרון. “אני בכלל לא שונא את הבגדים שלך.” שתיקה קצרה. “האמת שהם קצת מדליקים אותי. את,” מבט עז כמו כסף מותך עצר את נשימתי ואז חתך לכיוון השדה, “את קצת מדליקה אותי. תוקפת אותי בורוד ובלבבות, מכריחה אותי לשמוע את כל הסיפורים האלה על אהבה.” עיניו חזרו אלי, זהירות, קצת נבוכות, והוא בלע בכבדות. “מסתבר שזה עבד.”

רגע, מה נאמר פה עכשיו? אני צריכה פרשנות. טוב, קודם כל חמצן ואז פרשנות. הוא אמר שאני מדליקה אותו? זה מה שניסיתי בעצם לעשות בכל החודשים האלה של הקרבות בינינו? אני בוחנת אותו שוב והפעם לא מתכחשת לגל החום שעובר בגופי. על מי אני מנסה לעבוד? ברור שזה מה שעשיתי. וזה עבד. זה עבד! אז עכשיו אפשר…

אני מתקרבת אליו, נעמדת בין רגליו. הוא מרים אלי את פניו, אני מניחה יד על הלחי שלו. הוא מניח יד מהססת על המותן שלי, אני מחליקה את היד השניה לתוך שיערו. הוא עוצם עיניים בנהמה קטנה, אני מתכופפת אליו. שפתיים לשפתיים. גן עדן.

(ספין-אוף לסיפור עתידי)

“בלילה קסום כמו זה, לפני הרבה מאד עידנים, גבר פגש אישה. אך הם לא היו סתם צמד. אפילו הירח האמין בכך, ומשך בחוטי הכסף שלו על מנת להפגיש ביניהם. הם היו הסילוואנים הראשונים, היחידים, מוקפים ב’אנשי ערים’. ולכן הם החליטו לצאת למסע ארוך ומאתגר על מנת למצוא מקום משלהם להתיישב ולהתרבות בו. גם הפעם הירח הנחה את דרכם. לבסוף, הם בחרו בעץ אלון גבוה ויציב במרכז יער עבות – שמו ‘האולאסור’, שקיים עד היום, במה שאנו מחשיבים לב-ליבה של ממלכת אברווד. במשך מאות שנים מה שהחל כמושבה קטנה נפרש על פני שטחים מיוערים רבים, אותם מילאו בני מיננו.”

אני מחייכת אל הילדים הסקרנים שכמו גומעים את המלים, כשאחת מהן, איליה הקטנה, מצביעה לפתע. בתגובה לבקשתה, אני מהנהנת בראשי, מקנה לה זכות דיבור.

“אבל מה קרה להם? לשני הסילוואנים הראשונים?” היא מביטה בי בעיניים גדולות, ומבטי מתרכך.

“ובכן, מאוחר יותר שני אלה הפכו לאלים המסורים שלנו; קאט’ריליה – אלת האדמה והקציר וט’אלאניל – אל השמיים והציד. זה עונה לך על השאלה?” איליה מהנהנת בראשה, פניה מוצפות ברגש, ואני מרשה לעצמי לחתום את השיעור; “את האהבה הגדולה שלהם אנחנו חוגגים מאז בכל שנה, בליל ה’אמאראת’ איירית’. באותו הלילה שבו השניים נפגשו לראשונה והתאהבו. הלילה, למעשה.” על שפתיי מתמקם חיוך, אך ליבי מחמיץ באכזבה, מהידיעה שהוא לא יהיה כאן לחגוג איתי.

♥♥♥

חולפות כמה שעות ואני עומדת מול הראי שבחדרי, מתכוננת לערב הגדול. בערב זה נהוג ללבוש בגדים כסופים כמחווה לירח שהנחה את דרכם של קאט’ריליה וט’אלאניל. אני בוחרת בשמלה כסופה עם מחשוף קטן ושרוולי תחרה שקופים, ועל צידי פניי שתי משיחות דקות של צבע גוף שקוף ומנצנץ. חלק משיערי אסוף לאחור, והשאר פזור. אצבעותיי עוברות בזריזות על כיס בצד השמלה. בליטה קטנה מסגירה את התכשיט המוסתר שלי ואני מרפה מהחשש… או לפחות אחד מהם. אם רק היה באפשרותי להרפות גם מהאחרים כל כך בקלות.

אני מעיפה מבט אחרון בראי, רגע לפני שעושה את דרכי החוצה. אם אני לא מרגישה במיטבי, לפחות אני נראית כך. תוך זמן קצר אני מגיעה אל מקום המפגש עם מיירי, חברתי הקרובה, שמקבלת את פניי בחיוך מואר.

“לינט’יס! את נראית כמו קסם על שתיים!” היא מחבקת אותי אליה ולאחר מכן מרפה.

“תודה, מיירי. גם את נראית נהדר.” אני מתוודה. היא תמיד הייתה מישהי מטופחת היטב, ומעולם לא חסר לה בטחון עצמי. אני נדהמת בכל יום מחדש מהעובדה שעדיין אין לה מיועד. זה משהו שנצטרך לעבוד עליו.

לאחר חילופי מחמאות אנחנו מתקדמות ביחד עם שאר הזוגות בדרכנו לאולם הכנסים. הרחובות מאירים ומקושטים לקראת החג, הכוכבים הזוהרים קורצים מבין העצים המסוככים עלינו, וכולם כל כך שמחים, אך לא אני… ומיירי מבחינה בכך.

“לינט’יס.. זה בגלל ניימור, נכון?” היא מניחה יד על כתפי. היא מכירה אותי טוב מדי.

“הלוואי שהוא היה כאן.” אני עונה בשקט לאחר שתיקה קצרה. “זה יישמע נאיבי, אבל עדיין יש בי תקווה שהוא יגיע ונחגוג יחד… נרקוד על הרחבה, נשתול עץ בחורשת ריברוייל.”

