האתגר הפנטסטי
אתגר כתיבת סיפורי פנטזיה קצרים
אסופת הסיפורים השנייה של פורום “אינעל הבוק”
הפקה: אילת ליפסקי דניאל
עיצוב כריכה: נעמי חרלפ
כל הזכויות שמורות לכותבות : שיר וויט, נעמי חרלפ, סיגל. ק. פידל, אילת ליפסקי דניאל, סימונה מל, קרן בכר שני, קארין דגן חזן, נוגה הררי, דברת אוהב עמי ורוית מויאל-יהל.
הסיפורים לא נערכו באופן מקצועי.
אין להשתמש בקובץ הזה למטרה מסחרית או לכל מטרה ללא התייעצות עם הכותבות שעומדות מאחוריו.
מרץ 2024
היורש / שיר וויט
פרק 1:
המוזיקה החזקה מהדהדת באולם הגדול והאפלולי, פועמת באוזניי ומשדלת אותי להצטרף לרוקדים.
עיניי משוטטות על פני החדר עד שנתקלות בשני המטופגים שיושבים על אחת הספות, ביניהם גבר צעיר שעוצם את עיניו בעונג. הוא נראה חיוור מכדי להיות בטוח ואני מתקדם אליהם באיטיות, בוחן שוב את הסיטואציה.
המסיבה הזו היא לא כמו מסיבות אחרות. נשף יום ההולדת של טדלון, מנהיג ההמטופגים, הוא האירוע הכי חשוב בשנה גם מחוץ לניו יורק, כנראה בעולם כולו. למרות שהנשף התחיל לא מזמן, כל משפחות האליטה כבר הגיעו. רוב המוזמנים התכוננו לערב הזה במשך ימים, מנעו מעצמם הזנה רק כדי לחגוג ולהתפרע על הדם האיכותי והמספק שרק בכוחו של טדלון לספק. והוא לא אכזב.
הגברים שמסתובבים ביננו מעוררי תיאבון, מריחים כל כך טוב עד שאני כמעט מאבד את הריכוז כשאחד מהם עובר לידי, הסימנים על צווארו חושפים שהוא עבר לפחות שתי הקזות הערב.
אני נעמד מעל השלישיה וכעת יכול לשמוע את הגניחות של בן האדם. למרות שאנחנו חזקים מהם בהרבה ויכולים לקחת מה שנרצה בכוח, יש יתרון לעונג שהם חווים בזמן שאנחנו מוצצים מהם את הדם- הם לא יכולים שלא לרצות לחזור לסיבוב נוסף.
“הכל בסדר כאן?”, אני שואל בנימה שמבהירה להם איזו תשובה אני רוצה לקבל. “ג’וליאן! אל תהיה לחוץ כל כך!”, אחד מהם עונה לי בקול מסומם, ההשפעה המידית שיש לדם חי של גבר על המטופג, “רוצה קצת?”, הוא מחווה על הגבר היפיפה שיושב על ברכיו ופוער את עיניו כשהוא רואה אותי. הוא לא יצליח לעמוד בעוד הקזה וארבעתנו יודעים את זה.
“בוא איתי”, אני אומר לגבר ומסתובב. אף אחד מהם לא ימרה את פי. הוא מדדה בעקבותיי, מנסה לרכוס את המכנס שלו בידיים רועדות ולעמוד בקצב שלי כשאני מוביל אותו לאחד מחדרי ההתאוששות.
זה ידוע שעובדי האבטחה של טדלון עושים תפקידים רבים, אבל מעט מאוד יודעים כמה פעמים אני צריך לחלץ גברים מטומטמים מידיהם של המטופגים מטומטמים יותר. אמנם בני אדם מתים באופן יום יומי כדי שנקבל הזנה ראויה, אבל אני לא רוצה שזה יקרה במשמרת שלי.
עברו מאות שנים מאז נכרתה הברית בין ההמטופגים, מוצצי הדם, לבני האדם. ברית שקובעת שהם יספקו לנו את הדם שאנחנו צריכים, כוח עבודה ובעצם, כל דבר שנצטרך. בתמורה, אנחנו נגן עליהם ולא נמחק אותם מעל פני האדמה. שיתוף הפעולה הזה עובד לטובת שני הצדדים, כל עוד בני האדם זוכרים את מקומם. כל עוד הם כנועים לנו.
בנשף הזה כולם יודעים את החוקים. עד שני המטופגים על אדם, עד שלוש הקזות לגבר, ובלי לערב סמים ואלכוהול. ההמצאות האנושיות הללו, הניסיון העלוב לחקות את האקסטזה שלהם בזמן שמוצצים מהם את הדם, ממש מעוררות רחמים. ועדיין, יש להן השפעה קלה ולא נעימה על טעם הדם ולכן הן אסורות כאן.
“הוא יגמור עוד לפני שאני אשים עליו את הידיים שלי!”, נימת קול אגרסיבית וכמעט אלימה נשמעת לאוזניי ואני מאתר מיד את הדובר. “בן האדם הזה לא ידע מה לעשות עם עצמו”. קאלן טוקדיוס, בנה הצעיר של אחת השושלות הוותיקות ביותר, יושב על ספה כהה מוקף בחבריו ובכמה גברים אנושיים וחצי עירומים. המכנס שלו פתוח וגבר כורע על ברכיו ביניהן בעוד הוא כנראה משוויץ באחד הכיבושים שלו. השם והעוצמה שיש למשפחתו הולכים לפניו, ולמרות שאין לו הישגים אישיים שהוא יכול להתגאות בהם, המיטה שלו אף פעם לא ריקה והכוח שלו רק גדל, ונשמע שזה עולה לו לראש.
“אולי כדאי לך לנסות למצוא אותו”, אחד החברים של קאלן מציע וכולם פורצים בצחוק, מה שמרגיז אותו.
“אולי זה מה שאעשה. וכשאמצא אותו, הוא יתחנן שאקח אותו אליי ואתן לו מה שהמלך הקשיש לא מסוגל אפילו לדמיין”. אני כמעט נעצר בהלם כשאני מבין על מי הוא מדבר.
לפני כעשור, עוד בתקופה שאבי היה ראש מערך האבטחה, טדלון מצא את הגבר שלו, בן האדם שיהיה שייך רק לו, באופן בלעדי. למרות שלא חסרו מתנדבים שרצו לתת מהדם שלהם למי שכונה בפי כל “המלך”, טדלון רצה את הגבר האיכותי ביותר, בעל הגנים והתכונות הטובים ביותר, עם הדם המשובח ביותר, שיגרום לכוח שלו להתעצם יותר ויותר, והוא רצה אותו לעצמו בלבד.
אחרי שנים של חיפושים הוא מצא את מדוקס, בחור צעיר ואתלטי, נאמן ויפיפה.
אבי סיפר לי שבהתחלה טדלון נתן למדוקס להסתובב ברחבי העיר בצורה חופשית, אך ככל שהוא הקיז ממנו יותר דם, הקנאה ותחושת הטריטוריאליות שלו כלפי מדוקס גברו וכיום הוא נושא כמעט אסור לשיחה. יש רק אנשים מעטים שיודעים איך מדוקס נראה, ומעטים יותר שדיברו איתו.
אני עצמי נתקלתי בו פעם אחת בלבד מאז התמנתי לתפקיד לפני חמש שנים, אך לא ראיתי את פניו כי טדלון הורה לו לצאת מהחדר בזמן שהעברתי לו עדכון דחוף לגבי כנופיה שהכנענו.
השמועות אומרות שמעולם לא נראה על פני האדמה אדם יפה ונחוש כמו מדוקס, שכאילו נברא רק בשביל לספק את טדלון ולהיות שלו.
הבדיחות של קאלן הולכות ונהיות גסות יותר ומכבדות פחות וזו כבר נחשבת עילה לתליה. הדבר יוביל לשערוריה לא רצויה בגלל מעמדה של שושלת טוקדיוס ולכן אני מתקרב באנחה לפינה בה הוא יושב.
חבריו מבחינים בי קודם ומשתתקים, מנסים לרמוז לו להפסיק לדבר על כל הדרכים המגעילות בהן הוא ישפיל ויזיין את הגבר של המלך. אני מכחכח בגרוני והוא מרים את ראשו, לא מצליח להסתיר את הבהלה שעולה על פניו. “ג’וליאן! אחי! מסיבה נהדרת”, הקול שלו נשמע צווחני יותר משהיה לפני שניות בודדות ואני נותן לחצי חיוך לעלות על פניי.
“טוקדיוס, תענוג כרגיל. אני חושב שהמלך ישמח אם תגיד לו את זה באופן אישי”. הוא בולע רוק בכבדות ומהנהן, הודף את הגבר מבין רגליו ונעמד בעודו מסדר את בגדיו ושערו ובא בעקבותיי. הוא נמוך ממני בכמה סנטימטרים אך עדיין מרשים מאוד, יותר משני מטר של שרירים וביטחון עצמי, מוקף הילה של יוהרה שיש רק לאלו שנולדו לעולם בו הם מקבלים הכל. כמעט חבל ששום דבר מזה לא יעזור לו.
אני שומע אותו ממלמל מאחוריי, ככל הנראה מנסה להגיד משהו שיגרום לי לא לספר לטדלון מה שמעתי, אבל אני מתעלם ממנו וממשיך ללכת לכיוון האזור היוקרתי באמת. עיניי בוחנות את השטח, מוודאות שאף אחד לא עובר על החוקים ושכל מערך האבטחה נמצא במקומו. אנחנו נחגוג רק כשהאירוע יגמר.
טדלון יושב על כורסת יחיד רחבה בין כמה ראשי שושלות, גברים עירומים מקיפים אותו, לפחות שלושה נוגעים בו ומלטפים אותו ברגע זה ממש אך לא נראה שהוא מבחין בהם. הכוח שלו קורן ממנו ופורץ החוצה, ולמרות שהוא לא בעל מראה מיוחד, אי אפשר שלא לשים לב אליו ולשאוף לרצות אותו, לשמח אותו, לספק אותו. הוא מתקרב לגיל חמישים ונראה בשיא כוחו, מלא עוצמה שקטה הרוחשת מתחת לפני השטח.
עיניו הכהות והמסופקות פוגשות בשלי ואז עוברות להמטופג הרועד מאחוריי. הנשימות הקולניות של קאלן מגיעות עד לאוזניו של טדלון, שרק מחייך ומחכה.
“ה..הוד מעלתך, מסיבה נהדרת!”, הפחד של קאלן נשפך ממנו בגלים עד שאפשר להריח אותו באוויר.
השתיקה של טדלון רועמת אפילו מבעד למוסיקה החזקה, וקאלן מתקרב צעד נוסף. “הכל נראה פשוט נהדר, המוזיקה, הגברים, החברה. באמת, כל שנה רק מעלה את הסטנדרטים”. אני כמעט מרחם עליו, ואז נזכר בדרך שבה הוא זלזל במלך, זלזל ברכוש שלו, והזעם שלי חוזר במלוא העוצמה.
טדלון שם לב לשינוי שחל בי ומרים אליי גבה, עדיין לא מוציא מילה. “האדון טוקדיוס הביע התרשמות רבה מהגבר שלך לפני חבריו, הוד מעלתך”, אני מנסה להקטין את האירוע כמה שאפשר, רק לא לעורר שערוריה. טדלון מהנהן באיטיות ומבטו חוזר לקאלן, שנראה חיוור ופיקח יותר ככל שהשניות חולפות. “תרצה לחזור על מה שאמרת, קאלן?”, קולו רועם ואני מרגיש כאילו כל העיניים בחדר נעוצות בנו.
“ל..לא, מלכי, אלו היו סתם דיבורים של צחוק, כמובן. זה ברור שמדוקס.. אמ.. כלומר, הגבר הזה, הוא שלך בלבד ולא הייתי צריך להזכיר אותו, כמובן”, המילים שלו מסתבכות אחת בשניה כשהלחץ שלו הולך וגובר. טדלון שוב מהנהן באיטיות, מעביר את ידו על סנטרו ורוכן קדימה, ניצוץ מסוכן בעיניו כשהוא שואל בלחש, “היית רוצה לראות אותו?”.
אני בולע רוק בהלם ותוהה איך קאלן יצא מהמלכודת הזו. “אני.. אני..”, קאלן מגמגם וטדלון נעמד, גבוה בהרבה מאיתנו על המדרגה עליה הוא ממוקם. “תביאו אליי את מדוקס”, הוא אומר בטון מצווה ואני עוקב בעיניי אחרי שניים מהפקידים שמתרוממים ממקומם, “עכשיו”.
פרק 2:
האולם כמו משתתק בזמן שהמוזמנים כולם מנסים להבין מה מתרחש. מבעד למוזיקה הרועשת אפשר להרגיש את הבלבול, ההתרגשות והמתח שעוברים בכולם. עברו שנים מאז מדוקס יצא למקום ציבורי ונחשף בפני קהל ורבים מהנוכחים נואשים לגלות מי הוא האדם הזה.
אני רק נואש שהערב הזה יסתיים בלי יותר מידי בלאגן, אבל נראה שהמשאלה שלי לא תתגשם. לידי, קאלן נושם באיטיות, מנסה לשכנע את עצמו שהסכנה חלפה ומולנו טדלון יושב בפיסוק רגליים והבעה זחוחה ומלכותית נחה על פניו.
הבקשה שלו חורגת מכל התנהגות אחרת שקשורה למדוקס בשנים האחרונות ואני תוהה מה הוא מתכנן.
הדקות הולכות ומתארכות והחיוך של טדלון הופך למתוח. עוברת יותר מרבע שעה עד ששני הפקידים נכנסים לאולם וניגשים לטדלון, לבדם.
לשמחתי, אני קרוב מספיק בשביל לשמוע את שלושת המילים משנות החיים שאחד מהם לוחש לטדלון,
“הוא לא בא”.
ההלם שאני מרגיש מתחלף במהירות בכעס כשאני מסתכל על טדלון מעכל את המילים, זעם רוחש במעלה גופו והמבט בעיניו מעביר בי צמרמורות. לא בא? לא בא??
טדלון עוד לא מגיב כשפאדמיר, אחד השרים הראשיים, ניגש אליו, “מלכי, אם הדבר הזה, ההתנהגות הזו, תעבור בלי תגובה נחרצת, בני האדם עלולים ללמוד מזה. לשכוח את מקומם. זה יחזיר את כולנו מאות שנים לאחור”. טדלון מסתכל עליו בשקט, עדיין לא מוציא מילה אבל כל מי שמכיר אותו רואה את האיפוק בכל נשימה שלו, בכל תזוזה של אצבעותיו על צד הספה.
דבריו של פאדמיר הגיוניים. אם בני האדם יחשפו לכך שגבר, מיוחס ככל שיהיה, סירב לדרישה ישירה של המלך, ועוד בנוכחות קהל, העולם כפי שכולנו מכירים ישתנה לחלוטין.
“מלכי, אתה חייב לנקוט בפעולה ישירה ונוקבת, אתה חייב להראות לעולם מה המשמעות של סירוב כזה”, פאדמיר ממשיך ונימת קולו רק נהיית מבוהלת יותר. שרים נוספים מתאספים סביב טדלון ומסתירים אותו מעיני הקהל בעוד הם דנים בקולות מהוסים בתגובה הראויה ביותר. אני עדיין עומד, המום מהשתלשלות העניינים כשקולו של פאדמיר שוב נשמע, “תליה. כדין בוגד במלך, אין ברירה אחרת”.
אני לא נשאר לשמוע את המשך הדיון או את תשובתו של טדלון, מסתובב ויוצא בנחישות מהחדר, מקווה שאף אחד לא יעצור אותי וישאל למעשיי. אני בעצמי לא מבין לאן רגליי לוקחות אותי.
למרות שמעולם לא ראיתי אותו כמו שצריך, אני יודע איפה מדוקס נמצא בכל רגע נתון, זה חלק מתפקידי. לכן, תוך דקות בודדות אני מוצא את עצמי עומד מול דלת חדר השינה של המלך, מתנשף. המעשים הבאים שלי יובילו להשלכות שאני לא מסוגל לחשוב עליהן כרגע.
אני עוצר את הנשימה ומקלף את השטיח מהקיר, חושף את אחת מדרכי הבריחה מהאזור המלכותי. תוך שניות בודדות אני חוצה את המטרים החשוכים שמפרידים ביני לבין הסוויטה המלכותית ופולט שאיפה כשצליל הדלת הנפתחת נשמע סוף סוף באוזניי. אני דוחף את הדלת וסוגר אותה מאחוריי בזריזות, ואז אני רואה אותו, מריח אותו. במשך שנים ניזונתי משמועות על המראה של מדוקס, על צבע עיניו, על מבנה גופו. אבל זה? לזה לא ציפיתי.
