Over מודעות?
נתקלתי אתמול בפוסט של מטפלת זוגית שכתבה שיש היום בציבור “מודעות יתר” לקשיים ביחסי אישות, בפרט וולוודיניה וגיניזמוס.
כן, שמעתן נכון. לטענתה יש מודעות יתר לדברים האלה שרוב האנשים שאני מכירה אפילו לא מצליחים להגיד את שמם. (גילוי נאות- ההקדמה קצת פופוליסטית, בסופו של דבר הסכמתי איתה חלקית.)
היא מספרת שהגיע אליה זוג צעיר, נשוי אולי חודשיים, שעדיין לא “הצליחו” לקיים יחסי אישות (במובן המסורתי שלהם כמובן- חדירה). ומיד כבר הפנו אותם לאיבחון וטיפול וכו’. אותה מטפלת הרגיעה אותם ושלחה אותם הביתה לקחת את הזמן.
כששאלתי מדריכות כלה על המענה שהן נותנות לכלות שלהן שנתקלות בקשיים ביחסי אישות לרוב המענה הוא איבחוני טיפולי. הנה תראי, זו רשימת הרופאות והמטפלות המומלצות. הן “יתקנו” אותך, אל תדאגי בקרוב תוכלי להיות אישה “נורמלית”.
ואני חושבת שזו טעות. אני לא נגד איבחון וטיפול כלל וכלל אבל חשוב להבין את הנחת היסוד שנמצאת כאן מתחת לפני השטח, יש כאן אמירה:
1.יש דרך אחת נכונה לקיים יחסי מין ואם אתם לא עומדים בה אתם זוג בעייתי שצריך לטפל בו.
2. משהו לא תקין בגוף שלך וצריך לתקן אותו.בעיני המענה בכלל צריך להיות כזה: אישה יקרה, הגוף שלך אומר פה משהו, בואי תנסי להקשיב לו. אולי את זקוקה לקצב אחר, אולי את צריכה להבשיל (כן! זה שהתחתנת לא אומר שאת מוכנה אוטומטית ליחסי אישות מלאים!).
אז בסופו של דבר הסכמתי עם המסקנות של אותה מטפלת, ששלחה אותם לקחת את הזמן ואמרה להם שהכל בסדר איתם ושמוקדם להיכנס לחששות ופחדים.
גם לדעתי לא צריך לשלוח מיד לאבחון וטיפול. יותר מזה, זה מגביר את תחושת הלחץ והפגימות של האישה, שצריך “לתקן” אותה כדי שתתפקד כראוי. לחץ אף פעם לא עוזר לריפוי.
אני חושבת שצריך ללמד נשים איך להקשיב לגוף שלהן ולסמוך עליו. ללמד זוגות שהמרחב הארוטי הוא מנעד רחב ומופלא ולהפסיק כבר עם “קדושת החדירה” הזו שנשים (וגברים) משלמים עליה מחיר כבד.
ראיתי באיזה מקום שרב אומר לחתן- זה לא שהיא לא רוצה לשכב איתך. הגוף שלה *בוגד* בה.
ואני אומרת, הכאב הזה שאת מרגישה הוא לא הגוף ש”בוגד” בך, הוא הגוף שלך ש*שומר עליך* וקורא לך להקשיב לעצמך. לקצב הנכון שאת צריכה, למה שנכון עבורך ועבורכם כזוג, ולא לנסות להתאים לאיזשהם חוקים כתובים או לא כתובים של מתי ואיך צריכים להתבצע יחסי אישות. ואם צריך טיפול אחר כך- זה ראוי ונכון מתוך רצון להרחבת האינטימיות ולא מתוך תחושת חובה ופגימות.
האם אנחנו במודעות יתר לקשיים? אפילו לא קרוב. נשים עדיין מדווחות על בדידות איומה. והמודעות לבעיה האמיתית? עוד רחוקה רחוקה.