ואני כל כך רוצה לקיים איתו את המסורת, במיוחד האחרונה. זוגות אחרים יעדיפו לציין את אהבתם על ידי קעקוע, אך אני חושבת שהמחווה הזו רומנטית יותר. העץ מסמל את האהבה של בני הזוג, וככל שהוא גדל, כך גדלה גם אהבתם זה לזו. “איך נחגוג את אהבתנו אם אנחנו רחוקים אלפי מיילים זה מזו? וגם…”

אני מוציאה מכיס השמלה שלי את הצמיד ומראה אותה לשותפה שלי. לפי המסורת, הענקת תכשיט מעוטר באבן ירח למישהו שאוהבים במהלך האמאראת’ איירית’, משמעו שאתה מוכן להמשיך לבלות איתו את שארית ימיך.

“יקירה…” עיני הספיר שלה עוברות מהצמיד בחזרה אל פניי, גבותיה מכווצות. “את יודעת בדיוק כמוני שאילו יכל, היה מבלה איתך את הלילה הקדוש הזה. גם אין לי ספק שיחזור אלייך ברגע שיתאפשר לו. סמכי עליי!”

בתגובה לדבריה קצה שפתי מתעקל מעט, אך לא מעבר,  והיא ממשיכה: “חוץ מזה, את יודעת מה אומרים – צרת רבים חצי נחמה. תחשבי על אאוליס וזלאריה. פער הגילים ביניהם מתפרש על לפחות מאתיים שנה! את חושבת שזה מונע מהם לאהוב?! אולי לא מדובר במרחק פיזי, אבל מרחק מנטלי הוא לא פחות מאתגר, אם לא יותר!”

לאט לאט חיוך מתחיל להתגלות על שפתיי, כמו חמנית בר שמרימה את פניה לשמש.

“או על האלדיר וסיידה, שהמשפחות שלהם היו יריבות בעסקי צמחי המרפא עשרות שנים. את חושבת שהאבות שלהם תומכים בזוגיות הזו?!”

לרגע מרגיש כאילו מיירי עומדת להרחיב על כך, אך אז היא עוצרת בפתאומיות ומשתנקת. מהסקרנות, איני יכולה להילחם בדחף לנעוץ עיניים במראה שגרם לה להגיב כך. בין ההמון הולכים ניירט’ו, שנעדר מהנוף בשנים האחרונות, עם מי שנראית כמיועדת שלו. והיא לא אחת משלנו.

“זה ניירט’ו..? עם בת ערים?” אני מרגישה כל כך המונית בשעה שאני בוהה בשניים ארוכות, אך לא מסוגלת להפסיק. זה הרבה פחות נהוג אצלנו מפער בגילים או אוהבים המגיעים ממשפחות יריבות, כבר מעל למילניום.

“בשם הקשת של ט’אלאניל, נראה כך. כמה שאני מרחמת על שני אלה!” מיירי גם היא נועצת בהם מבטים ארוכים, חיוך שועלי על שפתיה, ואני רק יכולה להודות בליבי לקאט’ריליה על כך שהם מפנים אלינו את גבם.

 “ובכן? זה בוודאי מאיר את הבעיה שלך באור אחר!” היא מפנה את מבטה אליי לבסוף, ומשפתיי חומק גיחוך קטן של הקלה. אם להיות כנה, זה באמת גורם לי להרגיש מעט טוב יותר לגבי המרחק והדאגה לניימור, עם כמה שנורא להודות בכך. אצלנו הבעיה מסתכמת במרחק, ואילו אצלם זה הרבה מעבר.

“אולי במעט.” נכון, לא יפה להודות בכך בקול, אך אני בחברה טובה.

♥♥♥

את המשך הערב אנחנו מעבירות בצפייה במחזה המשחזר את סיפורם של קאט’ריליה וט’אלאניל, בהשתתפות בארוחה הגדולה והמסורתית בהיכל הכנסים הגדול ובריקודים קבוצתיים וזוגיים (זו עם זו, כמובן). אין ספק שאם קיימת מישהי שיכולה לנחם אותי זו מיירי. לרגעים אני אפילו מצליחה להרפות מהאכזבה על כך שניימור לא נמצא כאן לחגוג איתנו.

לבסוף השמש מתחילה לעלות ואנחנו מתיישבות על אחד התלים מחוץ לעיר, מאופסות כוחות, אך מרוצות. אולי ניימור לא הופיע הערב, אך לפחות לא העברתי אותו לבד.

“אני חייבת להודות.” אני משעינה את ראשי על כתפה, “לא ציפיתי להנות כך בלעדיו. וזה לא מוריד טיפה מהגעגוע שלי אליו.”

“אני יודעת, יקירה, את לא צריכה להסביר את עצמך. ויש לי הפתעה קטנה.” היא מתרחקת ממני מעט ומוציאה מעטפה מקומטת מכיס השמלה שלה.

“קיבלתי הוראה לא לתת לך את זה לפני שהלילה מסתיים, ובתנאי שאהובך לא יחזור בזמן.”

היא מושיטה לי את המעטפה, וליבי מחסיר פעימה. בידיים נרעדות אני פותחת אותה וחושפת את תכולתה; מכתב מקומט אחד וטבעת כסופה מעוטרת באבן ירח.

“זה ממנו…?” ליבי מתחיל לדהור בחזי ומזווית העין אני מבחינה במיירי מהנהנת בראשה בתשובה.

“הוא היה מעדיף לתת לך אותה באופן אישית, אבל את יודעת… התפקיד מחייב.”