הבחור הצעיר שיושב כפוף על המיטה הגדולה, ידיו מכסות את פניו ונשענות על ברכיו, שקופץ בבהלה מצליל הדלת הנטרקת, זה מדוקס?
הוא יפיפה. שערו הבהיר נופל על פניו וניכר שהוא העביר בו את ידיו כמה פעמים בדקות האחרונות. עיניו בהירות ונוצצות ושפתיו הפשוקות עבות ומפתות. החולצה הלבנה המכופתרת שהוא לובש לא מצליחה להסתיר את מבנה גופו החטוב והשרירי, וגם לא את עשרות צלקות ההקזה על זרועותיו ועל צווארו.
זעם לא מוכר עולה בי למראה הפגיעה הבלתי הפיכה בעורו השזוף. ואולי זה דווקא עצב?
“ג’..ג’וליאן,” הוא נעמד ואומר את שמי בקול מתנשף, הפחד שלו ניכר לעין. אני לא מופתע שהוא יודע מי אני, טדלון הכין אותו לכך שבמקרה הצורך הוא צריך ללכת איתי.
נראה שעכשיו הוא חושב שאני נשלחתי לבצע את גזר דינו.
אני מתקרב אליו, ראשי מלא במחשבות ותכנונים, כשהריח שלו מכה בי בעוצמה מסחררת שכמעט מפילה אותי מהרגליים. הדם שלו כמו קורא לי כשאני שומע את הלמות ליבו המהירות ועיניו נפערות כשהוא רואה את התגובה שלי.
אני מתעלם מכך, נותן לכעס שלי להכתיב את דבריי, “מדוקס, אני לא יודע למה סירבת לבוא ומה לעזאזל חשבת לעצמך, אבל אנחנו צריכים לברוח. עכשיו”. הוא מהסס ואני נאלץ להתקרב אליו ולתפוס את זרועו, נדהם מהחום שלו כנגד הקור שלי. “אני רציני, אם אתה רוצה סיכוי קטן לשרוד, אתה חייב לבוא איתי, עכשיו”. הוא מניד בראשו ומסתובב לארון, לוקח משהו מתוך אחת המגירות, “אחריך”.
יש לנו דקות בודדות עד שהשאר יתאפסו ויבינו שמשהו חריג קורה, שאני נעלמתי. שמדוקס נעלם. הלחץ מתחיל להרים את ראשו ותחושת בחילה הופכת את בטני.
במשך שנים ליוויתי את אבי ברחבי האחוזה, לומד כל פינה וכל מסדרון. אני מכיר את כל הדרכים להיכנס ולצאת מכאן, כל סנטימטר ממופה בראש שלי בצורה מושלמת, כל עמדה של מאבטח, כל מצלמה, כל מחסום. אבל הריח של מדוקס, צליל נשימתו והנוכחות שלו מאחוריי מסיחים את דעתי בצורה שמעולם לא חוויתי. עד עכשיו לא הבנתי מה הדבר שגרם לטדלון לרצות לנכס את מדוקס לעצמו, אולי עכשיו אני מצליח להבין.
וזו בעיה.
מדוקס כל כך שונה משאר בני האדם כך שאין לי מושג איך אצליח להוציא אותו מכאן ולהסתיר אותו עד שאחליט מה לעשות. יזהו אותו מיד.
“השיער שלך, הבגדים שלך. אנחנו צריכים לעשות איתם משהו”, אני לוחש לו מבלי להסתכל עליו כשאנחנו מתקדמים במהירות לאורך מסדרונות חשוכים, ידי עדיין על זרועו, חצי מושכת אותו וחצי תומכת בו שלא ימעד בחושך. “בסדר”, הוא מתנשף, ואני מאט קצת את קצב ההליכה שלי.
אני מסתובב לאחור ושולף סכין מהחגורה שלי. “זה יקח רק שניה”, אני לוחש לו ותופס בשיערו, כנראה חזק מידי כי צליל אנקה נמלט מפיו.
אני מתעלם בהקרבה אליו, מהריח שלו, מהתחושה של שיערו הארוך בכף ידי וחותך אותו, מפיל קבוצות שיער בהיר לרצפה ומעמיד פנים שאני לא רואה דמעה זולגת על לחיו החלקה ועד צווארו. “זה לא מושלם, אבל זה פחות בולט מהשיער הארוך”, אני מנסה להכניס רכות לקולי, להרגיע אותו, אבל אני כל כך פאקינג כועס עליו, על הטיפשות שלו, על הטיפשות שלי, על הריח הזה שאני לא מצליח להתנער ממנו, על המשימה המגוחכת שלקחתי על עצמי.
אנחנו ממשיכים במסדרון הארוך עד להצטלבות עם מסדרון אחר כשאני שומע קולות שאי אפשר לטעות בהם. עיניי נעצמות ואני מסתובב שוב למדוקס, “חכה לי כאן. אל תסתכל”, הוא מהנהן, “ואולי גם תאטום אוזניים”, אני מציע ועולה במדרגות, יוצא אל האור.
כמו שחשבתי, עיניי פוגשות בהמטופג שמצמיד גבר צעיר אל הקיר, פיו צמוד לגרונו וידיו אוחזות בשלו, מונעות ממנו לזוז. הצעיר גונח ומנסה להתחכך במשהו, כל דבר, כדי להקל על עצמו.
אני מכחכח בגרוני וההמטופג נסוג לאחור, הצעיר נופל לרצפה כשהאחיזה בו מתרפה. “זה מספיק”, אני אומר בקול סמכותי וההמטופג מזהה אותי, מהנהן והולך לכיוון המסיבה, משאיר את הגבר הצעיר לרגליי.
אני בוחן אותו לכמה שניות. זה אמור להתאים. “תתפשט”, הוא מהנהן בחולשה, עדיין עטוף באקסטזה, מסיר את החולצה המוכתמת בדם של עצמו. הקצב שלו איטי מידי ולכן אני מושך אותו לעמידה, מפשיט אותו במהירות ותופס את ידו שמנסה להתגנב למכנסיי. אני בוחן במהירות את צבע עורו, את יציבות ידיו ואת מספר הסימנים על צווארו לפני שאני רוכן אליו, מסובב אותו ומצמיד את שפתיי לצד צווארו, נושך ונאנק כשהטעם מכה בלשוני והוא מתחכך בי. פאק. אני סופר בלב עד חמש ומשחרר אותו, מושיב אותו על הרצפה עם הגב לקיר, אוסף את הבגדים וחוזר למסדרון החשוך.
אני באמת מקווה שהבחור ההוא ישרוד את הלילה, אבל זה היה הכרחי, בשביל שאני אשרוד את הלילה.
“קום”, אני מוצא את מדוקס יושב על הרצפה, ראשו שעון לאחור על הקיר ומופנה אליי במהירות כשהוא שומע אותי. “תחליף לבגדים האלו, מהר”, אני זורק אליו את הערימה ומסתובב, מעניק לו פרטיות.
אני מתרכז בנשימות שלי כדי לא להתמקד בצלילים של רוכסן נפתח ולאחריו בד מחליק. “זה רטוב”, הוא אומר לי ואני מסתובב אליו בכעס. “זה רק דם, אל תהיה מגוחך”. הוא עומד שם, במכנס פתוח ובלי חולצה, שערו פרוע וקצר עכשיו, חולצה מוכתמת בדם בידו ואני יודע שיעברו שנים עד שהמראה הזה יצא לי מהראש. אם בכלל נשארו לי שנים לחיות.
הכעס מפקס אותי ואני מושך את החולצה מידו, מלביש אותו בזריזות, מתעלם מהנשימות הטיפשיות שלו או מהחום שקורן מגופו. בהשוואה לגברים אחרים, הוא לא קטן, אבל אני גבוה ממנו ביותר מראש, רחב ממנו בהרבה, וחזק ממנו בפער שאני לא בטוח שהוא מבין. ואולי כן, בהתחשב בנסיבות חייו.
אני לא יודע עליו יותר מידי. הוא הובא לניו יורק בגיל שבע עשרה וטדלון שם עליו עין כשייצג את בית הספר שלו במשחק אליפות כלשהו בפוטבול. עבר כמעט עשור מאז ואין לי מושג איך הוא מילא את השנים האלו מלבד לספק לטדלון כל מה שרצה. וזה גם לא מעניין אותי, בכלל.
אני אוסף את הבגדים שלו וחוזר לגבר שהשארתי במסדרון, זורק אותם לידו, שיהיה לו מה ללבוש כשיתעורר. אם הוא יתעורר. אני מתעלם מתחושת הגועל שעולה בי ומתמקד במשימה שלי- אני צריך להביא את מדוקס למקום מחבוא. לאחר מכן אחשוב איך להתקדם.
אנחנו לא מחליפים מילה כשאנחנו יוצאים מהאחוזה היישר לסמטה אחורית צרה וחשופה. הלילה מעונן וחשוך, הצעדים שלנו מרעישים בשקט שמסביב ואני נושך את שפתיי בתסכול כשמדוקס מועד מאחוריי בפעם השלישית. אין לי מושג איך בני האדם שרדו כל כך הרבה שנים בתוך הגוף החלש הזה, שהופך לכמעט חסר ערך כשאין אור. אני שוב תופס בזרועו הרועדת מתשישות ומקור ומייצב אותו.
“רק עוד כמה דקות, מדוקס”, אני לוחש לו. זה שקר, כמובן. אני לא יכול להישאר בעיר כשהוא איתי. הוא בולט מידי. אני בולט מידי.
מבטי חולף על המכוניות שחונות לידנו ונופל על אחת בלי קודן ובלי מצלמה. מושלם. תוך שניות בודדות הדלת נפתחת ואני מתניע אותה, נרתע מהרעש החזק של המנוע ומדליק חימום.
“תיכנס מאחור,” אני יוצא מהרכב ואומר למדוקס בעוד אני שולף, למזלנו, שמיכה ישנה מתא המטען. אני מקווה שהיא תצליח לטשטש את הריח שלו. “תשכב כאן. אם מישהו עוצר אותנו, אסור לך לזוז, אסור לך להשמיע צליל, אסור לך לנשום, אתה מבין אותי?”, הוא מהנהן חלושות ונכנס למושב האחורי, פולט אנחה תשושה כשהוא נשכב. אני מטפס מעליו ומכסה את כולו, מוודא שחוץ מפתח קטן לנשימה כל גופו יהיה מוסתר. אני מפזר מעליו כמה דפים ובובה שמצאתי על רצפת הרכב וחוזר למושב הנהג.
המחשבות שלי מתרוצצות כשהרכב עושה את דרכו מחוץ לעיר, למקום אליו אני בורח כשאני צריך עצה או תמיכה. לאדם היחיד שידע איך לעזאזל עליי לפתור את הבלאגן שהכנסתי את עצמי אליו.
אבא שלי.
פרק 3:
הדקות חולפות בדממה ברכב הקטן והמחשבות שלי צורחות. בשלב הזה, הצוות שלי בוודאי כבר דאג שהמסיבה תחזור לקדמותה. אנחנו יודעים מה לעשות כשצריך להסיט את תשומת ליבם של כמה מאות המטופגים ממה שמתרחש להם מתחת לאף ואני לא מודאג מהפן הזה.
“הוא יגלה שנעלמת. שאני נעלמתי”, קולו של מדוקס נשמע חלש ועייף מתחת לשמיכה ותחושת הבחילה שניסיתי להדחיק רק מתגברת. כן, טדלון. הוא מדאיג אותי. “מה אתה מתכוון לעשות?”
אני נותן לכעס שהצטנן לחזור למילותיי, מחביא את הפחד מאחוריו. “אם לא היית מטומטם כל כך, הייתי מסיים את הערב מוקף בלא פחות משלושה גברים שהיו מתחננים אליי שאגרום להם לצרוח”.
הנשימה שלו מתערערת, זו לא התשובה שהוא ציפה לה והיא משתיקה אותו. “למה לא באת? כשהוא קרא לך?”, אני מוכרח לדעת למה אני מסכן את עצמי בשבילו אבל נתקל בשתיקה שמרגיזה אותי אפילו יותר.
“אל תעצור בעצמך עכשיו, אני יודע שיש לך מה להגיד”, עדיין שתיקה, אני מעלה רמה.
“אל תתבייש, אני יודע איך אתה יודע לדבר, אל תשכח מי נמצא מחוץ לדלת שלכם בלילה”, זה כבר מוציא ממנו השתנקות. זה כמובן שקר, אבל הוא השיג את המטרה.
“אתה לא יודע על מה אתה מדבר, ואם הוא היה שומע אותך, הוא היה תולה אותך בו במקום”. מדוקס לא טועה, והפעם זה תורי לשתוק.
“אני מצטער”, קולו נשמע חלש וקטן יותר כעבור כמה שניות. “אתה מציל אותי ואני מאיים עליך. סליחה, ג’וליאן”. העור שלי מצטמרר למשמע קולי, והפעם זו לא צמרמורת של פחד או גועל.
אני מחכה עוד קצת והוא ממשיך, “לא יכולתי לבוא לשם. אתה חייב להאמין לי, זה היה לטובתו”. אני לא יודע למה, אבל אני מאמין לו.
הרחוב שבו אבי גר מואר היטב אבל הבית בו הוא גידל אותי כבר חשוך. אני עוצר את הרכב ונושם עמוק.
אני חייב לחזור לאחוזה במהירות האפשרית ולהוריד כל חשד ממני, לראות מה התוכנית של טדלון ולנסות להסיט את תשומת ליבו ממדוקס מעכשיו ועד… עד תמיד, בעצם. ואז רק למצוא דרך להוציא את מדוקס מהמדינה ולשלוח אותו הכי רחוק שאפשר, למקום שבו לא ישאלו שאלות ולא יחשדו שהוא הגבר הבלונדיני של המלך, שאבד.
כן, בטח.
הראש שלי נופל על ההגה ואני מתניע את הרכב שוב, מסתובב ויוצא מהרחוב.
אני לא יכול להכניס את אבא שלי לסיפור הזה. אם זה יתגלה, כשזה יתגלה, הוא יהיה שותף לבגידה בדיוק כמוני. אני לא יכול לאפשר לזה לקרות.
“לאן אנחנו נוסעים?”, הקול הקטן מאחור שוב נשמע וכבר אין בי כוח לכעוס על כמה הקול שלו עושה לי חשק לשכב לידו במיטה במשך שעות ורק להקשיב.
“לבית שלי”, אנחה נפלטת מפי, “המקום הכי טוב להחביא משהו, הוא בדיוק איפה שיחשבו. שם אף אחד לא מחפש”. אני נוהג בדממה ומרגיש את הרגע שבו מדוקס נרדם. לגברים אנושיים יש ריח אחר כשהם ישנים, משהו חמים יותר מבדרך כלל והריח הזה מחלחל לתוכי ברגעים אלו ממש, ממלא את גופי בתשוקה שלא הרגשתי כבר זמן רב, רב מידי.
מה אני עושה? לא מדובר פה בסתם גבר אקראי, זה פאקינג מדוקס. מדוקס של טדלון. הגבר היחיד בעולם כולו שאסור לי אפילו לחשוב עליו, בטח שלא לפנטז איזה טעם יהיה לדם שלו, איזו תחושה תחלוף בי כשאטעם אותו, כשארגיש את גופו צמוד לשלי. אני מנער את הראש ובולם בפתאומיות בכוונה, מבהיל ומעיר אותו. “תישאר ער, אתה צריך להיות מודע למה שקורה סביבנו”. הקול שלי חורק כשהוא נוהם בהסכמה, אני מקווה שהוא לא שם לב.
אני יוצא מהרכב מחוץ לבניין בו אני מתגורר, מרחק רחובות בודדים מהאחוזה וסוקר את השטח הדומם.
“אל תזיז אפילו איבר”, אני לוחש ותופס את מדוקס העטוף בשמיכה, מרים ומצמיד אותו אליי. הוא מנסה למחות ואני מצמיד אותו חזק יותר, “אני לא יכול להסתכן שיראו אותי נכנס עם גבר הביתה בזמן שאני אמור פאקינג לאבטח את המלך, מדוקס”.
הוא נרגע בזרועותיי ואני מטפס במדרגות בזריזות, מתעלם ככל יכולתי מהמשקל המושלם שיש בידיי, מתאים לי בדיוק. אני כמעט דוחף אותו ממני בפתח הדירה, סוגר את הדלת מאחורינו בזריזות והולך לחדר שלי, מחליף במהירות לסט אחר של מדים, אחד שלא מריח כמוהו.
כשאני חוזר לסלון, מכפתר את החולצה שלי, מדוקס עומד ישר מולי. הוא מתנשף ומישיר אליי מבט, נראה עייף, ישנוני ופרוע, לבוש בגדים קטנים מידי למידותיו ושערו מזדקר לכיוונים שונים, כנראה בגלל השמיכה. לפני שאני מבין מה אני עושה, היד שלי נשלחת לעבר ראשו, אצבעותיי מסדרות כמה שערות סוררות ולפתע הוא קרוב אליי, קרוב כל כך, קרוב מידי. הוא מלקק את שפתיו ומסתכל ישירות לתוך עיניי.
אני רגיל לקבל מבטי הערצה, ועוד יותר מכך, רגיל לקבל מבטי פחד, אבל זה? מדוקס מסתכל עליי בתשוקה טהורה, כאילו המחשבות שלו דומות לשלי, והלב שלו פועם חזק כל כך שאני יכול לשמוע אותו בחזה שלו. פאק. פאק.
“אני חוזר לאחוזה, תמצא לך מקום לישון ואל תתקרב לחלונות. אל תדליק את האור. שאף אחד לא יחשוב שיש מישהו בדירה, מובן?”, אני מחוץ לדירה לפני שהוא מספיק להגיב, נכנס בזריזות לרכב ונוסע.
השמש מתחילה לעלות כשאני מחזיר את הרכב למקום שממנו הוא נלקח ונכנס לאחוזה כפי שיצאתי ממנה, עושה את דרכי במסדרונות החשוכים ועד לאולם הגדול, שם המסיבה בעיצומה, מאות אנשים והמטופגים עוד רוקדים ומשתכרים זה מזה, מתנהגים כאילו עולמי לא התהפך בשעתיים האחרונות.
“השטח נקי, אדוני”, אחד המאבטחים פונה אליי ואני מהנהן, שולח אותו לדרכו. הוא כנראה חזר ממשמרת ואפילו לא ידע שלא הייתי כאן כל הזמן הזה. העיניים שלי ממשיכות לשוטט על פני הקהל כשאני עובר דרך מאות הגופים הצפופים. נראה שהם שכחו מה קרה. אפילו טדלון נראה שהתגבר על הזעם שלו כלפי מדוקס, בעודו קובר את עצמו בתוך גבר שחור שיער שגונח חזק יותר מהמוזיקה.
זו לא הפעם הראשונה שאני מעביר דיווח לטדלון בזמן שהוא מזיין, אני לא צריך להילחץ גם הפעם. “השטח נקי, מלכי, כולם יכולים לצאת בבטחה”, מבטי מקפיד להישאר מושפל בצורה לא חשודה בעוד טדלון מתעלם ממני וממשיך במעשיו.
אני נסוג במהירות והולך לעבר המשרד שלי, חייב רגע של שקט. רק לא לחשוב על הגבר הבלונדיני ששוכב עכשיו באחד החדרים בדירה שלי, בטח כבר ישן, שוב חמים ומפיץ את הריח הכי טוב שקיים. פאק.
יד אנושית מחליקה על פני הזרוע שלי ואליה מחובר גוף שרירי ושזוף, אבל אני מנער את הגבר עוד לפני שעיני קולטות את פניו וממשיך בדרכי. אני לא רוצה עוד גבר הלילה.
לצערי, המשרד שלי לא שקט, יושבים בו שלושה מאבטחים שסיימו את המשמרת ומדברים ביניהם. אני לא נוהג לצטט לשיחות, אבל שברי דברים חודרים אליי.
“תוך יומיים- שלושה מקסימום כל המקום יתמלא בגברים אנושיים נואשים וזנותיים שיתחרו על תשומת ליבו של טדלון, זה יהיה סיוט!”, השניים האחרים צוחקים, “כן, אבל למי הם יפנו כשהם יבינו שהוא לא מתכוון להפוך אף אחד מהם לנסיך אם לא למאבטחים שלו?”, אחד מהם מחכך את ידיו זו בזו ואני מתיישב ליד השולחן שלי, פותח את הטלפון בפעם הראשונה בשעות האחרונות.
הקולות שלהם מתעמעמים כשאני רואה מה פספסתי בזמן הנסיעה שלי עם מדוקס.
‘המלך טדלון מחפש גבר חדש’, ‘מי יהיה היורש של מדוקס?’, צועקות הכותרות מכל מקום ברחבי האינטרנט. שביב של תקווה מתעורר בי, זו התוכנית שלו? הוא פשוט ימשיך הלאה, בלי שערוריה, בלי תליה ובלי הרס כל המין האנושי?
‘לאחר קדנציה של כמעט עשור, מקומו של מדוקס על ברכיו של המלך מתפנה וזו ההזדמנות שלך לרשת אותו!’, הכיתוב מופיע מתחת לתמונה מרשימה של טדלון יושב חשוף חזה על הכיסא שלו והעיניים שלי מתגלגלות, מי לעזאזל כתב את הטמטום הזה?
“אדוני, אתה רוצה מאיתנו עוד משהו?”, הצעיר שבחבורה פונה אליי כשהם קמים.
“לא, לכו לחגוג. תהיו זהירים”, אני מוסיף לאור החיוכים הקורנים מידי שעל פניהם ועיניי שוב מתגלגלות כשהם יוצאים מהמשרד, כמעט בריצה.
אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי בטוח שהמיונים והאימונים למשרה שלהם התדרדרו מאז עברתי אותם בעצמי לפני כמה שנים. אחד הדברים הראשונים שעובדים עליהם הוא שליטה עצמית, במיוחד מול גברים ומול תאוות הדם שנולדנו איתה.
בתור מצטיין הקורס שלי, הדבר שהכניס אותי לתפקיד ראש מערך האבטחה בעקבות אבי, התשוקה שהרגשתי בסביבת מדוקס היא חולשה. גם אם אתעלם לרגע מזהות הגבר הזה, לאף אחד לא יכול להיות כוח כזה עליי. כוח שגורם לי לעשות דברים שלא הייתי מעלה על דעתי, למעול בתפקיד שחיכיתי לו כל חיי, לבגוד במלך שגדלתי להעריץ.
תחושת הבחילה חוזרת לאחוז בי ואני מפנה את תשומת ליבי לעבודה, לבחינת המצלמות השונות כשעוד ועוד אורחים עוזבים את האולם ויוצאים למכוניות שלהם, ועוד ועוד צוות נכנס פנימה כדי לארגן את האחוזה ליום החדש שהספיק לעלות. התשישות מכה בי בפתאומיות ומזכירה לי שחמש השניות בהן שפתיי נצמדו לבחור במסדרון בהחלט לא מספיקות לי.
הכעס, שחשבתי שנעלם, חוזר ובגדול. אני מורעב, עייף, מודאג מתגובתו, או חוסר תגובתו, של טדלון בזמן שמדוקס ישן בנחת בבית שלי, בין החפצים שלי, אחרי כל הבלגן שהוא גרם לו.
אני קם בפתאומיות כשאני רואה במצלמה את הסגן שלי מתקרב למשרד, בדיוק בזמן. “סיטאר, בוקר טוב”, אני לא מבזבז זמן, “תתכונן לכמה שעות של כאוס כשגברים צעירים ינסו להיכנס ולתפוס את”, אני משפיל את המבט לכתבה המטופשת, “המקום הפנוי על ברכיו של המלך”, הוא צוחק. “אני עוד לא יודע ממה אני צריך להזהיר אותך, אבל חוץ מהעניין עם מדוקס לא היו עוד אירועים חשובים הלילה, הכל טופל בצורה נהדרת”, הבעת פניי מקצועית ומרוחקת כרגיל, כשבפנים נשמעות קריאות “בוגד, בוגד” וגם “תעזור לי!”.
אני מתקדם ליציאה מהחדר כשסיטאר עוצר אותי, והחרדה מטפסת בכמה רמות עד שהוא פוצה את פיו. “מה עם ההוצאה להורג?”, אני מסתובב אליו באיטיות.
“היום?”, אני שואל בתמימות, מנסה לא לחשוף את העובדה שאין לי מושג על מה הוא מדבר.
“כן, אחר הצהריים. הבנתי שהפעם הצעיר של טוקדיוס הגזים לגמרי”. הקלה שוטפת אותי בבת אחת.
“כן, כן, שמעתי את הדברים שלו ולקחתי אותו בעצמי לטדלון. בטח, אני אפגוש אותך שם”. אני יוצא בזריזות מהחדר לפני שיפלו עליי הפתעות נוספות ועושה את הדרך הביתה, הפעם דרך מסדרונות ראשיים וברכב שלי.
פרק 4:
הבית שקט כשאני נכנס אליו ועושה את דרכי למקלחת. הריח של מדוקס נמצא בכל מקום וככה אני יודע שהוא עוד כאן, הופך את המקום המוגן שלי לסיוט, כמו בזה שאני רץ ורץ ולא מצליח להשיג את.. מה שזה לא יהיה.
חולשה קלה תוקפת את ברכיי כשאני עוצם את העיניים ונכנס מתחת למים החמים. אצטרך לעצור בדרך לאחוזה מחר, אני לא יכול להגיע ככה למשמרת. ויותר חשוב מכך- אני צריך לישון.
אני כמעט לא מופתע לגלות שמכל החדרים, הגבר החצוף בחר בחדר שלי, במיטה שלי, שם הוא שוכב בתחתונים שחורים בלבד מעל השמיכה.
הנעליים והבגדים שגנבתי בשבילו זרוקים בכל מקום בחדר והורסים את הסדר המופתי שהיה בו לפני שהוא נכנס אליו בסערה. ממש כמו החיים שלי.
אני מסתובב לצאת מהחדר כשאני קולט. הגבר הזה לא יסלק אותי מהמיטה שלי, לעזאזל.
אני מסתובב בחזרה ומתפשט בעצמי, נשאר בתחתוני בוקסר כחולים ומתקרב באיטיות למיטה. מדוקס נצמד לקיר, כאילו הוא רגיל לישון עם מישהו נוסף במיטה ודקירה שאני לא רוצה לפרש מפלחת אותי.
אני נשכב ועוצם את עיניי, מתעלם מהגוף מפיץ החום שנמצא סנטימטרים בודדים מהזרוע שלי, מרחק נגיעה. מה יקרה אם הוא יתהפך? אם אני אתהפך? תחושות חמימות עולות בגופי כשאני נותן למחשבותיי עוד שניות בודדות לדמיין איך יהיה לישון כשהוא בין זרועותיי, החום שלו נצמד אליי, ריחו, שעכשיו מעורבב בריח השמפו שלי, אופף את כולי ואני מרגיש את הנשימות שלי מאיצות, מכריח את עצמי לעצור.
פאק. הגבר של טדלון. הגבר של טדלון. הוא הגבר של טדלון.
אני מסתובב עם הגב למדוקס ומחכה שהשינה תקח אותי, כמו תמיד.
זה מתחיל לפני שאני שם לב, כמו בכל פעם ופעם. אני רץ, מפוחד עד מוות וזועק לעזרה. אני יודע שהוא מאחוריי, ואני יודע שאם הוא יתפוס אותי, זה יהיה הסוף של הכל. אני מותש, מורעב, כאוב ואני הולך להיכשל. הפחד חוסם את גרוני ואני אפילו לא מצליח לצעוק כשהכאב מפלח את גבי ואני נופל, נופל, נופל.
“ג’וליאן, ג’וליאן”, קול גברי מגיע לאוזניי ואני מרגיש כף יד משפשפת את גבי, אצבעות עדינות משרטטות את גבולות הצלקת בזמן שהמודעות חוזרת אליי ואני סוף כל סוף מצליח לנשום עמוק.
פאק, זה היה קרוב הפעם.
“ג’וליאן, תתעורר”, זה מדוקס, הגבר שנמצא במיטה שלי וכנראה התעורר בזמן שצעקתי. אני מתנער ממנו ויוצא במהירות מהחדר, סוגר כל פתח לשיחה.
זה לפחות מה שאני מקווה שהוא הבין, תקווה שנעלמת כשהוא עוקב אחריי לסלון הקטן. “ג’וליאן, מה קרה? מה קרה לך?”, הוא נשמע כמעט מבוהל והאגרופים שלי נקפצים.
“אני מצטער שהערתי אותך, מדוקס. אם אתה רוצה שקט, תצטרך לישון במיטה אחרת, לא בשלי”. הלחיים שלו מאדימות ומאששות את החשד שהוא בחר במיטה שלי בצורה מכוונת. לפני שמישהו מאיתנו שובר את הדממה, הבטן המקרקרת שלו עושה את זה וידו נשלחת אליה, מכוונת את מבטי לשרירי החזה והבטן המרשימים שלו, המכוסים גם הם בצלקות.
אני קופץ את האגרופים שלי חזק אפילו יותר, ציפורניי חופרות בתוך כף היד ומכריחות אותי להתמקד במשהו חוץ מהרצון להרוג את מי שעשה לו את זה. פאק. מעולם לא הרגשתי זעם כזה.
“אני אלך לקנות לך משהו לאכול”, אני חולף על פניו לכיוון החדר, “בקשות מיוחדות?”
הוא נכנס לחדר ומתיישב על המיטה כשאני מסיים לרכוס את המכנסיים ועובר לנעליים, “לא, תביא מה שנראה לך”, הוא מהסס קצת ואז מחליט להמשיך, “הופתעתי שלא מצאתי שום אוכל בבית שלך”. הוא שוב מסמיק כשאני מסתובב אליו, מבטו נמשך לפלג גופי העליון שעדיין חשוף.
“אני לא מאכיל פה בני אדם, מדוקס. כשמישהו מגיע לכאן, הוא לא חושב על אוכל. וכשהוא מתחיל לחשוב על אוכל, הוא כבר לא נמצא כאן”.
אני יוצא מהחדר עם חולצה בידי ולובש אותה תוך כדי הליכה. “אל תסתובב יותר מידי, אני תכף חוזר”.
יש מכולת קטנה מתחת לבית שלי, אבל בכל השנים שאני גר כאן לא נכנסתי אליה. לא שיקרתי למדוקס, מעולם לא הייתי צריך לקנות אוכל למישהו, והאמת שאין לי מושג מה הוא ירצה. אני לוקח בזריזות את הדברים הכי נדושים ונותן אותם לקופאי. הוא מחייך אליי בזמן שהוא מעביר תערובת מוכנה לפנקייקים, חפיסת עוגיות, קרטון חלב וביצים בקופה ומכניס אותם לשקית.
“עוד משהו, אדוני?”, לפי טון הדיבור שלו אני מבין שהוא יודע בדיוק מי אני ושלא יעבור הרבה זמן עד שהעובדה שיש אצלי גבר אנושי בבית, ושהוא נשאר לארוחת בוקר בשעת צהריים מוקדמת, תתפרסם. “קפה, בבקשה”, אני מבקש בנימוס, משלם וחוזר למדוקס.
כלומר, הביתה, לדירה שלי.
מדוקס קם מהספה שלי, לבוש בבגדים שלי, שגדולים עליו, ועיניו נוצצות כשהוא רואה את הקפה ביד שלי. “ג’וליאן, אתה הגיבור שלי, פאק”, הוא לוקח אותו מידי ולוגם לגימה ענקית, עיניו עצומות וגניחה נפלטת מפיו, כזו שמפצירה בי להעיף את הכוס לעזאזל ולגרום לו להשמיע אותה שוב, רק שהפעם הפה שלי יגרום לזה לקרות. “קניתי מה שראיתי, תכין לעצמך משהו”, אני מניח את השקית על השולחן במטבח.
“מה איתך?”, מדוקס נמצא ממש מאחוריי, הכוס עדיין בידו ופניו נוטים הצידה קצת, משווים לו מראה צעיר בהרבה בבגדים הענקיים שלי.
“אל תדאג לי מדוקס, אני יודע לדאוג לעצמי, או למצוא מישהו שיעשה את זה בשבילי”, אני רואה שוב את האדמומיות בלחייו אבל הוא לא נותן לי להסיח את דעתו.
“ג’וליאן, אני רציני. העיגולים מסביב לעיניים שלך מעידים שלא קיבלת הזנה נורמלית כבר ימים, זה עניין רציני. הצעקות שלך לפני כמה דקות הן עניין רציני. תגיד לי מה קרה, תגיד לי איך אני יכול לעזור לך”, הוא מתקרב אליי בצורה מסוכנת ואני חושב שהוא מתכוון לשים את ידו על שלי.