מרגע שהמלל נגלה אליי, עיניי כבר רצות מעצמן לאורכו. אני גומעת כל מילה בשקיקה, ממש כמו שעשו הילדים פחות מיממה קודם, כאשר שמעו את ההיסטוריה לראשונה;

פאלאן (‘פרח’ באלפית) אהובתי,

אם את קוראת את המכתב הזה, לצערי לא הצלחתי לחזור בזמן לאמארת’ איירית’. אני כותב לך גם כדי להרגיע אותך. החלק הקשה של המשימה מאחורינו. בימים הקרובים אנחנו אמורים לחזור לריברוייל. עד אז אני מצרף למכתב משהו קטן ממני. אני מקווה שתאהבי אותה… כמו שאני אוהב אותך. וכמה אני אוהב אותך!

                                                                                                                   שלך תמיד, ניימור

צונאמי של הקלה שוטף אותי, ואת המועקה שליוותה אותי כל הערב, ובאותו הרגע אני מבינה. עם כמה שהמחווה שלו ריגשה אותי, מה שבאמת השקיט אותי היא הידיעה שהוא בסדר. אני מחבקת את המכתב לליבי לרגע קצר, ואז עונדת את הטבעת על אצבעי בעיניים מלוחלחות. אנחנו לא חייבים להיות קרובים פיזית אל מישהו כדי לחגוג את האהבה שלנו… מה שחשוב הוא שאנחנו בריאים, שמחים ואוהבים. מה עוד סילוואנית יכולה לבקש?

“הביטו,” אלקנה שורק, “עלמות חן כה רבות במקום אחד.”

על אף החום הכבד השורר באמצעו של חודש אב צמרמורת חולפת בגופי למראה הנערות בבגדי הלבן המחוללות בכרם.

“אני מייחל שאחת מהן תחולל במיטה שלי.” אהוד צוחק.

“הן לא ירקדו כשיבחינו בנו,” אני מעקם את שפתיי. הן ממתינות לבחור נאה ממשפחה טובה, לא לבני בנימין שהשבטים נשבעו שלא יבואו עוד בקהל ישראל.

“אחרי שנאלף אותן הן ירקדו, אל תדאג.” אהוד יורק על הקרקע. אני נרתע מעט לאחור לשמע האכזריות בקולו. הרי הנידוי הזה התרחש בגלל בני בנימין חמומי מוח שלקחו בכוח ואכזריות את מה שלא היה שלהם.

“נמשיך לצעוד, לפני שיחטפו לנו את כל עלמות החן המיוחסות.” אלקנה מעמיס את השק עם המזון על כתפיו. היום לראשונה נוכל לשאת לאישה נערה משבט אפרים, בתנאי שאביה לא ייתן לנו את ידה מרצונו.

אנחנו קרבים ועיניי תרות אחר הנערה הכי עשירה, מהמשפחה הכי טובה. יפה או כעורה, זה לא משנה. מוטלת עלי שליחות חשובה.

“עטרה, תרקדי איתי!” צחוק נשי מתגלגל מושך את מבטי לעבר אחת הנערות המצחקקות. היא עוטה שמלה מבד משי יקר הנשפך בקלילות סביב גופה העגלגל והנשי, מדגיש את שדיה השופעים. צמידי זהב מצלצלים על פרקי כפות ידיה, ושרשרת עבה מונחת על צווארה. שערה הארוך גולש עד לישבנה גלי וסמיך.

המראה שלה מעורר תגובה מיידית בחלציי ואני שואף אויר וממלא את ריאותיי.

“עידית אנחנו מוכרחות ללכת, הבחורים הללו מבנימין!” הנערה שנראה ששמה עטרה מושכת את ידה של עידית וזו מהססת לרגע. “מהר, עידית!”

אני חושק את לסתי וקופץ את אגרופיי בזעם. לא חשבתי שהן יקבלו אותנו בברכה, אבל קיוויתי שלא יירתעו מאיתנו כמו היינו מואביים.

עידית מרימה את עיניה ומבטינו מתלכדים לכמה רגעים. היא נושכת את שפתה התחתונה ואז נרתעת מעט לאחור. ייתכן שהגובה שלי, הרם מהממוצע, יחד עם הזקן העבות ומחלפות שערי הארוכות מרתיעים אותה מעט.

היא מסתובבת ומתחילה לרוץ אחרי עטרה, אבל אני כבר נחוש להשיג אותה. הנערה הכי עשירה, הכי מיוחסת וגם הכי יפה. הנערה הזאת היא שלי.

שתיהן יחפות וצעדיהן קטנים ואני משיג אותן כמעט ללא מאמץ. אני אוחז במותניה של עידית והיא צורחת בבהלה.

“עידית!” עטרה קוראת כשידיהן נפרדות.

“אההה!” עידית בועטת ומתפתלת בידיי כמו דג שנמשה מהנהר, “הנח לי!”

“הביטו, יואב מצא אבן חן יקרה,” אהוד חולף על פנינו וצוחק.

“עטרה, תברחי!” עידית צורחת, היא לא צריכה לחזור שנית, עטרה בורחת כאילו ראתה ארי שואג. הבחורים צוחקים וממהרים אחריה. עידית מחדשת את מאבקה בידיי.

“חדלי להיאבק בי. לא אפגע בך.”

“הנח לי ואחדל!” היא ממשיכה לנוע ואני חומק מבעיטה זדונית לעבר חלציי.

“אם תירגעי אוכל להניח לך!” אני מסנן באוזניה וידיי מתהדקות סביב גופה על מנת למנוע ממנה לחדש את מאבקה.

“מה אתה חושב שאתה עושה?” אצבעותיה נדחפות בחוזקה בצד מותני, ואני נושף בכאב. החתולה הזאת לא נכנעת בקלות.

“התירו לנו לחטוף נערה מהכרם, אז אני חוטף נערה.” אני מאפשר לידי למשש מעט את בטנה הרכה והיא נושפת בחדות.

“אתם אמורים לחזר אחרי נערה, לא לחטוף אותה בכוח.”