“תתרחק, מדוקס. אני לא חבר שלך, אני לא מכיר אותך ואני גם לא מתכוון”, הבעת פניו המודאגת נמחקת באיטיות, “כבר סיבכת את שנינו במספיק צרות כדי לחרוץ את גורלנו, אל תסתבך גם איתי. אל תתן לי סיבה להתחרט שאני מהמר על החיים שלי בכל שניה שאני לידך”. הקול שלי נחלש בסוף המשפט ולא משיג את האפקט הרצוי, כי מדוקס מניח את הכוס ומתקרב אליי.
אני נסוג לאחור עד שהגב שלי פוגע בשיש אבל הוא ממשיך לעשות את דרכו אליי, סנטימטר אחר סנטימטר. הוא מרים את ראשו כדי לפגוש במבטי והריח שלו, שבתוכו ישנתי במהלך כל הבוקר, אופף את כולי. הוא נראה כל כך מעורר תיאבון, כל כך סקרן, כל כך נחוש.
“אין לי מספיק מילים כדי להודות לך על כל מה שאתה עושה בשבילי, ג’וליאן”, הקול שלו נמוך יותר מבדרך כלל, מבטו לא עוזב את שלי, הוא קרוב אליי כל כך שאני מרגיש את החום בוקע ממנו, שומע את פעימות ליבו המהירות. “בעצם, אני חושב שמילים לא יוכלו בכלל לתאר את מה שאני מרגיש כלפיך”, הלשון שלו מבצבצת ומרטיבה את שפתו התחתונה ואני קולט את האדמומיות בפניו, את נשימותיו הכבדות ואת הבליטה הבלתי ניתנת להכחשה בקדמת מכנסיו. פאק, אני חייב לעוף מפה. אם הוא יגע בי, אני אכנע.
“אני יוצא לריצה, תאכל משהו”, אני ממלמל בזריזות ועוקף אותו, בורח מהדירה שלי אל הרחוב המואר ומתחיל לרוץ.
לפני יממה בלבד, חיי היו ברורים לגמרי.
עבודה שהיא החלום שחלמתי במשך כל כך הרבה שנים העסיקה אותי עד מעל הראש. הייתי מוקף חברים, מעמד, כסף, כבוד והערצה. המקום שלי בעולם היה מובן לי ולכולם. הפנים שלי מוכרות בכל רחבי העולם כמעט כמו הפנים של טדלון.
פאק, טדלון.
אבי גידל אותי להעריץ אותו, ואני הערצתי. הערצה שוברת לב, מפוצצת מוחות, מוחקת כל היגיון.
כל כך הערצתי, עד שלא כעסתי על אבי בכל פעם שהפסיד אירוע חשוב בחיי בגלל העבודה כראש מערך האבטחה שלו.
כל כך הערצתי, עד שתמיד היה לי ברור לאן לשאוף, מה יהיה התפקיד שלי בחיים.
כל כך הערצתי, עד שדחקתי את עצמי לקצה גבול היכולת, עברתי דברים מזעזעים שבודדים מלבדי עברו רק כדי להגיע קרוב אליו.
כל כך הערצתי, עד שבשבועות הראשונים בעבודה הייתי מתרגל מול מראה את הדיווחים שעליי למסור לו מבלי להסגיר את היראה שלי בפניו ולהיתפס כמגוחך.
כל כך הערצתי, עד שלא הייתי מרוצה מעצמי אף פעם בחמשת השנים מאז התמניתי לתפקיד, כל הזמן חושב איך להשתפר ולהיות מה שהוא צריך.
כל כך הערצתי, עד שתמיד שמתי את טובתו ואת חייו לפני שלי.
כל כך הערצתי אותו עד שברגע שהבנתי שאהבת חייו מועמד לתליה, ויתרתי על הכל והלכתי להציל אותו מבלי לחשוב.
פאק, אני מתוסבך לחלוטין. המצב הזה מתוסבך לחלוטין ואין לי מושג איך אני הולך לצאת ממנו בחתיכה אחת, אם בכלל.
ויש את הבעיה הקטנה הזו, הגבר האנושי המטריף שנכנס לחיי בפתאומיות וטלטל אותם לגמרי, שנמצא עכשיו בדירה שלי ובכל המחשבות שלי.
זה לא רק המראה או הריח שלו שמשגעים אותי לגמרי, זה המבט שיש לו בעיניים כשהוא מסתכל עליי, האמון הבלתי מעורער שהוא נותן בי. הוא סומך עליי שאדע את כל התשובות, שאעשה את הצעדים הנכונים ואציל אותו, אותנו. אמון כמו זה יכול לערער כל אחד, לא?
לא. אני לא אתן לו לערער אותי.
אני עולה במדרגות לדירה בנחישות לאחר שלושה סיבובי ריצה סביב השכונה כולה, מכין את עצמי לקראת הפגישה הבלתי נמנעת עם הגבר הבלונדיני שמנמנם על הספה בסלון ונושם באיטיות, ברוגע, בביטחון, יודע שאני אעשה הכל כדי שהוא יהיה מוגן, גם אם שנינו לא מבינים בדיוק למה.
בדרך כלל אני מבלה את השעות הפנויות שלי בכל מיני סידורים, כושר או פגישות עם חברים, אבל השעות הארוכות של העבודה והלחץ אתמול, הנסיעה הלילית, הסיוט שהעיר אותי בצרחות לפני שעות בודדות והעובדה שאני זקוק להזנה בדחיפות, כל אלו גורמים לי לחזור למיטה ולהתמוטט בתשישות.
לא עובר הרבה זמן עד שמדוקס מוצא אותי. בין שינה לערות אני מרגיש אותו נכנס למיטה מאחוריי, נושם כמה נשימות עמוקות לפני שהוא מושיט יד לצלקת על גבי. אני נדרך ומסתובב אליו במהירות, תופס את היד שלו. “מה לעזאזל אתה עושה?”, אני נותן לכעס להשתלט עליי.
“גם לי יש כזו”, הוא מתוודה בקול חלש ומשפיל מבט. השתיקה ממלאת את החדר כשהוא מתרומם ומפנה אליי את גבו, פושט באיטיות את החולצה שהוא גנב מהארון שלי וזורק אותה אל הרצפה. הוא דובר אמת, גם לו יש צלקת מדקירה בגב.
“מה.. מה קרה לך, מדוקס?” אני לא יכול שלא לשאול. מי עשה את זה? מתי? האם הוא בחיים?
הוא מסתובב בחזרה ונשכב לידי, לא טורח ללבוש מחדש את החולצה ואני מודע לזה עד כאב בזמן שאצבעותיי מרפרפות בחוסר מחשבה בין הצלקות הרבות שעל גופו השרירי. צוואר, חזה, זרועות, אני עושה את המסלול שוב ושוב, עיניי קופצות בין עיניו לגופו, מנסות למצוא את התשובה.
מדוקס לא עונה אבל המגע שלי בבירור משפיע עליו. עיניו רחבות יותר, שפתיו פשוקות והנשימות שלו כבדות ומהירות. הוא אוזר אומץ ושולח שוב את ידו לעברי, הפעם אני נותן למגע שלו לחלחל לתוכי. הידיים שלו חמות כל כך כשהוא מעביר אותן על גופי, בהתחלה בעדינות שמתכתבת עם התנועות שלי ואז בתחושת דחיפות הולכת וגוברת. הוא מתקרב אליי בלי מילים, עיניו מתחננות שלא אעצור עכשיו, שאתן לו את זה, שאתן לו אותי. הריח שלו אופף את כולי וצליל דפיקות הלב המהירות שלו משגע אותי, מחליש אותי, וזו כנראה הסיבה שאני מסכים.
אני מתרומם מעליו וכולא את גופו מתחת לשלי, נצמד אליו כששנינו נאנקים מהמגע ביננו. פניו של טדלון עולות במחשבותיי ואני דוחק אותן הצידה. לא עכשיו.
“למי אתה שייך מדוקס? את מי אתה רוצה?”, אני שואל בלחישה על שפתיו והוא פולט יללה קטנה.
“אותך, ג’וליאן. אני רוצה רק אותך”. פאק כן, בדיוק מה שרציתי לשמוע.
אני מנשק אותו, את מדוקס בעל השפתיים האדומות והרכות. לראשונה בשנים האחרונות, אני מרגיש שחזרתי הביתה. התחושה היא כאילו הוא נוצר כדי להיות כאן בין זרועותיי, כאילו שפתיו נוצרו כדי להיות צמודות לשלי.
הוא מתחכך בי בחוסר סבלנות ואני מתרחק קצת. “אל תאיץ בזה, מדוקס”, הוא מהנהן בהסכמה אבל גופו הלהוט ממשיך להיצמד אליי בחיפוש אחר עוד ואני נענה לו, מצמיד את אגני לשלו ומתחיל לנוע.
הקרבה אליו משגעת אותי ואני קובר את פניי בצווארו, שואף עמוק את הריח המיוחד שלו וכמעט מאבד את עצמי בו במקום. הדחפים החייתיים ביותר שלי, אלו שחשבתי שהצלחתי לאלף, פורצים מהכלוב ופועמים בכל גופי. לקחת, לקחת, לקחת.
“אתה יכול, ג’וליאן”, מדוקס נאנק באוזני, “תטעם ממני, בבקשה, תטעם ממני”.
אני לא מצליח לחכות אפילו שניה אחת נוספת. יד אחת שלי נשלחת לסנטר של מדוקס, מרימה אותו בכוח וחושפת את הצוואר שלו. אני מעביר את האף הלוך וחזור על העורק הראשי ועל נקודת הדופק הפועמת מתחת לאוזנו בזמן שהוא מתנשף ונאנק.
“רק קצת”, הלחישה שלי בקושי נשמעת ולא מצליחה לשכנע אף אחד. הלוואי שיכולתי למתוח את הרגע אבל אני להוט מידי, רעב מידי, מוטרף מתשוקה שחיכתה שעות, ואולי שנים, כדי להתפרץ.
אני נושך אותו והוא גונח ואני מיד בעקבותיו כשהטעם החמים שלו מכה בלשוני. פאק. פאק.
לא טעמתי דם כזה מאז.. מאז שאחד מחבריי הטובים נתן לי לטעום אותו מתוך סקרנות כשהיינו ילדים.
אני תולש את עצמי ממדוקס וקם מהמיטה כשהתשוקה הופכת לכעס, לבלבול. “מה לעזאזל?! למה אתה..? למה יש לך טעם של המטופג?”
פרק 5:
למדוקס יש מספיק הגינות כדי להיראות אשם. אני מבולבל כל כך.
“מדוקס, יש לך שלוש שניות להסביר לי מה קורה כאן לפני שאני מעיף אותך לעזאזל”, אני בקושי משתלט על הכעס בזמן שהוא מתיישב במיטה שלי, מכסה את פלג גופו התחתון בשמיכה. הצוואר שלו אדום במקום בו האצבעות שלי היו לפני כמה שניות וסימן הנשיכה הבולט על עורו השזוף מעורר בי אשמה.
“אני.. טוב, אני..” הוא מחפש את המילים, מסתכל על הידיים שלו במקום עליי.
“אני הבן של טדלון. ושל אישה. בת אדם”.
אני שומע את המילים שלו, אבל זה לא יכול להיות אמיתי.
במשך אלפי שנים הדבר ששמר הן על בני האדם והן על טהרת הגזע של ההמטופגים היה ההפרדה הברורה ביננו. המטופגים מביאים צאצאים המטופגים, אנשים מביאים צאצאים אנושיים. כן, קיימנו יחסי מין עם בני אדם, אבל הם היו שמורים לאותו מין. הדם האנושי מחזק אצלנו תכונות דומות לאדם שממנו הוא נלקח, ולכן ההיגיון אומר שזכרים יוזנו מגברים בלבד. משם הדרך לסקס הייתה קצרה וברורה.
המטופג שכב עם בת אנוש? הכניס אותה להריון? לא סתם המטופג, טדלון.
טדלון, מלך ההמטופגים, טדלון שהנהיג בעולם תקופה ארוכה של סדר ושלום, טדלון שמשתמש בבני אדם ככלי ולא מתייחס אליהם כאל יצורים עם רגשות, טדלון הוא אבא של מדוקס?
“אני.. אתה.. מה?”, המילים נשפכות ממני בגמגום ואני מתיישב על המיטה בחוסר אונים.
“אני יודע שזה הלם בשבילך. אם זה מנחם אותך, הם אהבו אחד את השניה מאוד”, הוא משתתק לרגע, שוקל כמה לספר לי, “היא מתה כשהייתה צריכה ללדת אותי, בגלל זה הוא עזב. הוא לא יכל להסתכל עליי מבלי להרגיש אשמה, כאילו הוא זה שהרג אותה. אבל בסוף הוא חזר בשבילי, הוא הציל אותי”, חיוך קטן עולה על פניו. “תאר לעצמך מה קרה כשהמטופגים צעירים חסרי עכבות ופחות חדי הבחנה ממך טעמו ממני וגילו שאני הרבה יותר טעים מסתם בן אדם”, רעד עובר בזרועותיו והוא לא ממשיך את המשפט אבל אני מבין עכשיו. הצלקות על גופו.
“כשהגעתי לניו יורק, חודשים לפני שהוא הציג אותי כגבר שלו כדי לשמור על בטחוני ועל הסוד שלנו, הייתי מפורק לגמרי. אני לא יודע איך, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן. לא בכל העולם יש חוקים נוקשים לגבי הקזות כמו שיש אצלכם”, הוא דוחף אותי בקלילות, מנסה להצחיק אותי אבל אני נמצא במקום אחר.
בדמיוני, אני שובר את המפרקת של כל אחד ואחד מההמטופגים המזדיינים שהניחו עליו את האצבע, שפגעו בו, שחיללו אותו, שהשאירו סימנים על גופו ועל נפשו של מדוקס.
מדוקס מלטף את הזרוע שלי ומתקרב אליי שוב. “אתמול בלילה, הוא תכנן לחשוף את הסוד. אחרי עשור של הסתרות ושקרים, הוא רצה להציג אותי בפני כולם. אני לא יכולתי לתת לו לעשות את זה, ג’וליאן”, הטון שלו מפציר בי, מתחנן להבנה, עיניו מחפשות את שלי. “תדמיין את הכאוס בעולם כשהאפשרות של הכלאות כמוני תעלה לסדר היום. חוץ מהטעם המיוחד שיש לדם שלי, אני אנושי לחלוטין, בקושי שורד, ג’וליאן, אני לא יכול לדון אחרים לאותו גורל”, הוא משפיל את עיניו עכשיו, “וחוץ מזה, היו הורגים אותו. זה מעשה כל כך אסור, כל כך.. סוטה, אף אחד לא יוכל להשלים עם זה. לא יכולתי לתת לו לעשות את זה. אני מעדיף להמשיך להתחבא בחדרים שלו עוד כמה עשורים”. הקול שלו רועד לקראת הסוף ואני מרים את ראשו אליי, פוגש במבטו.
“אני לא אתן לזה לקרות, אתה לא חוזר לשם. נמצא את הפתרון”, חיוך קטן עולה על שפתיו והוא מתרומם לנשק את שפתיי. נשיקה רכה, מתוקה, מלאת רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש כלפי מישהו שפגשתי לראשונה רק אתמול אבל בעצם חיי סבבו סביב שלו כבר שנים.
“ידעתי שתהיה כזה”, מדוקס לוחש אל שפתיי, לא פוקח את עיניו.
“כזה.. איך?”, אני לוחש בחזרה.
“במשך שנים חלמתי שתוציא אותי משם, שתגיד בדיוק את המילים האלו. ידעתי שתהיה מגונן, חזק, רגיש”, אני מגחך במילה האחרונה אבל נעצר כשמילותיו מחלחלות למוחי. “שנים?”
מדוקס מסמיק בצורה כמעט קיצונית ומנסה להתרחק ממני אבל אני תופס את ידו ומושך אותו אליי, מצמיד אותו לגופי. “תגיד לי למה התכוונת, מדוקס”.
צחוק חלש נפלט מפיו, “אני.. טוב, זה ישמע לך טיפשי. פשוט, כמו כל אדם עם עיניים בראשו, נדלקתי עליך לפני שנים”, הוא מניד בראשו, “אני לא מאמין שאני באמת איתך, בדירה שלך, לבוש בבגדים שלך. שאתה זה שהגיע לחדר שלי אתמול. אפילו בדמיונות הכי פרועים שלי לא הייתי מדמיין את זה”. הוא קובר את ראשו בצווארי בבושה ואני שם לב שגם אני מסמיק. מעולם לא הייתה חסרה לי תשומת לב אבל לשמוע שבמשך שנים מדוקס פיתח כלפיי משיכה? זה מעבר למה שאני מסוגל להכיל כרגע.
כמה שניות עוברות לפני שהוא מתחיל לנשק אותי בכל מקום אליו שפתיו מגיעות. הוא אולי חושב שהוא רק אנושי, אבל הוא בהחלט ירש את התעוזה של אבא שלו. “אתה סולח לי, ג’וליאן?”, הוא שואל בין נשיקה לנשיקה ואני לא נותן לעצמי להרהר יותר מידי לפני שאני מסתובב כשהוא בזרועותיי, זורק אותו למיטה ונשכב מעליו שוב, נצמד אליו.
הפעם אני לא נותן לשום דבר לעצור אותי מלהגיע אליו, הכי קרוב שאפשר. הבגדים של שנינו זרוקים על הרצפה בצעד לא אופייני לי ואני לא מבזבז זמן לפני שאני חודר אליו ושנינו צועקים.
זו לא הפעם הראשונה שלי עם גבר, אבל התחושה בתוכו היא לא מהעולם הזה, כאילו הוא נברא במיוחד בשבילי, במיוחד בשביל הרגע הזה. דמעות של כאב ושל עונג זולגות על פניו של מדוקס ואני מנשק כל אחת מהן, מותיר שביל של נשיקות על פניו, על צווארו ובכל מקום אליו אני מגיע. הצלילים הנפלטים ממנו כמעט גורמים לי להסמיק כי, כמו שחשבתי, הוא בהחלט לא ביישן.
הדקות הבאות חולפות כמו חלום לא מציאותי, בו אני מזיין את הגבר שעד לפני זמן קצר חשבתי ששייך למלך והוא מחוץ לתחום, ואילו עכשיו אני מרגיש שלא אוכל להמשיך להתקיים בעולם בלעדיו.
זה לא רק סקס, המבטים שלנו ננעלים, הנשמות שלנו מתחברות ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
אחרי שאנחנו מתנקים, מדוקס ואני שוב שוכבים במיטה שלי, הוא מכורבל לצידי ואין צורך במילים. השתיקה ביננו אומרת הכל.
אני מזדקף כשאני שומע רעש של צעדים עולים במדרגות ומיד לאחריו דפיקות תקיפות בדלת הדירה. “פאק, פאק”, אני ממלמל ומתלבש בזריזות. “אל תצא מהחדר מדוקס, אני רציני”, אני בקושי מסיים את המשפט וכבר נמצא בסלון, מנסה להסתיר כל חרדה ולחץ מפני מי שנמצא בצד השני של הדלת, מקווה שאף אחד לא ישים לב לאוכל האנושי על השיש או לריח הבלתי ניתן להתעלמות של מדוקס.
הדפיקות לא מפסיקות ואחרי נשימה עמוקה אני פותח את הדלת, עומד פנים אל פנים עם מלך ההמטופגים, שמוכר לי כעת גם כאבא של הגבר העירום שבחדרי.
“הוד.. הוד מלכותו. בבקשה, תיכנס”. הקול שלי נשמע רגיל אבל מבפנים אני רועד. זה הסוף.
“ג’וליאן, ראש מערך האבטחה המקצועי והנאמן ביותר שהיה לי”, טדלון אומר באיטיות בזמן שמבטו סוקר את הדירה הקטנה שלי. “תהיתי לאן נעלמת בשעות האחרונות”.
אני נושם עמוק, יודע שאין טעם להסתיר דבר.
למען האמת, אני לא מתחרט על דבר שהוביל אותי לרגע הזה, והידיעה הזו משרה עליי שלווה מוזרה שלא חשבתי שארגיש דקות בודדות לפני מותי.
“מלכי, אני..”, הדברים שלי נעצרים כשדלת חדרי נפתחת ברעש וממנה יוצא מדוקס, לבוש בבגדים האנושיים שגנבתי עבורו אתמול, מתקרב אלינו במהירות וכורע ברך מול טדלון. “אבא”, הוא חסר נשימה, “אני מצטער על הכל, אבל לא יכולתי לתת לך להקריב את עצמך בשבילי. אני אסתדר, אני יכול להמשיך לחיות ככה, אבל אני לא יכול לאבד גם אותך. בבקשה”, מבטו עולה לטדלון, בוחן את תגובתו לדבריו.
טדלון פונה אליי, “ג’וליאן, להערכתך, האם סיטאר מוכשר מספיק לרשת את תפקיד ראש מערך האבטחה?”, הלב שלי נופל כשאני מבין שהוא מתכונן ליום שאחרי מותי, אבל אני עונה בכנות, “כן, אדוני. הוא עבר בהצטיינות את כל המבחנים ואת החפיפה במהלך השנה האחרונה, אני סומך עליו”.
הוא מהנהן באיטיות בראשו, ידו עולה ללטף את סנטרו. “אם כך, יש משימה שהייתי רוצה להטיל עליך, ג’וליאן. היא נמצאת רחוק מכאן והפרטים חסויים ביותר. לא יהיה לך צוות ולא תוכל להיות בקשר עם אף אחד מניו יורק, מלבד איש קשר מהאחוזה”, מדוקס מתרומם באיטיות וחיוך קטן עולה על פניו למשמע דבריו של אביו. “ודבר נוסף, תצטרך לקחת איתך את מדוקס. לצערי, הוא כבר לא יכול להישאר כאן”.
“מלכי?”, אני לא בטוח שאני מבין את כוונתו.
הוא מתעלם משאלתי, “תצטרכו לצאת כבר מחר, לאחר המינוי הרשמי של סיטאר כיורש שלך. אדאג שהוא יעדכן אותך בפרטים. אם אתה צריך להצטייד במשהו, לארוז או להיפרד, זה הזמן”. הוא מסתובב ויוצא מדירתי, לא מותיר לי ברירה אלא להסכים.
מבטי נודד למדוקס, על פניו תקווה זהירה והוא מחכה לתגובתי, מתקרב אליי באיטיות בזמן שאני מעכל את דבריו של המלך.
“אני.. ג’וליאן.. אני יודע שזה לא החלום שלך ושזה לא יהיה פשוט, אבל”, הוא מזדקף ותופס את ידי, “אתה מוכן לצאת לחיים חדשים, איתי?”, התקווה במבטו נוגעת במקום עמוק בתוכי ואני רוכן אל שפתיו.
“כן, מדוקס, תמיד כן”.
בלשים סוג ג' / נעמי חרלפ
“לא שוב!”
יוקי גנחה והרימה את ראשה מדף המבחן אל עבר מה שהיו עד לפני רגע קירות הכיתה שלה.
את מקומם החליפו עתה עצים צפופים שהקיפו את קרחת היער שטופת השמש בה היא ושולחן העץ המתנדנד שלה, ניצבו עכשיו.
באנחת השלמה היא תחבה את העט והדף לכיס חצאית התלבושת והתרוממה לעמידה. לפחות הפעם לא יורד גשם.
“יוקי, איזו הפתעה!” הקול המוכר שנשמע מאחוריה גרם לה לגלגל עיניים.
“זה לא מצחיק אוּזַאּי” היא הסתובבה כדי להביט בו “אמרתי לך! אתה לא יכול להמשיך להביא אותי לכאן באמצע החיים בלי שום התראה!”
אוּזַאּי, לבוש כהרגלו בחליפה משונה שהוא מן הסתם היה מגדיר כ- ‘מתוחכמת’, העביר יד אחת בשיערו הכהה, בין זוג אוזני החתול השחורות שבצבצו ממנו. מגילת קלף הופיעה בידו השניה והוא נופף בה “זה לא מה שכתוב בחוזה הזה!”
לעזאזל עם החוזה הזה. לו רק הייתה קוראת את האותיות הקטנות באותו יום חסר מזל במקדש היא היתה יושבת עכשיו בכיתה ומסיימת את המבחן שאליו היא למדה כל השבועיים האחרונים.
כל מה שרצתה הוא שיפסיקו להציק לה בבית הספר והיא עדיין לא בטוחה אם המחיר היה שווה את התמורה.
עכשיו מה שיוקי רצתה, היה לתלוש את החוזה המקולל מידו ולמחוק איתו את החיוך הזחוח מפניו.
“אני באמצע מבחן חשוב!” היא צעקה כשהתקדמה לכיוונו “לא יכולת לחכות שאסיים?”
“ממש ממש לא. מדובר בעניין דחוף ביותר”
“נו?” היא נעצרה מולו ידיה נטועות על מותניה. “מה אתה צריך? כדאי לך שזה יהיה טוב!”
“הוווו זה טוב!” אוזאי שיפשף את ידיו זו בזו “הכי טוב שהיה לנו עד היום… בואי!”
הוא תפס בידה ותלש אותה ממותניה גורר אותה אחריו “הולכים לפגוש את המלך!”
******
ארמונו של המלך קאבה הראשון הידוע יותר בכינויו ‘הוד מרהיבותו’ היה ערבוב מגוחך של כל מה שהמילה פאר עשויה לתאר.
עשרות נברשות קריסטל ענקיות נתלו מהתקרה מאירות את החדר עד כדי סינוור, שטיח אדום בוהק כיסה את הרצפה ופסלי ענק של דמויות גבריות ניצבו בכל פינה. משרת לבוש טוקסידו ארגמני דישדש לפניהם בנעלי זהב מחודדות והוביל אותם במסדרונות הארמון.
אוזאי הביט ביוקי שפסעה לצידו בעודה סוקרת את עשרות הפורטרטים שכיסו את הקירות.
בנערה הנרגנת הזו לא נותר זכר מהילדה פעורת העיניים שהגיעה למקדש כדי לבקש מהאלים את עזרתם.
ואחרי שנתיים בתחום העבודה שלהם, הוא לא יכול להאשים אותה.
לפתרון מקרי גניבה ורצח בעולם הקסם יש נטיה לעשות את זה לבן אדם.
כאילו חשה במבטו היא הסבה אליו בחדות את מבטה שיערה השחור הארוך מתנופף אחריה.
“מה?”
“לא כלום”
הם נעצרו מול זוג דלתות זהב עצומות מרוקעות בפניו של גבר חבוש כתר. נראה שלמישהו יש אובססיה קלה עם הפנים שלו…
“חדרו האישי של הוד מרהיבותו!” הכריז המשרת ופתח אותם במחיאת כף.
אוזאי ויוקי פסעו פנימה בהדרת כבוד. האוויר בחדר היה לח ועומד ו-וילונות כבדים חסמו את אור היום מלהיסתנן לחדר. התאורה היחידה נבעה ממאות נרות שעווה שריחפו סביב. וילון רקום חצה את החדר לשניים ולפניו, בדיוק במרכז החדר ניצבה במה קטנה, עליה עמד כס מלכות מוזהב, מרופד בקטיפה אדומה ורכה. אוזאי תהה איך ירגיש אם יתיישב עליו.
אגדות רבות סופרו על “הוד מרהיבותו” המלך קאבה הראשון. ובכל אחת ואחת מהן כיכבה תכונה עיקרית- יופיו חסר התקנה. נשים נפלו מעולפות למראה פניו, גברים איבדו עצמם לדעת מרוב קינאה…
אוזאי תהה איך יוקי תגיב. תפרוץ בבכי? תיפול על ברכיה ותתחנן לנשיקה? (לעצמו הוא לא דאג. הוא כבר רגיל להביט בפניו של יפה תואר, הוא הרי מביט במראה כל בוקר!).
הוילון החל לנוע קלות ודמות גבוה יצאה מאחוריו בצעדים כבדים ובאיטיות מורטת עצבים. כשסוף סוף נעצרה במרכז הבמה אנקת הפתעה פרצה מפיה של יוקי ולסתו של אוזאי נשמטה. היצור חבוש הכתר שעמד מולם היה- היפופוטם!
עורו האפרפר בהק באור הנרות, אפיו הרחב בלט קדימה ושני החרוזים השחורים שהיו עיניו מצמצו בקצב מהיר.
“הו…הוד מלכותך” אוזאי מיהר להסוות את הפתעתו וקד קידה עמוקה מושך איתו את יוקי שעמדה קפואה לצידו.
נחרה בקעה מאפו העצום של המלך והוא תיישב או אולי יותר נכון לומר- קרס, על הכס מאחוריו. האחרון השמיע חריקה מדאיגה.
“לא בדיוק מה שציפיתם לראות, אני יודע” קולו של המלך הידהד בחדר, עמום ועבה. המלך נופף בידו ומשרת קטן קומה הגיע בריצה והניח בידו הענקית גביע יין מוזהב.
“אתם מבינים, יש לי בעיה, תעלומה אם תרצו. השם שיצא לך, הבלש אוזאי, שיכנע אותי שאתה הוא האיש המתאים ביותר למשימה”
חזהו של אוזאי התנפח בגאווה. סוף סוף זה קרה! אחרי שנים של עבודה כבלש הוא זוכה להכרה שמגיעה לו, לא עוד בלש סוג ג’. אפילו המלך רוצה אותו!
“מה שאספר לכם עכשיו הוא סודי הכמוס ביותר. אסור לכם לספר אותו לנפש חיה.
בחרתי בך כי כל מי ששאלתי אותו עלייך- הבטיח שאתה הבלש הכי לא אמין, שקרן וגוזמאי שיצא לו לפגוש. לכן, גם אם לא תעמוד בפיתוי ותוציא את סודי החוצה, אני סמוך ובטוח שאיש לא יאמין למילה שיוצאת לך מהפה”.
אפשר היה ממש לשמוע את בטחונו העצמי של אוזאי קורס לרצפה.
“ובאשר אלייך” המלך הפנה באיטיות את ראשו לכיוונה של יוקי ומצמץ כאילו רק עכשיו שם לב שהיא עומדת שם “מי את?”
“השותפה שלו” יוקי ענתה, באותו רגע בו אוזאי ענה “הסייעת שלי”. היא שלחה בו מבט רושף אש שהבטיח נקמה.
“אתה לא צריך לדאוג הוד…” הוא היסס לרגע “מרהיבותך” המלך פלט נחרה למשמע התואר.
“יוקי חיה בעולם בני האדם והיא לא מכירה כאן איש מלבדי” זה לא היה מדוייק אבל המלך לא צריך לדעת את זה. “מלבד זאת, היכולות שלה מועילות במיוחד”
“אני רואת עבר הוד מעלתך” יוקי התערבה “כאשר אני נוגעת בחפץ או אדם אני יכולה לראות הבזקים מההתרחשויות האחרונות שעברו עליו”.
המלך הביט בה לעוד רגע בעיני החרוז השחורות שלו ואז הנהן באישור וחזר להביט באוזאי.
“לפני עשרות שנים, לפני שהפכתי למלך נערץ… כשעוד הייתי היפופוטם צעיר שמשכשך להנאתו בנהר, מצאתי חפץ קסום מסתורי. ברגע בו נגעתי בו, חשתי תחושה מוזרה שלא חשתי מעודי. כאילו כל גופי נמתח והשתנה. כשהבטתי בהשתקפותי בנהר, לא היפופוטם אפור ומכוער החזיר לי מבט, כי אם הגבר יפה התואר ביותר שראיתי מעודי!”
“מאז לא עזבתי את החפץ הקסום אפילו לא לרגע ולא חזרתי לצורתי המקורית. אלא שהבוקר- התעוררתי למחזה הנתעב שאתם רואים למולכם!” המלך החווה בגועל על גופו בידיו הקצרות. “החפץ הקסום והאהוב שלי נגנב!!”
הוא פער את פיו הענק ונשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך “אתם! תעזרו לי למצוא את הגנב ולהשיב את הגזלה!”
במשך מספר שניות אוזאי ויוקי עמדו שם דוממים והמומים. עד שיוקי, מעשית כהרגלה ניערה את ראשה ושלפה מכיסה פיסת נייר “הוד מעלתך, תוכל לתאר עבורנו את החפץ?”
“גרב” הרעים המלך “גרב סגולה קסומה!”
**********
“אני לא מאמינה שגררת אותי לפה, באמצע המבחן הכי חשוב של השנה בשביל גרב!” יוקי רתחה מכעס.
מכל המקרים המגוחכים (והיו רבים כאלה) שאוזאי נעזר בה כדי לפתור, הגרב הזאת, התעלתה על כולם.