“הייתי מחזר אחרייך בשמחה אם לא היית נמלטת ממני.” גופה כל כך רך וחמים ונעים כשאגנה צמוד למפשעה שלי, הריח שנודף משערה משכר, ועורה הצח נראה אפילו רך יותר מקרוב.

לפתע ההתנגדות שלה פוחתת. “חפץ אתה לשאת אותי לאישה?”

“לכך ייחלתי כאשר אחזתי בך. אני מתאווה להכירך.”

“במידה ואואיל לשוחח עמך תתן לי את מילתך שאוכל ללכת אם אחפוץ בכך?”

“יש לך את מילתי.” אני מעדיף שלא לכפות על אישה להינשא לי על מנת להשיג את מטרותיי.

אני מרפה את אחיזתי בגופה ולהפתעתי היא אינה נסוגה.

“עידית,” אני מגלגל את שמה על לשוני ולא עומד בפיתוי ומעביר את אצבעותיי במורד שערה השחור והסמיך.

היא מצטמררת. אינני יודע אם בעקבות ידי החולפת בשערה או צליל שמה הנלחש מפי.

“ואתה יואב?” היא מסובבת את ראשה מעבר לכתפה ואני זוכה למבט מקרוב על ריסיה הארוכים, עצמות לחייה העדינות, אפה המקסים ושפתיה הוורודות. ידיי מונחות עדיין על בטנה, ישבנה עוד צמוד לאגני. היא לבטח מרגישה את התגובה של גופי לקרבה אליה. אך נראה שכעת היא נינוחה יותר.

אני מכחכח בגרוני. “אכן, שמי יואב.”

“אמור לי יואב,” צליל שמי, הנאמר בקולה הגרוני והרך, שוטף את גופי בעונג, “מדוע בחרת דווקא בי מבין עלמות החן?” אני יכול להישבע שהיא מחככת מעט את ישבנה באיברי הקשה.

“כי את מנצנצת ביניהן כמו אבן חן יקרה בין חלוקי הנחל.” אני לוחש על אוזנה ושוב חולפת צמרמורת בגווה.

“אני נאה בעיניך?” היא מרשה לראשה להישען מעט על חזי. מעולם לא הייתי מגורה כך.

“אני מקנא בשערך הגולש על כתפייך וגווך. עינייך הן כצוהר לנשמתך הסוערת, מעוררות בי תשוקה לחשוף את הרזים המסתתרים בנקיקים ובעמקים שבנפשך. כתפייך הזקופות מעידות על רוחך החזקה, שדייך כאשכולות בשלים, בטנך רכה כקרקע פורייה הממתינה שאטמון בה את זרעי. המילה ‘נאה’ אינה עושה עמך חסד, הנך היפה בנשים.”

שפתה התחתונה נשמטת והיא בוהה בי לרגע, חזה עולה ויורד בכבדות עם כל נשימה.

לפתע היא מתרחקת, מסתובבת ומשלבת את ידיה על חזה. “האם יש ברשותך נחלה, יואב? תוכל לפרנס אותי?”

אני מכווץ את מצחי. איך הגענו מחיזור לשאלות מעשיות בנוגע לשידוכין?

“יש לי בית נאה, ושדה רחב ידיים שאני עמל בו מדי יום עד בוא השמש. אני נשבע שלא יחסר לך דבר אם תבואי עימי. אדאג שתחיי כמו בבית אביך.”

היא משתתקת לרגע ואז ניצוץ נדלק בעיניה, “האם תוכל לדאוג שאחיה איתך כמו בביתו של אחד מעשירי הממלכה הזו?”

“אם צריך אעמול בעבודתי גם אחרי רדת השמש. הבטחתי שאדאג לכל מחסורך.”

“אם כך, אינשא לך.”

“בהן צדקך?”

“כל עוד אתה מתחייב בכתובה לדאוג לכל מחסורי.”

מדוע היא חוששת שלא אדאג לה? האם הם חושבים שאנשי בנימין חסרי יכולת או חסרי אמצעים?

אני זוקף את סנטרי, “אתחייב בכתובה ככל אשר דיברתי.”

“אם כך לווה אותי לבית אבי ואאסוף את מיטלטלי. אל תחשוש, אבי אינו נוכח בשעה כזו של היום.”

היא מובילה אותי ליציאה מן הכרם בדרך העולה לכיוון בתי שילה. אנחנו חולפים על פני הבתים הגדולים והמפוארים ואני מתכווץ. איך אוכל לאפשר לה את איכות החיים שהיא רגילה אליה? אני חושש שהיא תיכנס בכל רגע לאחד מהבתים הגדולים והיקרים שאנחנו חולפים על פניהם אך היא ממשיכה בדרכה ואני בעקבותיה. בפאתי היישוב ניצבות בקתות קטנות ועלובות. כאשר אנחנו קרבים אליהן אני מהסס ולבסוף נעצר.

“אתה בא?” היא מסתובבת אלי ושיניה שוב ננעצות קלות בשפתה התחתונה. אצבעותיה ממוללות את שולי בד המשי היקר בתזזיתיות.

“כאן את גרה?”

“זה משנה?”

“אמרת שאת בתו של אחד מעשירי הממלכה.” הרי מטרתי הייתה לשאת את הנערה העשירה והמיוחסת ביותר.

“אמרתי שאנחנו עשירים, אך לא אמרתי בכסף.”

“אז במה?”

“חשבתי שבחרת בי בגלל היופי לא בגלל הממון או הייחוס.”

“אני חשבתי…”

“בגלל השמלה והתכשיטים?” היא צוחקת במרירות, “שאלתי אותם מחברתי עטרה.”

לפתע עיניה מגלות לי צדדים אחרים. הן משקפות אלי בחזרה את דמותי. נידוי, בדידות, עלבון.

“ייחלתי שאמצא בחור שיבחין ביופי שלי, מבפנים ומבחוץ, ולא יישא עיניו לעובדה שאבי חסר ממון. אך נראה שראית בי רק ממון.” היא מעפעפת בעיניה המבריקות.

“לא כיזבתי לך. יופייך שבה את ליבי”. אני אוחז את כף ידה בידי, “אך היה מנוי וגמור עימי לשאת אישה מיוחסת. מוטלת עלי האחריות להשיב את שבט בנימין לגדולתו.”

“אם כך, לך-לך.” היא מושכת את כף ידה מידי, “הנך משוחרר מהתחייבותך אלי.” קולה בקושי נשמע, כתפיה נשמטות.

“לו היית במקומי, היית חוטפת אותי?” השאלה חומקת מבין שפתיי.

עיניה סוקרות אותי, חולפות על שערי הפרוע  מההיאבקות בינינו, מבנה גופי התמיר כעץ הארז ובגדיי המאובקים.

“הייתי מטפסת על כתפיך העצומות, קולעת את מחלפותיך הסוררות כדי שתיראה מן היישוב”, היא מגחכת למראה הסומק בלחיי. “או אז הייתי מפצירה בך לשאת אותי לנחלתך, להגן עלי בגופך, ללחוש באוזני מילות אהבה, ולחמם אותי במיטתך.” היא מישירה אלי את מבטה בתעוזה, בוחנת את תגובתי.

מבטה לופת אותי, זיכרון תחושת גופה הרך, הסודות שהיא צופנת בתוכה. אך לבסוף היא עוצמת את עיניה ופונה ללכת לבדה.

אינני מסוגל לעזוב.

“טפסי עלי, נערתי שחורת השיער,” היא מסובבת את ראשה בתנועה חדה לעברי ועיניה נפערות. “חסי בצילי מפני המטר והחמה, הניחי את ראשך על חזי כאשר את יגעה, הסמיקי בשעה שאלחש באוזנך כמה נאה ונחשקת את. אדאג לכל מחסורך ואת תעשירי את ביתי באהבה ובשחוק.”

היא שבה וקרבה אלי, דמעה בודדה מתגלגלת במורד לחיה.

“וכשאהיה עצובה?”

ליבי מחסיר פעימה.

“אשק לדמעותייך, ואזכיר באוזנייך את היום הזה בו בחרתי בך ואת בחרת בי.”

“אתה מתכוון ליום שבו חטפת אותי.” היא מחייכת מבעד לדמעות.

“רק כך ניתן למשוך את תשומת ליבה של היפה בנשים.”

“המשך לחטוף אותי, אני מבטיחה שלא להיכנע בקלות.” היא קורצת ושוב גורמת לגופי להגיב באופן לא נוח. ואז היא נוטלת את ידי בכף ידה הקטנה ומושכת אותי לעבר בקתה מטה לנפול, הבקתה העשירה מכל בתי העיר, היות ועידית שוכנת בה.

הגשם הכה מכל עבר, תמר אפילו הרגישה כאילו הגשם יורד עליה מהרצפה. המטרייה שהיא החזיקה כמעט עפה לה מהיד 4 פעמים, ולבסוף היא התהפכה, ואגרה את הגשם כקערה. תמר שקלה לוותר על המטריה ולזרוק אותה – אבל היא ידעה שאין סיכוי שהיא תצליח לחזור עם “רכות מלטפת” בגשם הזה.

היא דיברה עם 15 חנויות, מסתבר שלהשיג זר פרחים ראוי ביום האהבה זו אינה משימה של מה בכך, ועוד זר עם פרח ספציפי כמו אדמוניות, זה ממש הפך להיות משימה בלתי אפשרית. אבל כמובן שלבוסית שלה לא הפריע שהיא תצעד 20 דקות במזג אוויר סוער מאוד כדי להביא את הזר הארור.

היא התכווצה בתסכול כאשר היא נזכרה במשלוח הבלונים שהגיע הבוקר למשרד, פנינה התמוגגה ודרשה מתמר לאתר זר של אדמוניות, הפרחים האהובים על רעות, בת הזוג שלה.

זה היה עוד יותר מתסכל, אפילו לפנינה, היה דייט לוואלנטיין, אבל לתמר לא היה אפילו דייט אחד בחצי השנה האחרונה.

תמר אמרה שהיא אפילו לא יודעת מה זה אדמוניות, אז פנינה הזכירה לתמר שאם היא לא יכולה לעזור כמו שעוזרת אישית אמורה לעשות – אולי עדיף שתעזור למישהו אחר במקום אחר.

גם כן עבודת חלומות, תמר חשבה בתסכול, לא היו לה חיים במהלך החודשים האחרונים, פנינה כל הזמן גערה בה והפילה עליה משימות בלתי אפשריות. פעם זה היה לנקות חליפה לבנה מכתם יין אדום, ופעם אחרת לשמור על הפיקינז שלה במשך סופ”ש שלם.

תמר לא למדה תקשורת בשביל להביא סושי או לאסוף חבילות מקצה העיר, היא חלמה לעבוד באיזה אתר, או באיזה רשת טלוויזיה, להיות תחקירנית ואולי כתבת, אבל בפועל היא הייתה תקועה כבר כמעט שנה בתור העוזרת של המנכ”לית.

הגשם נחלש במקצת כשהיא נכנסה לחנות הפרחים והשאירה את המטריה החצי שבורה שלה בכניסה.

“יש כאן מישהו?” היא קראה לעבר חלל החנות, לא הייתה תשובה. תמר המשיכה להתקדם ולבסוף מאחורי “שיח” של עלים ירוקים בדלי שחור היא איתרה להפתעתה, בחור חסון ששוחח בטלפון.