אוזאי ענה לה משהו, אבל הצעקות הרמות של הרוכלים שסביבם והעובדה שפיו היה מלא במאפה ענק שהוא בדיוק תחב אליו בשלמותו, הקשו עליה להבין אותו.
שוק האוכל הצבעוני היה מלא מפה לפה. קונים נלהבים צבאו על הדוכנים השונים, רוכלים הכריזו על מרכולתם בקולי קולות וזאטוטים התרוצצו בין הרגליים.
היא שאפה לקרבה אוויר בנסיון להרגיע את עצמה והוצפה בתערובת ריחות אקזוטיים של תבלינים חריפים, ממתקים ופירות, שגרמה לבטנה לקרקר בקולניות.
אוזאי הגיש לה את שקית המאפים הורדרדים שבידו, אך יוקי סירבה.
היא כבר למדה, בדרך הקשה, שהקיבה שלה רגישה מידי בשביל האוכל שלמקום הזה יש להציע.
“אני לא מבינה למה הוא פשוט לא משיג לו עוד אחת כזאת. זאת גרב אחרי הכל, אמורה להיות לה זוג איפשהו, לא?”
“כמו שאני מכיר חפצים מהסוג הזה, הגרב השניה בטח עושה משהו אחר לגמרי”
“להחמיר את המצב שלו היא בטח לא יכולה…” יוקי מילמלה
אוזאי גיחך וניער פירורים ורודים מדש חליפתו “אז מה אנחנו יודעים בינתיים?”
“מלבד העובדה ש ‘הוד מרהיבותו’ בילה את הבוקר שלו בהתקף בכי מכוער מול המראה?”
“יצור אומלל” אוזאי פלט אנחה מעושה “וכן, מלבד זה. מה עוד ראית כשנגעת בו?”
יוקי הצתמררה. אפילו הזיכרון של תחושת עורו המחוספס תחת ידה העלתה בה גל של בחילה איומה.
“כבר אמרתי לך. כל מה שראיתי הוא את הגרב נשלפת מהרגל שלו. בגלל שהמלך לא ראה מי שלף אותה, גם אני לא יכולתי לראות”
“אבל-”
חבורת נשים ענקית שחצתה את השביל בריצה קטעה את דבריו של אוזאי והותירה אחריה עננת אבק ובושם.
“מה בשם כל הקרפדות חדות הקרן זה היה?” פנה אוזאי למוכר הדוכן שלצידם.
המוכר, יצור נמוך דמוי חזיר בר שהיה עסוק בהשחזת הסכין האימתנית שבידו ענה “עדת המעריצות של ‘מר חלב’ מן הסתם”
“מר- מה??” השאלה נפלטה מפיותיהם של יוקי ואוזאי במקהלה
המוכר פלט נחרה חזירית “מהבוקר זה ככה… עוד ועוד נשים מגיעות ל’חתול השתיין’ כדי לראות איזה בחור מוזר שיושב שם”
“הוא לא בחור והוא לא מוזר!” התערבה פתאום נערה בעלת פני עכברה “הוא גבר! הגבר הכי יפה שראיתי מעודי! בנות התעלפו כשראו אותו!”
יוקי ואוזאי החליפו מבטים מלאי משמעות.
“ולמה קוראים לו ‘מר חלב’?” יוקי שאלה
“הו! זה בגלל שהוא כל כך מסתורי!” הנערה נאנחה בערגה “מאז שהגיע, המילה היחידה שהוא אמר היא- ‘חלב'”
כשיוקי הביטה בנערה בעלת המבט החולמני היא לא יכלה אלא להיות מאוכזבת מעט מהסטנדרטים הנמוכים של המין הנשי.
**********
הפאב האפלולי ששמו ‘החתול השתיין’ היה דחוס ואפוף עשן מתקתק שגרם ליוקי להתעטש.
היא שנאה את המקומות האלה. שום דבר טוב עוד לא יצא מחבורות של מהמרים כבדים ושתיינים מדוכדכים, שהתקבצו יחד לאותו חדר.
אבל היום, נראה היה שההרכב האנושי השתנה ואת השיכורים כבדי העפעפיים החליפו המוני בנות מרוגשות שצווחו בקולי קולות. המקום היה מלא עד אפס מקום!
הם ניסו לפלס להם דרך אל הבר כדי לנסות להעיף מבט ב ‘מר חלב’ המיסתורי אך נראה שהם לא היו היחידים. כל מי ששהה במקום ניסה להגיע אל אותה פינה בבר בה ישב מי שתואר באוזניהם כ- “עוצר נשימה” “מרהיב” ו-“יפה עד כדי עילפון!”. כולם- תיאורים שנשמעו דומים במידה מחשידה לאלו מהאגדות של ‘הוד מרהיבותו’.
לבסוף, לאחר דחיפות רבות וכמה מרפקים מכאיבים שמצאו את דרכם לצלעותיה, יוקי ואוזאי הצליחו להגיע לשורה הראשונה של הקהל הצפוף.
יוקי הביטה סביבה ומבטה נפל על גבר, שישב רכון מול כוס חלב גבוהה ממש מימינה.
עיניה נפערו ונשימתה נעתקה. הגבר הזה היה יפיפה! לא, הוא היה שמיימי!
שיערו האדמוני היה חלק כמו שמיכת משי יקרה ונפל על פניו ששורטטו בידי האלים בעצמם…
עיניו, שני איזמרגדים ירוקים נצצו באור העמום והעלו בה זכרונות של גנים ירוקים ופרחים, ואהבה…
היא חשה איך כל שריריה מתרפים והעולם סביבה נמוג… רק הוא נשאר וכל מה שהיא רצתה היה להביט בו, רק עוד קצת….
צביטה בזרועה שלפה אותה מההיפנוזה
“אאוץ!”
“נוזל לך ריר”
לחייה של יוקי התלהטו בבושה “שתוק…”
“נראה שמצאנו את הבחור שלנו” אוזאי החווה בראשו אל הגבר “לכי לגעת בו”
“לכי ל- אתה שומע את עצמך??” הזדעקה יוקי “מה אני? מטרידן סידרתי? אני לא יכולה פשוט ללכת ולגעת בו! זה לא-“
היא לא הצליחה לסיים את המשפט מפני שבאותו רגע אוזאי שלח את ידיו ודחף אותה קדימה.
העולם עבר להילוך איטי מבעית כשהיא איבדה את שיווי משקלה ונחתה, בצורה בלתי חיננית בעליל, הישר על ‘מר חלב’.
ברגע שבו ידיה נגעו בו, תמונה ברורה הציפה את תודעתה – גרב סגולה וצמרירית נופלת הישר אל פה פעור ונבלעת בתוכו.
יוקי מצמצה ומיהרה להתנתק מהמגע. “מ..מ.. מצטערת!” היא מילמלה כשהזר הפנה אליה את מבטו עוצר הנשימה והתרחקה מהר ככל שיכלה, אוזאי עוד ישלם על זה.
“אז מה גילית?” אוזאי שאל כשנעמדה לצידו
“שאתה חסר תקנה!”
“אויש נו, את זה ידעת כבר קודם. מה גילית לגבי החתיך שלנו?”
יוקי נאנחה “אני חושבת שהוא בלע אותה…”
“את הגרב?!”
יוקי הנהנה ופניו של אוזאי עטו הבעה שנעה בין זעזוע להערכה.
“אז מה התוכנית?”
“אני מניח שנצטרך להוציא אותה ממנו” אמר אוזאי ושלף את חרבו מנדנה.
“השתגעת לגמרי??” יוקי צרחה ונופפה בידיה לפניו “תוריד מיד את החרב!”
אוזאי, שאצבעותיו כבר עיקצצו בהתרגשות לקראת הקרב, נאנח והשעין את החרב על כתפו.
“אנחנו צריכים להוציא ממנו את הגרב, לא?”
“אתה לא יכול פשוט לחתוך לו את הבטן באמצע הפאב הזה!”
“אז נוציא אותו החוצה” הוא משך בכתפיו ופסע צעד קדימה
“אתה לא יכול לחתוך אותו! נקודה!”
“יש לך רעיון יותר טוב??”
יוקי כיווצה את מיצחה במחשבה ואז, בהבעה שאוזאי כבר למד לחשוש ממנה, חייכה.
“מה את מתכננת..?”
“תן לי את הגרב שלך”
אוזאי בהה בה בבילבול “את רוצה… את הגרב שלי?”
“תאמין לי, אני לא רוצה אותה. אבל למרבה הצער, נראה שאני צריכה אותה”
אוזאי, שכבר למד מנסיונות עבר מתי עדיף לו להיכנע, השיב את חרבו לנדנה. מבלי להסיר מיוקי את מבטו, הוא חילץ את רגלו מהמגף האלגנטי שנעל, קילף מעליה את הגרב והגיש לה אותה.
יוקי אטמה את אפה ביד אחת ובידה השניה, בעזרת שתי אצבעות בלבד נטלה ממנו את הגרב והחזיקה אותה רחוק ככל שיכלה מגופה.
כל מי שעמד סביבם מיהר לקחת צעד אחורה.
“הו” גיחכה יוקי “זה כל כך הולך לעבוד.”
אוזאי הרגיש מבולבל מרגע לרגע.
יוקי החלה לפסוע קדימה, כשידה האוחזת בגרב מושטת לפנים. באורח פלא כל מי שעמד לפניה, מיהר לפנות לה את הדרך.
היא נעצרה סנטימטרים ספורים מפניו המפוסלות להפליא של ‘מר חלב’, שנפנה אליה בחדות.
לרגע אחד הכל דמם. נדמה שכל מי שהיה שם פנה להביט במתרחש.
ולפתע, כמו במטה קסמים, פני המלאך של ‘מר חלב’ החלו לעטות הבעה משונה. עורו הזהוב הלך וניצבע בגוון ירקרק וקולות גרוניים בקעו ממנו.
הוא נעמד על רגליו בנסיון להתרחק אבל יוקי המשיכה לתחוב את הגרב לפרצופו המבועת.
ואז, ‘מר חלב’ פער את פיו המושלם, והקיא.
עיניהם של יוקי ואוזאי נדדו כאחד אל השלולית הלבנה שעל הרצפה שבמרכזה, סגולה וצמרירית, נחה הגרב הקסומה.
חיוך ניצחון נמרח על פניה של יוקי שעדיין עמדה כשיד אחת על אפה ואוזאי לא יוכל היה שלא לגחך מהמחזה.
תנועה של צבע כתום בזווית עיניו משכה את תשומת ליבו והוא מיהר להפנות את מבטו. עדיין נשאר להם גנב לתפוס!
אבל כשהוא הביט אל המקום בו עמד קודם ‘מר חלב’ יפה התואר הוא לא מצא שום גבר. רק חתול כתום פרווה שליקק שאריות חלב שנותרו על הבר.
**********
“מי היה מאמין שחוסר המודעות שלך להיגיינה תציל את המצב?”
יוקי ישבה על שולחן העץ שלה, במרכז קרחת היער ונדנדה את רגליה. אוזאי גילגל את עיניו והמשיך להשחיז את חרבו.
“אני עדיין חושב שהיינו צריכים לחתוך לו את הבטן”
עכשיו היה תורה של יוקי לגלגל עיניים. “אנחנו באמת צריכים לעבוד על הנטיה שלך לאלימות”
“בחייך, הבחור היה סכנה לציבור! היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהסתכלת עליו, במקום עיניים היו לך שתי לבבות!”
יוקי חשה את הסומק מציף את לחייה והסבה את מבטה
“אבל תודי שהיה מעניין” אוזאי הניח את חרבו על הדשא לצידו ונשען לאחור “בטוח יותר מעניין מהמבחן הזה שלך”
נשימתה של יוקי נעצרה. אוי לא! המבחן!
היא מיהרה להתיישב ליד השולחן “תחזיר אותי! עכשיו!”.
הזמן עובד אחרת כאן ובעולם בני האדם. עם קצת מזל היא תספיק לענות על עוד כמה תשובות!
אוזאי משך בכתפיו “איך שאת רוצה”
יוקי מצמצה ומצאה את עצמה מוקפת בקירות הלבנים של כיתתה הריקה לחלוטין.
נראה שהמבחן הסתיים אחרי הכל….
מזל, היא נאנחה, לא היה לה.
קרא לי בשמי / סיגל. ק. פידל
האנשים בחיינו מעצבים אותנו, ואני רחוקה מלהיות מעוצבת סופית. דמותי כמו חימר שהטיחו על אובניים יותר מידי פעמים ללא הצלחה ולבסוף נתנו לו להתייבש ככה. חסר צורה ממשית.
הרוח מצליפה בפניי, בעודי ממהרת לחצות את המדשאה של הקמפוס המעונן. רטיבות ממלאת את העיניים שלי, מהרוח החזקה? מהעייפות? מי יודע. הקולות בראשי לא נתנו לי לישון גם הלילה. עכשיו אני מצליחה לחסום אותם, עם אוזניות ומוזיקה בעוצמה גבוהה, אבל בלילה לבד… הקולות מתגברים. הקולות של אלו שעומדים לאבד את חייהם.
אני לא מאבדת ריכוז עד שאני מגיע לספסל של מרקוס ושלי, ורואה אותו מחכה לי. החבר הכי טוב שלי. העוגן שלי. והחיוך שלו מאפשר לי להסיר את האוזניות.
“מה הם עשו הפעם?”, הוא מגלגל עיניים בצחוק.
“אני נשבעת לך, בשנה הבאה אני עוברת לגור לבד, כמה שיותר רחוק מהם ‘ומהאחים המוכשרים’ שלי”, אני אומרת בלעג ומתיישבת מולו.
לכל אחד במשפחה שלנו יש ‘כישרון’. כך זה כבר דורות. אמא שלי רואה כמה רגעים אל תוך העתיד ואבא יכול להרים פי 40 ממשקל גופו, ארני מדבר עם חיות ומייקי מסוגל לנשום מתחת למים. אבל אני… נתקעתי עם לשמוע אנשים בלי יכולת לעזור להם. רק לשמוע אותם מתנהלים בחיי היומיום בלי לדעת שבקרוב הם ייגמרו.
“תהיי כמו אלזה, תעזבי את זה”, מרקוס מבטל את כל האמירות שביאסו אותי הבוקר במשפט אחד וגורם לי לצחוק.
“תנסה אתה לחיות איתם, נראה אותך.”
“הו לא”, הוא מנופף בידיו, “המשפחה שלך מפחידה אותי. אני עדיין בטוח שאתם מקריבים דם של אנשים כל ראש חודש או משהו.”
“אני נראית לך כמו ערפדית?”, אני דוחפת אותו קלות.
“יותר כמו וונסדי אדמס”, הוא מושך בכתפו ומהנהן.
הרצון לגלגל עיניים חזק ממני. המשפחה שלי ואני… “אנחנו כמו קבוצת כוכבים בשמי הלילה. אנשים מקשרים בינינו בגלל מי שאנחנו, אבל במציאות אנחנו במרחק שנות אור אחד מהשני.”
“אני יודע, אני מצטער”
“זאת לא אשמתך, מרקוס”, אני מביטה בידיי כשהוא לוקח אותן בשלו.
“אולי נוכל לעבור למקום רחוק כשנסיים את הלימודים בשנה הבאה…”
“אולי זה יהיה אפשרי”, אני נאנחת באיטיות אבל מרקוס מושך את ידיו משלי. אני מרימה אליו את מבטי, העיניים שלו נעות במהירות על פניי, חוקרות אותי.
“את שומעת אותי”
“כן, מרקוס”, אני מגלגלת עיניים פעם נוספת, לא איבדתי את חוש השמיעה עדיין לצערי”, אבל משהו בתוכי מתכווץ. משהו חד דוקר במעמקי ראשי, אבל אני לא מצליחה להניח עליו את האצבע באופן מדויק. משהו מרגיש לא נכון.
“לא. את…”
אני עוברת להביט בו. ניצוץ של פחד עובר בעיניו והנשימה שלי נעצרת. פיו לא זז. הלמות ליבי מתגברות והכל נהיה שקט מלבד הדם השוצף באוזניי, אבל המילים שלו ממשיכות להתנגן בראשי.
“את יכולה לשמוע אותי, אנני?”
קרא לי בשמי / סיגל. ק. פידל
האנשים בחיינו מעצבים אותנו, ואני רחוקה מלהיות מעוצבת סופית. דמותי כמו חימר שהטיחו על אובניים יותר מידי פעמים ללא הצלחה ולבסוף נתנו לו להתייבש ככה. חסר צורה ממשית.
הרוח מצליפה בפניי, בעודי ממהרת לחצות את המדשאה של הקמפוס המעונן. רטיבות ממלאת את העיניים שלי, מהרוח החזקה? מהעייפות? מי יודע. הקולות בראשי לא נתנו לי לישון גם הלילה. עכשיו אני מצליחה לחסום אותם, עם אוזניות ומוזיקה בעוצמה גבוהה, אבל בלילה לבד… הקולות מתגברים. הקולות של אלו שעומדים לאבד את חייהם.
אני לא מאבדת ריכוז עד שאני מגיע לספסל של מרקוס ושלי, ורואה אותו מחכה לי. החבר הכי טוב שלי. העוגן שלי. והחיוך שלו מאפשר לי להסיר את האוזניות.
“מה הם עשו הפעם?”, הוא מגלגל עיניים בצחוק.
“אני נשבעת לך, בשנה הבאה אני עוברת לגור לבד, כמה שיותר רחוק מהם ‘ומהאחים המוכשרים’ שלי”, אני אומרת בלעג ומתיישבת מולו.
לכל אחד במשפחה שלנו יש ‘כישרון’. כך זה כבר דורות. אמא שלי רואה כמה רגעים אל תוך העתיד ואבא יכול להרים פי 40 ממשקל גופו, ארני מדבר עם חיות ומייקי מסוגל לנשום מתחת למים. אבל אני… נתקעתי עם לשמוע אנשים בלי יכולת לעזור להם. רק לשמוע אותם מתנהלים בחיי היומיום בלי לדעת שבקרוב הם ייגמרו.
“תהיי כמו אלזה, תעזבי את זה”, מרקוס מבטל את כל האמירות שביאסו אותי הבוקר במשפט אחד וגורם לי לצחוק.
“תנסה אתה לחיות איתם, נראה אותך.”
“הו לא”, הוא מנופף בידיו, “המשפחה שלך מפחידה אותי. אני עדיין בטוח שאתם מקריבים דם של אנשים כל ראש חודש או משהו.”
“אני נראית לך כמו ערפדית?”, אני דוחפת אותו קלות.
“יותר כמו וונסדי אדמס”, הוא מושך בכתפו ומהנהן.
הרצון לגלגל עיניים חזק ממני. המשפחה שלי ואני… “אנחנו כמו קבוצת כוכבים בשמי הלילה. אנשים מקשרים בינינו בגלל מי שאנחנו, אבל במציאות אנחנו במרחק שנות אור אחד מהשני.”
“אני יודע, אני מצטער”
“זאת לא אשמתך, מרקוס”, אני מביטה בידיי כשהוא לוקח אותן בשלו.
“אולי נוכל לעבור למקום רחוק כשנסיים את הלימודים בשנה הבאה…”
“אולי זה יהיה אפשרי”, אני נאנחת באיטיות אבל מרקוס מושך את ידיו משלי. אני מרימה אליו את מבטי, העיניים שלו נעות במהירות על פניי, חוקרות אותי.
“את שומעת אותי”
“כן, מרקוס”, אני מגלגלת עיניים פעם נוספת, לא איבדתי את חוש השמיעה עדיין לצערי”, אבל משהו בתוכי מתכווץ. משהו חד דוקר במעמקי ראשי, אבל אני לא מצליחה להניח עליו את האצבע באופן מדויק. משהו מרגיש לא נכון.
“לא. את…”
אני עוברת להביט בו. ניצוץ של פחד עובר בעיניו והנשימה שלי נעצרת. פיו לא זז. הלמות ליבי מתגברות והכל נהיה שקט מלבד הדם השוצף באוזניי, אבל המילים שלו ממשיכות להתנגן בראשי.
“את יכולה לשמוע אותי, אנני?”
השחר של אורדין/ אילת ליפסקי דניאל
“הקסם נעלם. תקופה ארוכה לא נראה נתב מתהלך על פני האדמה” הבנות התכרבלו במיטה מולי, האור החלש שנכנס מהחלון יצר אווירה דרמטית
“הצמחים הקסומים נכחדו ראשונים, החיות הקסומות שניזונו מהם החלו לגווע ברעב ואז גם יצורי הפלא התמעטו והפכו לנדירים יותר ויותר, אף נתב לא הגיע להציל את העולם שלנו.
אמא שלי סיפרה לי שבילדותה הגיעה לכיכר המרכזית בלוטופיה, שם, על המזבח השחור, היא ראתה את המרפא מציל את בן הראשידון, אינוסר, ממחלה חשוכת מרפא – הוא השתמש בחפץ קסום שבהק ונצץ באור יקרות ואז כבה. אתן יודעות למה החפץ נצץ???”
5 זוגות עיניים כחולות נפערו לעומתי, הגדולה, הדי, נענעה את ראשה מצד לצד וארבעת האחיות הקטנות שלה התבוננו בה ונהגו כמוה
“כל הדברים הקסומים בעולם – היו זוהרים וקורנים”
“זוהרים כמו אילריוס, סונטה ואורדין?” הדי שאלה ואני הנהנתי “בדיוק. כמו גרמי השמיים האהובים שלנו, וכך כולם ידעו – שהקסם בוקע מהם, וכאשר הם כבו – כולם ידעו שהם פלטו את הקסם האחרון שלהם” אמרתי בדרמטיות יתרה והבנות הצטמררו
“ואיפה הקסם היום, אורדין?” שאלה אותי יאיא הצעירה מכולן
“אין יותר קסם!” ענתה לה הדי בהחלטיות
כעת יש רק חשכה.
“עכשיו הזמן לישון!” אמרתי וחמשת הקטנות התכרבלו במיטה הצפופה, אמא שלהן תחזור רק לקראת בוקר, בשקיעתה של אורדין.
סונטה כבר זרחה זה מכבר, אורדין שקעה וכיוון שרונת, אמן של הבנות, התעכבה, הייתי כבר באיחור. חיכיתי בחצר הבית והיא העבירה לי את התשלום על הלילה, כמה תבלינים וספרים עתיקים, דחפתי הכל לתוך התיק שלי.
“שוב מילאת את הראש שלהן בדיבורים על קסם?” היא שאלה אותי וגלגלה עינים.
“מותר להאמין, לא?” אמרתי לה וחציתי את החצר המוזנחת.
“אורדין, אילרם חוזר רק ביום האיזון” היא קראה אלי “אז תבואי גם הלילה?” הנהנתי אליה.
“אני אוהבת את יום האיזון” אמרתי לרונת
“גם אני, כי סוף סוף אני אשן בבית”
“טוב אז אנחנו אוהבות את יום האיזון מסיבות שונות” אמרתי ופתחתי את השער הרעוע, והתחלתי לרוץ לעבר היער.
פעם שהיה קסם, ביום האיזון הנתבים עמדו על המזבח והגשימו את משאלות ליבם של המאמינים, חולים נרפאו, עניים התעשרו, קללות הותרו וכשפים נרקחו. המורשת אומרת שביום זה נוכחותם של איליריוס, סונטה ואורדין בו זמנית בשמים, השרו על הנתבים קסם בלתי מוגבל והם בחרו לחלוק את הכוח עם העם.
מרגע שנעלם הקסם, יום האיזון, צויין בעיקר בתפילה המונית לכל גרמי השמים – תחינה להחזרת הקסם, אך ככל שהזמנים חלפו – האמונה בדבר קיומו של קסם – נחלשה.
ביום האיזון תמיד השתתפתי בתפילות, וככל שהתפילות היו גדולות יותר וארוכות כך הרגשתי שהוא ממלא אותי יותר, חודר מתחת לעצמותי, נובע מתוכי, כאילו התפילה הפכה אותי לחזקה יותר. לכן הייתי מאמינה.
בעודי צועדת על השביל המוביל למצוק, תהיתי איך תפילת יום האיזון תיראה כאן. את התפילות הקודמות ערכנו בישובים אחרים, אך אף פעם לא באותו ישוב, כל מיסה כזו הייתה שונה, אחרת, חלקן נוהלו על ידי ראשי הישוב, אך לאט לאט שמתי לב כי מיום איזון אחד למשנהו כמות המאמינים ירדה, מישוב לישוב המזבחים הפכו ממהודרים ומכובדים, לעלובים ושבורים.
השביל היה ארוך, והשחר של איליריוס עלה, קרניו הארוכות האירו את צמרות העצים.
אימי דאגה לעזוב את מקום מגורינו בכל פעם שהתעוררו שאלות לגביי ולגבי אבי.
מאז ומתמיד היינו אני ואימי, והיא דאגה לי ולכל מחסורי.
בצעירותי גם אני רציתי לדעת היכן אבי, אך כאשר אזרתי אומץ לשאול את אימי עיניה הביעו צער כה גדול שלא העזתי לעשות זאת שוב.
באחד המסעות בין ישוב לישוב היא החלה לספר לי על עלם צעיר שכבש את ליבה בתפילות יום האיזון בעיר הבירה, היא תיארה את קרות אותו לילה לפרטי פרטים אך כאשר המסע הסתיים הסיפור נעצר.
זמן מה לאחר מכן שוב נאלצנו לעבור – והיא המשיכה את הסיפור.
חלק ממני האמין כי כך היא מנסה לפצות אותי על המעברים המהירים – בנסיון לספר לי משהו מעברי.
רק לקראת סוף המסע האחרון אזרתי אומץ לשאול אותה – היכן אותו עלם?
היא הביטה בי ושוב אותו מבט כאוב בעיניה “הוא נעלם” היא אמרה “רגע אחד הרגשתי כאילו איליריוס זורח לצידי, ורגע לאחר מכן נרדמתי מותשת. כאשר התעוררתי – אותו עלם נעלם”
“ולא ניסית לחפש אחריו?”
“ניסיתי, אורדין יפה שלי, ניסיתי בכל כוחי – אבל הוא לא היה בשום מקום, אבל הוא השאיר לי את המתנה היפה ביותר שיכולתי לבקש – הוא השאיר לי אותך”
נפלא
גם כן מתנה. להביא תינוקת ללא אב לא היה דבר מקובל, ואימי סבלה רבות מההחלטה שלא לוותר עלי.
חלק מסבל היה המעבר התכוף בין ישוב לישוב.
טל הבוקר הרטיב את נעלי, הגעתי אל קצה המצוק והנוף נפרש לרגלי, נשמתי את האוויר הצלול והתחלתי ללקט את הצמחים והפטריות שישתלבו בתבשיל היומי שלי.
תושבי העיירות אהבו את הבישול שלי, אולי בגלל שנדדנו כל כך הרבה, נחשפתי לכל כך הרבה טעמים וריחות, מתכונים ותבשילים, לבטא אותם בבישולי היה ממש משחק ילדים.
לאחר שעה קלה ותיק מלא בכל טוב חזרתי הביתה, אימי כבר יצאה לביתו של אחד מעשירי העיר שם היא תנקה ותבשל לאורך כל היום ותחזור רק בערב עייפה ורצוצה.
הנחתי את הסיר הכבד על הכריים, והתחלתי לטגן שורשים, לערבב בתרמילי הקטניות, ויצקתי על הכל נוזל בו הושרו צמחי תבלין. ריח נפלא החל לעלות מהסיר, נתתי לנזיד להתבשל ואז הוספתי לו תבלינים מיובשים ממזווה התבלינים שלי – גרגרי אבן, מלח אדמה ומעט קרקמין אדום הוסיפו לתבשיל רובדים של ריח וטעם .
כאשר איליריוס שט לו ברום השמים יצאתי למרכז העיירה למכור את הנזיד לעוברים ולשבים, הדרך למרכז העיירה הייתה ארוכה והסיר כבד, אבל ידעתי שעצם ההגשה מתוך הסיר מפתה את הקונים ומעודדות אותם לרכוש עוד מהתבשיל – וזה מאפשר לי לחזור עם קצת כסף הביתה.
בדרך עצרה אותי אשה שפופה לבושה בגדים בלויים, התקרבתי אליה, עיניה היו לבנות, וזרועותיה גרומות ודקות, פניה היו חרושות קמטים. לא זיהיתי אותה.
“סליחה, סליחה” היא קראה לעברי “האם תוכלו לעזור לאשה זקנה”
עיוורת חשבתי בליבי והנחתי את הסיר על אבני השביל “בוודאי, איך אוכל לסייע לך?”
“אני צועדת מזה ימים…” קולה גווע והיא נשמה עמוקות “מאיפה הריח הזה?”
“אולי את מתכוונת לריח התבשיל שאני נושאת עימי?” היא לקחה נשימה עמוקה נוספת, ריחמתי עליה, בוודאי היא רעבה, לקחתי עלה מהתיק והתחלתי להעמיס עליו מהנזיד “הנה” הושטתי אליה את העלה, “זה נזיד יער שהכנתי הבוקר, תרצי לאכול ממנו?” היא לקח את העלה והביאה אותו קרוב לפיה ושוב הריחה עמוקות, היא הרהרה בדבר מה, ולפני שטעמה מהנזיד היא הורידה את העלה ושוב רחרחה את האוויר.
“תודה לך, הנזיד שהצעת לי אכן מריח נפלא ואני אשמח לאכול ממנו, אבל הריח הזה… את הריח הזה לא הרחתי שנים” ושוב היא נשמה עמוקות כאילו מתענגת על הריח, התבוננתי בה, התלבטתי בליבי האם היא לוקה בנפשה, והאם זה לא מסוכן לשוחח איתה כך באמצע הדרך, החלטתי שלא להתגרות בגורל “בתאבון” אמרתי לה והרמתי את הסיר, “אני חייבת להמשיך בדרך” התנצלתי והתחלתי להתקדם
“זה קסם!” היא זעקה לעברי ואני נבהלתי כהוגן “אני מריחה ממך קסם! זה ריח שלא שוכחים…” היא החלה לפסוע אחרי ואני החשתי את צעדי מתרחקת ממנה במהירות. היא כנראה משוגעת לגמרי, אולי היא לא מודעת למציאות, חיבקתי את הסיר וצעדתי במהירות במורד השביל.
הגעתי לכיכר המרכזית התיישבתי באחת הפינות הטובות ביותר, לרגלי המזבח, פתחתי את מכסה הסיר, מספר אנשים הנידו בראשם אלי, התבשילים שלי כבר קנו להם מוניטין בעיירה והיו לי מספר לקוחות קבועים.
התבשיל נגמר במהירות ובכיסי היו מספר מטבעות שיוכלו לעזור לאימי ולי. לקחתי את הסיר והכלים, וירדתי לעבר הנחל שזרם סמוך. הייתי עסוקה בניקוי הכלים כאשר ניראון ניגש אלי.
“הקסם שאבד”
“הוא הקסם שישוב” בירכתי בחזרה
“צריכה עזרה” הוא שאל בחיוך
“לא, אני מסתדרת” עניתי והמשכתי בקרצוף הסיר
אחד החסרונות בחיי נדודים הוא חוסר היכולת שלי לפתח קשרי חברות ארוכי טווח. בכל מקום בו התיישבנו הגיע איזה ניראון או קיידל, או דומרין, ניסה להתחבב עלי ולקשור את גורלי בגורלו, בתחילה כאשר הייתי צעירה יותר עוד התפתתי לנסות, מהר מאוד גיליתי כי תפקיד הבחורה החדשה והמסתורית מושך אליו הרבה מחזרים, ולא מהסוג שאת רוצה למשוך. חלקם חשבו כי אני סוחרת בגופי, חלקם רצו לתהות על קנקני ולסחור בסודותי, חלקם אף רצו להעלים אותי ואת אימי במחשבה שאיש לא יחפש אחרינו.
ניראון התיישב לצידי, צדודיתו מוארת מקרניו של אילריוס שכבר החל לשוט מטה ממרום השמים.
אני המשכתי להתרכז בקרצוף הסיר, בתקווה שהוא יתייאש ולבסוף יניח לי לנפשי.
“הנזיד היום היה טעים במיוחד, אני לא יודע אם זה כי את מתחילה להכיר אותנו או את הצמחים באזור טוב יותר” הוא מנסה להחמיא לי, זה נחמד מצידו, אבל אני כבר לא מתרגשת מכל מחמאה שבחור זורק לעברי.
“כנראה ששניהם” עניתי בלקוניות בעת שהכנסתי חול לתוך הסיר במטרה להסיר ממנו כמה שיותר משאריות הנזיד.
הוא השתתק לכמה רגעים ואז ניסה שוב: “את יודעת היכן יש את הפטריות הבשרניות ביותר באזור?”