“אתה בטוח שאתה רוצה ורדים צהובים?” אמר ולאחר המתנה קצרה הוסיף “עם שליו… כי אני לא בטוח שאתה מבין… או קיי, או קיי… כן, זה יגיע עד השעה 10” הוא ניתק את הטלפון

“לפעמים אנשים לא מבינים מה הם אומרים” הוא אמר והעיניים הירוקות שלו חייכו אליה

תמר החזירה לו חיוך בנימוס, הגשם כמעט הפסיק, אם היא תאסוף את ההזמנה מהר הדרך למשרד תהיה פחות רטובה “היי, עשיתי הזמנה באתר…”

“האתר שלנו קרס, מה הזמנת?”

“רכות מלטפת”

“או קיי” שליו אמר, “תני לי כמה רגעים”

הטלפון שלה רטט – הודעה מפנינה: “את זורעת את הפרחים בעצמך? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?”

“אני בחנות”, תמר הקלידה, “ממתינה”

בזמן ששליו נכנס ויצא ממקרר ענקי, נכנס ויצא ואסף דברים לתוך דלי, תמר הסתובבה בחנות. על אחד הקירות היה פוסטר מצהיב עליו מצוירים פרחים מסביב לכיתוב מסולסל: Floriography , תמר בחנה את הציורים אך לפתע ראתה שהפרחים ששליו אסף לא דומים לאדמוניות בגוגל.

תמר התקרבה אליו “סליחה, הזר הזה? זה בשבילי?” הוא הנהן וידיו המשיכו לעבוד, תמר הייתה נסערת “זה לא נראה כמו הזר באתר!”

“כן, יש בעיה, אין לי את הפרחים ל”רכות מלטפת” – אז קבלי – ‘רכות מתפרצת’!” הוא אמר את המילים האחרונות כאילו מדובר בהכרזה על הזוכה בתחרות מיס יוניוורס

תמר הסתכלה עליו בזעזוע “לא, לא, לא, אתה לא מבין – אני צריכה את הזר שהזמנתי”

“למה? אדמוניות זה ממש לא פרח להביא למי שאת אוהבת”

“כי זה מה שהזמנתי, אדמוניות!”

“אדמוניות אומרות בושה, ובחורה יפה כמוך לא ממש צריך להתבייש”

לקח לתמר רגע להבין מה הוא אמר לה, הזמן כאילו עצר מלכת כאשר היא הסתכלה על העיניים הירוקות והיפות שלו וניסתה לפענח מה עומד מאחוריהן אבל הוא חמק ממבטה ופניו התקשו

“הזר הזה לא בשבילי” היא אמרה בלחש ואז הוסיפה “אני צריכה את הזר שהזמנתי, זה כזה מסובך?”

“זה מאוד מסובך” הוא אמר ושילב את ידיו על החזה, השרירים שלו נמתחו מתחת לשרוולי החולצה, תמר חשבה לעצמה שבטח לחברה שלו כיף להיות מחובקת בין הזרועות האלו, אבל היא פיזרה את המחשבות האלו כמו שמפזרים עשן

“אין לנו ולא יהיו לנו אדמוניות בחנות!”

 “אז למה פרסמתם את זה?”

“בטעות, אני אכין לך זר עם פרחים אחרים – על חשבון הבית”

עכשיו הכל היה ברור, הוא לא התעניין בה, למה היא חשבה לעצמה שבחור כזה יכול להתעניין בה?

הקול של תמר הפך להיות קר “אני לא יודעת מה להגיד, תמצא דרך לפתור את זה”

שליו הסתובב אל המחשב, היא התרחקה, אבל מידי פעם היה נדמה לה שהוא שולח אליה מבטים.

“תמר?” הוא קרא בשמה, היא נבהלה, הוא יודע איך קוראים לה? הוא התקרב, והיא הסתובבה אליו “אני ממש מצטער, אין אדמוניות, בדקתי בכל האזור”

גם כשתמר התרוממה מהכיסא שעליו היא ישבה, שליו עדיין היה גבוה ממנה בראש

“אתה חייב להבין, שליו, אני חייבת אדמוניות!” הקול של תמר היה נואש “בלי אדמוניות, אני עלולה לאבד את מקום העבודה שלי” החלק האחרון של המשפט נאמר במין יבבה שחמקה מפיה של תמר

שליו עמד קפוא, הוא לא ממש ידע מה לעשות עם בחורות יפות שמיבבות בבכי, אבל הוא זכר שאמא שלו אמרה לו שבנות תמיד מחייכות שמביאים להן פרחים, אז הוא הסתובב וצעד לכיוון מקרר הפרחים, וחיפש בין הדליים קמליה ורודה, אותה הגיש לתמר.

תמר מצידה הסתכלה על הפרח שהוגש לה בבלבול, “זה לא אדמונית” היא אמרה מבעד לדמעות

“אני יודע” שליו אמר, “זוהי קמליה ורודה”

תמר מחתה את הדמעות, ולקחה את הפרח משליו, ופתאום הכתה בה ההבנה, היא בכלל לא רוצה את העבודה הזו שלה, אז למה היא כל כך מפחדת לאבד אותה?

השמים התבהרו כאשר היא חזרה למשרד, ובידיה הפרח, בזמן שהיא ארזה את הדברים שלה בתוך כמה שקיות שהיא מצאה במגירות, והניחה את המכתב שהיא הדפיסה על השולחן של פנינה, הגשם שוב התחדש.

איזה וואלנטיין ארור! תמר יצאה לרחוב הרטוב ולפתע היא ראתה מולה את העיניים הירוקות של שליו, בעודו אוחז ביד אחת בזר פרחי קמליה ורודה, וביד השנייה במטריה השבורה שלה

“שכחת את המטריה שלך” הוא אמר לה שהיא התקרבה אליו והוא כיוון את המטריה כך שהיא כיסתה את שניהם

“אני לא בטוחה שאני יכולה להשתמש בה כרגע” השקיות מילאו את ידיה, היא הסתכלה על הזר שבידיו “משלוח?”

הוא הנהן, והיא חייכה חיוך קצת עקום, “להכניס אותך?”

“לא, זה משלוח מיוחד” הוא אמר, “קמליה ורודה מסמלת כמיהה, השתוקקות וערגה. בתקופה הויקטוריאנית היו מדברים ככה, שולחים פרחים” הוא לקח ממנה את אחת השקיות והושיט לה את הזר “אני מצטער על האדמוניות, ועל העבודה שלך”

“אני לא מצטערת” תמר אמרה ושניהם צעדו יחד בגשם.

“כי היה זה ביום הקדוש ולנטין,
אשר בו כל ציפור באה לבחור לה מאהב”
(‘פרלמנט הציפורים’, ג’פרי צ’וסר 1382)

“ולנטיין, אתה יודע שאני חושבת רק על טובתך! אולי סוף סוף תצא עם מישהי!”, אמא שלי קוראת אחריי.
אכזבת השנה שלה היא העובדה שיום הולדתי העשרים וארבע הגיע, ואני אבוא למסיבת יום האהבה שלהם, רווק.
עם השם שלי, זה ברור לכולם מתי נולדתי. הוולנטיין דיי, יום הנישואים של הוריי, זוג רומנטיקנים חסרי תקנה שהיו בטוחים שהשם הזה יפתח לי את המזל.
טוב, הם טעו.
הפעם האחרונה בה הייתי בזוגיות הייתה בתיכון, ו”זוגיות” היא כנראה לא ההגדרה הנכונה לקשר בן שבועיים שנגמר יומיים אחרי נשף הסיום.
“אני לא מבינה למה אתה כועס”, היא לא מרפה, “רובין מגיעה בכל שנה”.
אני נעצר ונושם עמוק, “אבל הפעם טרחת להגיד שהיא רווקה”.
היא מנענעת בראשה, לא מבינה את הנקודה, “נו? היא רווקה! זו הזדמנות, ולנטיין”. אני לא עונה ויוצא מהבית.
היא מדברת על רובין שרדן, הבת של השכנים, בעלת הגומות המתוקות ביותר והעיניים הכי כחולות וגדולות שקיימת. הילדה החייכנית שהפכה לנערה המסתורית שהפכה לאישה היפיפייה והבלתי מושגת מהבית ממול.
אני לא יודע מתי הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי ביופי שלה.
אולי לפני שנתיים, כשירדה מאופנוע של גבר אחר ונופפה אליי כשהורידה את הקסדה.
אולי כשחזרתי מהאוניברסיטה בשבוע בו היא סיימה את התיכון ושלחה אליי חיוך בזמן שההורים שלה צילמו אותה בשמלת נשף על מדרגות הבית.
יכול להיות שזה היה כשהייתה בת חמש עשרה והיא התחננה בדמעות שאעזור לה למצוא מחסה לגוזל אדום- חזה, הציפור על שמה נקראה, שהיא מצאה ברחוב.
בעצם, זה בטח היה ביום הראשון שלה בחטיבה, כשנפגשנו ליד שער בית הספר וליוויתי אותה לכיתה שלה.
או אולי באחת ממסיבות הוולנטיין המפורסמות של הוריי, בהם היא והוריה תמיד נכחו ובכל שנה היה לי קשה יותר להתעלם מצחוקה.
למען האמת, זה לא משנה מתי הייתה הפעם הראשונה, הנוכחות והיופי המשכרים שלה תמיד היו חלק מחיי.
אבל לא כמו שהייתי רוצה, אלא רק כאח גדול או הבן של השכנים.
חשבתי שהסתרתי את זה כמו שצריך, אבל הדגש שאמא שלי שמה על מצבה הזוגי (הלא קיים) של רובין גורם לי לחשוב שהצלחתי לעבוד רק על עצמי.
“היי, ולנטיין”, אני מסתובב כשאני מבין שזו רובין, ולא פרי דמיוני, שקוראת לי מהמדרכה ממול, מתקרבת אליי במהירות.
אני שומר על הבעת פנים רצינית וחביבה, מנסה לא לחשוף את העובדה שהידיים שלי מזיעות והלב שלי דופק מהר, מהר מידי, כמו בכל פעם שהיא בסביבה.
היא מועדת כשהיא מתקרבת אליי ועיניה נפערות בהפתעה כשאני מושך אותה אל גופי. “רובין”, אני לוחש כשהיא מחבקת את מותניי, גופה הקטן נצמד לשלי.
“יום הולדת שמח, וול”, היא מרימה את ראשה ומחייכת ואני נותן לחיוך להתפרש גם על פניי כשהמוח שלי מציף בי דמיונות על איך זה היה יכול להיות ביננו.
“אני אראה אותך הערב?”, אני שואל בזהירות, מנסה לרמוז לה עם העיניים מה אני באמת שואל. את מגיעה עם מישהו? את תהיי איתי?
“ברור, אמא שלך לעולם לא תסלח לי אם אבריז”, אני מגלגל עיניים ומצטרף לצחוקה. היא צודקת. אני שם לב שהידיים שלה עדיין סביב מותניי, וזה מוצא חן בעיני.
“ההזמנה כוללת בני או בנות זוג?” עקבות של חוסר ביטחון שמפתיעות אותי נשמעות בקולה ואני לא בטוח מה היא שואלת.
“אני אף פעם לא מביא מישהי, רובין”, אני מסתיר את המבוכה בעזרת גיחוך קל, “אמא שלי בטוחה שגם אני אפגוש את אהבת חיי בוולנטיין ואני מפחד מההשלכות אם אביא הביתה מישהי ביום הזה”.
חיוך ביישן עולה על פניה כשהיא מורידה את ידיה באיטיות, “נכון, זה אמור להיות יום המזל שלך”. הנשימות שלה משתנות כשעיניה הכחולות נפגשות עם שלי, ואם לא הייתי מכיר אותה כל כך הרבה שנים, הייתי בטוח שהיא מנסה לרמוז לי משהו.
היא מנסה לרמוז לי משהו?
אני עושה ניסיון נואש להיות אמיץ ומלקק את שפתיי, מרוצה לראות את מבטה נודד אליהן. “היום עוד צעיר, אולי המזל שלי עוד יפתיע אותי השנה”. הלוואי.
היא נושכת את שפתה בהיסוס, שוב נראית מופתעת אבל לא עוצרת אותי כשאני מעביר את ידי באיטיות במעלה הזרוע שלה ועד צד הצוואר. “אולי”, היא לוחשת, מהורהרת, כששפתינו מתקרבות והנשימה שלי מרפרפת על שלה.
“ולנטיין! יום הולדת שמח!” אני עוצם את עיניי כשרובין מתרחקת ממני למשמע צעקתו של נואל, אחיה הקטן. “תודה, גבר”, אני צועק בחזרה מבלי להסתכל לכיוונו, מקווה שהוא לא שומע בקולי את התסכול, עיניי מחפשות את עיניה של רובין, לא מצליח לפענח את תגובתה להפרעה. היא מרגישה אכזבה? הקלה?
“בואי כבר רובין, אמרת שאת יוצאת רק לרגע ואני מת מרעב!”, הוא צועק ורוקע ברגלו ועכשיו זה תורי להיות מופתע ולהסמיק. היא יצאה בגללי?
היא מסתובבת ללכת בחיוך מתנצל ובלי מילה בזמן שתחושת הפספוס בולעת אותי בשלמותי. האם הבנתי את הסיטואציה נכון? יכול להיות שרובין רצתה שאנשק אותה?

אסור לי לפספס הזדמנות כזו שוב. בפעם הבאה שאראה אותה, אני אנשק אותה.
אני חוזר הביתה לפני שאעשה משהו מטופש כמו לרדוף אחריה ולהיווכח שהכל היה רק בראש שלי, מעסיק את עצמי בקישוט החצר האחורית לפי ההוראות של אמי.
השעות עוברות במהירות ולפני שאני שם לב, המוזיקה מתחילה וחברים של הוריי ממלאים את החצר. הלב שלי דופק במהירות עם כל משפחה שנכנסת, עיניי משוטטות בעצבנות מאורח אחד לאחר עד שהן נופלות עליה.
היא כבר מסתכלת עליי, נושכת את שפתיה, אצבעותיה נוקשות בקצב על הירך שלה.
נשימתי נעתקת כשאני מתקרב אליה, בוחן את שפתיה הנפוחות, המתאימות בצבען לשמלה האדומה שהיא לובשת ומדגישה כל חלק מגופה.
אני רוצה לנשק אותה. אני צריך לנשק אותה. אני אנשק אותה.
“היי יפיפייה, הבאת איתך את המזל שלי?”, אני אפילו לא מנסה להסתיר את התקווה בקולי.
היא מסתכלת על מישהו מאחוריי לא עליי וזה הסימן הראשון לכך שמשהו לא בסדר. הסימן השני הוא הבחור שעוקף אותי בדרך אליה, בידו שתי כוסות מלאות ואת הכוח לשבור את ליבי המטומטם.
“קחי, מהממת”, הבחור הזר מוסר לה את הכוס ומנשק את ראשה ואני רק רוצה להיעלם. “אני, כן, אמא שלי קראה לי, תהנו”, אני מגמגם ומסתובב משם, עולה במהירות לחדרי, נואש להתרחק לפני שכולם יראו את חתיכות הלב שלי מפוזרות על הרצפה.
מה חשבתי לעצמי? למה שפתאום היא תראה אותי אחרת?
ולמה האמנתי לאמא שלי?
הראש שלי מסתחרר ואני לא מצליח לשמור על מחשבה הגיונית כשדלת החדר נפתחת והיא שם, רובין שלי.
לא. רובין שלו. רובין שאף פעם לא שלי.
אני מחכה בדממה כשהיא נושמת עמוק וסוגרת את המרחק ביננו, “ולנטיין, שנים קיוויתי שתשאל”. אני מסתכל עליה במבט מבולבל, לא מאמין.
“שנים?”, היא מהנהנת ומרכינה את ראשה, “וכל השאר?” אני תופס את סנטרה בין אצבעותיי, חייב לראות את עיניה. “לא חשבתי שאי פעם תראה אותי כמו שאני רואה אותך ולא הבת המגושמת של השכנים”. אלוהים. 

“והבחור?”, הייתי חייב להיות בטוח. היא מסמיקה ומחווה על כתם קטן בשולי השמלה, “בן דוד שלי. הוא הביא לי כוס חדשה אחרי ששפכתי את שלי”, היא מרימה אליי מבט נבוך וזהו, אני גמור.
“אם רק היית יודעת איך ראיתי אותך.. אם רק אני הייתי יודע, הייתי שואל לפני שנים. רציתי לשאול כבר לפני שנים”, אני לוחש על שפתיה, לא מנתק את קשר העין.
האצבעות שלה ננעלות על צווארון החולצה שלי כשאני מקרב אותה אליי. “אז כן,” היא לוחשת בחזרה, “הבאתי איתי את המזל שלך”.

ואז אני מנשק אותה. את נערת חלומותיי. את הילדה שהביאה איתה את האור בכל פעם שחייכה, הנערה שהביאה איתה את הכאב בכל רגע שלא הייתה שלי, האישה שמביאה איתה את המזל, את התקווה בכל פעם שאצבעותיה מרפרפות על צווארי ועל פניי.
רובין שלי.