שטפתי את הסיר במים, והתרוממתי על רגלי, להתעלם מדבריו יחשב כחצוף, ובסוף הוא היה בן לאחת המשפחות המכובדות בעיירה, אז עניתי “ליד המצוק” והתחלתי ללכת לכיוון הבית שבו התגוררנו כעת, ניראון התרומם גם הוא וצעד לצידי, הוא הרבה יותר נחוש מבעבר.
“כן, לגמרי, ליד המצוק, אבל בקצה המצוק את תראי עצי שייש, לידם תוכלי למצוא את הפטריות הכי גדולות ובשרניות ביער” הוא אמר כממתיק סוד, משכתי בכתפי באדישות, לא רציתי שיצפה למשהו בתמורה
“את לא מדברת הרבה” הוא אמר לבסוף כאשר התרחקנו מהכיכר
“אין לי הרבה מה להגיד” אולי זה ישכנע אותו לרדת ממני
“את כאן כבר כמה חודשים, את לא לוקה בשכלך, אבל את לא מגיעה למרכז הלימוד. את נאה מאוד, אבל כל הזמן לבד, מה אני מפספס כאן?”
“את הפניה לבית שלך?” שאלתי בחצי חיוך
“את יודעת איפה אני גר?” הוא אמר מופתע
ובכן, כן, אני יודעת הרבה מאוד דברים. שממעטים לדבר, מקשיבים, אנשים נוטים לדבר רק כדאי למלא את השקט, וזה איפשר לי לקלוט לא מעט רכילות על התושבים בכל מקום שבו אנו גרים, ידעתי ממי להיזהר וממי להתרחק, לצערי אלו היו רוב האנשים. מידי פעם בפעם גיליתי אנשים מרתקים, כאלו שניתן היה לסמוך עליהם, אך אלו לצערי היו נדירים, עד כה הדברים ששמעתי על ניראון היו טובים, אך אין לדעת מתי אלו ישתנו.
הגענו לחצר הבית ופניתי באדישות לעבר שביל הגישה
“רגע, אורדין” הוא קרא אחרי, עצרתי והסתובבתי אליו חלקית “האם תסכימי להיפגש איתי?”
“מממ… אני לא נפגשת עם בחורים” עניתי והמשכתי בדרכי
“את מעדיפה גברים? יום האיזון הקרוב יהיה ה-32 שלי, אני לא ילד!” הוא אמר והאופן שהוא אמר זאת גרם לי להטיל ספק באמירתו, אבל שתקתי הוא הוסיף “אני רק רוצה להכיר אותך”.
שוב משכתי בכתפיי “מצטערת” נכנסתי אל הבית ונעלתי את דלת הכניסה, הצצה חטופה החוצה גילתה לי שהוא עדיין מתבונן על הדלת, לאחר כמה רגעים הוא עזב.
שקעתי בקריאה באחד הספרים שרונת הביאה לי, הספר היה ספר לימוד עתיק שמנה את צמחי הקסם ותועלתם בשימוש בכשפים ולחשים.
כאשר אימי הגיעה מעט לאחר זריחתה של אורדין, אורה החלוש הטיל צללים ארוכים על הרחוב, חיממתי נזיד בסיר קטן ואימי ואני אכלנו יחד. היא סיפרה לי כמה שהיא אוהבת את הגברת עימה היא עובדת, עד כמה טובת לב היא, ושעד כה לאף אחד לא אכפת בעיירה שאנחנו כאן רק אני והיא.
“טוב לך כאן?” היא שאלה אותי ואני הנהנתי
“אני שמחה שסוף סוף יש מקום שמקבל אותנו, מקום שאולי נוכל להכות בו שורש” היא אמרה וחיבקה אותי
“אני מאוד עייפה” היא אמרה “אני אפרוש לישון מוקדם היום” החזרתי לה חיבוק ולאחר שהיא יצאה מהמטבחון הקטן שלנו אספתי את הכלים ויצאתי לרחוץ אותם בנחל.
כאשר חזרתי היא כבר הייתה שקועה בשינה עמוקה.
אורדין ריחפה לה בשמי הלילה כאשר צעדתי לביתה של רונת, לשמחתי הילדות כבר ישנו, ואני נשכבתי על הספה ונרדמתי במהירות.
התעוררתי בדמדומי אורדין, רונת כבר ישנה במיטתה, והתשלום על עבודתי חיכה לי על השולחן. יצאתי בדרכי אל המצוק, ושירת הציפורים ליוותה אותי. שמחתי כאשר נתקלתי בכמה רגלי לבונה – שיחים מפוארים שעליהם בשרניים וטעמם נפלא, המשכתי בליקוט ופתאום ראיתי את זה – עץ שייש גדול בקצה המצוק, התקרבתי אליו, ואכן בבסיס גזעו בצבצו מספר פטריות בשרניות במיוחד בדיוק כפי שניראון תיאר, ליקטתי אותן, ותרמילי החל להתמלא. עץ שייש נוסף נראה במרחק, ואני צעדתי אליו, ממש על קצה המצוק, הנוף בשעת בוקר זו היה יפיפה שקרניו הראשונות של איליריוס הפציעו.
לפתע קלטתי במבטי תנועה בתחתית המצוק, זה היה רק לרגע, אבל לא יכולתי להתעלם מכך, עמדתי במקום ללא תזוזה מנסה לקלוט במבטי את התנועה החשודה שוב. נשמתי באיטיות, נשימות עמוקות, וצמצמתי את עיני, מנסה לקלוט את התנועה והנה לפני נגלה דרקון!
דרקון הוא יצור פלאי – לא ראיתי מימי דרקון, אך הספרים אותם קראתי הטיבו לתאר את הצוואר הארוך, הכנפיים העצומות, המכוסות בעור דק, ואת הזנב הארוך המאזן את הגוף בעת התעופה. אין ספק מולי התעופף ברוב הוד והדר דרקון.
נשמתי נעתקה, האור היה חזק דיו, אז אין כאן טעות, או צל או תעתוע של ראיה, יש לפני דרקון, יצור פלאי, שלא נראה תקופה ארוכה. עקבתי אחריו במבטי, הוא חג בשמיים ולפתע ביצע תמרון ונחת על קיר המצוק, טופריו אחזו את האבן והוא פסע על הקיר כאילו מדובר ברצפה. הוא נעלם ממבטי אז רצתי לכיוונו מנסה להבין לאן הלך, אך לא הצלחתי לראות אותו, הוא פשוט נעלם.
עמדתי והסתכלתי, והסתכלתי שוב, אך לא ראיתי שום דבר. התחלתי לפסוע על גבול המצוק – עיני עוקבות אחר כל תנועה או תזוזה חשודה. לאחר שעה קלה של חיפושים התייאשתי, אספתי עוד כמה פטריות שנתקלתי בהן בדרכי וצעדתי לעבר הצמחים המוכרים לי. מלאתי את תיקי במהירות ופסעתי הביתה.
כאשר הגעתי לכיכר המרכזית כל המקומות הטובים כבר היו תפוסים, ונאלצתי להתמקם באחת הפינות הפחות מזמינות.
“כבר חשבתי שלא תגיעי היום” ניראון ניגש אלי בעודי עורכת את מרכולתי בצורה מזמינה
“הקסם שאבד” בירכתי אותו מחווה בראשי לעבר הלקוחות הממתינים מאחוריו
“כן סליחה, הוא הקסם שישוב”
ואז לפתע הבנתי “הקסם שב!” מלמלתי בעוד ידי רועדות כאשר ההבנה חדרה לתודעתי “ראיתי דרקון!”
“מה?” זעק ניראון, קריאתו הובילה לכך שכלל הלקוחות שעמדו מאחוריו כרו אוזן להאזין לשיחתנו “דרקון?” הוא קרא בקול גדול אף יותר
לפתע הבנתי את גודל הטעות, להצהיר דבר כזה שקול להצהרה כי יצאת מדעתך, הלקוחות הקיפו אותי והביטו בי בתדהמה, ואני נותרתי קפואה במקום.
“את בטוחה?” שאלה אחת מהן ששערה היה הדוק לראשה, “אולי זה היה בז הסלעים? הם מאוד גדולים בעונה הזו” היא אמרה ספק לי ספק לקהל שהחל להתאסף סביב.
“מאיפה ילדה קטנה כמוך בכלל יודעת איך נראה דרקון?” אמר בגיחוך אחד של פי לבושו ידעתי שהוא מנכבדי העיירה, “בטח זו הייתה זיקית הבר או לטאה אחרת”.
“לטאה או זיקית יודעות לעוף?” שאלתי בהתרסה, זה דבר אחד להעמיד אותי על טעותי, אבל להשפיל אותי בכך שאיני מבחינה בין דרקון לזיקית זה כבר דבר אחר לגמרי
“הקסם לא קיים” קרא מישהו מהקהל
“תעשי בדיקת ראיה אצל המרפא!” זעקה אחרת
“אין יותר קסם, ילדה! וככל שתקדימי לדעת זאת – עדיף” אמר המכובד והלם במקלו על הרצפה “ואין כאן צורך לעורר רגשות שמוטב שלא יתעוררו” אמור ועזב את התור, מספר קונים נוספים עשו כמותו
“חברים, חברים” ניראון נזעק לעזרתי “עדיף שנדבר על הנושא הזה על בטן מלאה” הוא הגיש לי את הכסף ואני החזרתי לו מנה גדושה על עלה קעור והודתי לו במבטי.
התחלתי להגיש את האוכל לקונים שנשארו, אך התור היה קצר מבעבר.
ניראון ניגש אלי וביקש מנה נוספת “לפי גודלן של הפטריות אני מבין שמצאת גם עצי שייש” הוא אמר וקרץ
הנהנתי אליו וחייכתי “קח, על חשבון הבית”
“הו, אין סיכוי, העסקים היום קצת חלשים, ביום כזה אני חייב לשלם”
“וביום אחר, לא ישאר לך נזיד למנה שנייה” אמרתי
“וגם זה בסדר מבחינתי, העיקר שתהי מרוצה, שאת מרוצה, את מחייכת יותר” הסתכלתי עליו בתדהמה, הוא שם לב לחיוכים שלי?
“חכי כאן” הוא אמר ורץ לעבר חבורה צעירה שנכנסה לכיכר, הוא אמר להם משהו ולאחר מכן הוביל אותם לעבר הפינה שלי – כל אחד מהם קנה מנה, והנזיד נגמר.
“תודה שוב” אמרתי לו בשקט, בעודי פוסעת לעבר הנחל לנקות את הסיר והכפות, באופן לא מפתיע הוא צעד לצידי וכאשר בחרתי את המקום לנקות את הכלים, הוא התיישב על הגדה לצידי.
“לא מאמינים כאן בקסם” הוא אמר בלחש, על אף שהיינו רחוקים מכולם “שנים לפני שהנתב האחרון נעלם, הוטל כישוף על בת הוזיר, הוזיר זימן נתבים, חפצי קסם, חיות קסומות, דבר לא עזר, הכישוף לא הוסר ולבסוף היא התאבדה. כל העיירה הייתה המומה כי קסם לרוב פתר את כל הבעיות, הוזיר כעס ואסר על קסם באזור. התושבים התרגלו לחיות ללא קסם, חלקם עזבו כי הקסם היה חלק מהותי יותר בחייהם, אבל כאשר הנתבים נעלמו – תושבי העיירה הזו לא הופתעו, הם היו רגילים לחיים נטולי קסם” אני מפסיקה מתנועת השפשוף המונוטונית ומביטה בו כאשר הוא ממשיך את הסיפור “הוזיר שבא אחריו כבר תיקן את האיסור, אבל הקסם כבר נכחד, ולאף אחד כאן לא היו חפצי קסם, או קשר מיוחד לחיות קסומות או ליצורי פלא, התושבים כאן לא מאמינים בזה”
“עדיין מברכים כאן את שובו של הקסם” אני אומרת לו
“נכון, זהו ביטוי שהגיע עם הנוודים, ונתפס כאן, אבל אף אחד כאן לא מאמין ביכולתו של הקסם לשוב”
“והמזבח שבאמצע הכיכר?”
“שריד מעידן שבו היו מבצעים טקסים”
“ויום האיזון…”
“יום ככל הימים, בעת זריחת גרמי השמים עורכים בכיכר חגיגה המונית אל תוך הלילה. אני יודע שיש מקומות אחרים בהם נערכות מיסות ותפילות המוניות, ביקרתי במקומות כאלו עם הורי, אבל כאן זה לא ממש ככה”
אני ממשיכה לקרצף את הסיר ומכניסה אליו מים וחול לסירוגין “אתה יודע שיש כאלו שמאמינים כי חוסר האמונה הוא שגרם לקסם להיעלם”
“ויש כאלו שמאמינים בדרקונים” הוא חייך אלי ואני הופתעתי מהחום שפרץ בבטני, שטפתי את הסיר במים והתרוממתי, ניראון קם מיד אחרי.
“איפה ראית אותו?” הוא הביט בי במבט שואל, ואני מצאתי את עצמי תוהה האם זה יהיה נבון לשתף איתו פעולה, הרי הוא יכול ללכת ולספר לכל התושבים שאני משוגעת לגמרי, שאני עדיין בטוחה שראיתי דרקון, ואם חשבתי שהעסקים היום היו חלשים, זה כלום לעומת מה שיקרה אם הוא יספר לתושבים כאן שאני מאמינה ושראיתי דרקון. שלא לדבר בכלל על העובדה שאמא יכולה לאבד את העבודה שלה – ומהר מאוד אנחנו יכולות למצוא את עצמנו שוב בדרכים.
כאילו הוא קורא את מחשבותי הוא מיד מוסיף בלחש “גם אני מאמין, אל תדאגי. זו הסיבה שהורי לקחו אותי למיסות, כדי שנתפלל יחד שהקסם יחזור” אולי זה הקול שבו הוא אמר זאת, ואולי המבט בעיניים שלו, אולי זו רק העובדה שרציתי לדבר על זה עם מישהו – לקוות יחד.
החלטתי לקחת סיכון ופשוט אמרתי “במצוק, הוא התעופף ונכנס כנראה לאחת המערות שבקיר” עניתי בשקט, זו המסקנה שאליה הגעתי לאחר שחשבתי על זה לא מעט ובחנתי את המצוק מכל כיווניו
“אני מכיר דרך שיורדת אל קיר המצוק, תרצי לבדוק את המערות?” הוא שאל אותי ובעיניו נדלק ניצוץ. היינו כבר קרובים מאוד לבית שלי, התלבטתי, מצד אחד בחורים לרוב היו שם נרדף לבעיות, אבל מנגד – הזדמנות לראות דרקון אמיתי, לראות יצור פלאי חי ונושם, ולא רק לקרוא עליו בספרים, איך יכולתי לסרב?
“רק תן לי להניח את הדברים בבית” הוא הנהן אלי והמתין לי על שביל הגישה בעודי מרוקנת את התיק ואוספת לתוכו דברים אחרים להם חשבתי שאזדקק.
הדרך למצוק עברה במהירות, על אף שאיליריוס עמד ברום השמים, החום שהקרין לא הפריע לי, ניראון ניווט אותנו בין השיחים והעצים ולבסוף גילה לי דרך תלולה היורדת מטה “הנה, זו הדרך, היא עוברת לצד כמה מערות, בואי” התחלנו בירידה, מידי פעם בפעם ראינו בז סלעים או נסרון חגים בשמים, אך לא היה כל זכר לדרקון.
בדקנו כמה וכמה מערות לצד הדרך, אך הן כולן היו ריקות לכל אורכן, בחלקן היו שרידי מדורה שהקימו מטיילים קודמים וחלקן היו קצרות מידי מכדי להיכנס – והספיקה רק הצצה מהירה מסף המערה.
אילריוס המשיך במסעו מטה בשמים, שהתחלנו להתעייף. ניראון אכל בשמחה כמה פירות שקטפתי בדרכנו ולגם מהמים שהצעתי לו. “יש כאן הרבה מערות, זה יהיה בלתי אפשרי לכסות את כולן” הוא אמר בעודו לועס את אחד מאשחרי העץ שהצעתי לו, “אז בוא נתפצל” הכרזתי, “אני אטפס על הקיר, לעבר המערות האלו – ואתה תמשיך כאן בשביל”
“את תצליחי לטפס את זה?” הוא שאל בהרמת גבה, ואני לא הגבתי אלא רק שלחתי את רגלי והתחלתי לטפס אל עבר המערות שהיו במפלס העליון יותר של השביל “בסדר, בסדר, הבנתי, ניפגש כאן בחזרה?”
“בטח” אמרתי לו בעודי מרימה את אחת מרגלי לעבר סלע שנראה יציב מספיק.
נעמדתי מול מערה, היא הריחה טחובה, וכאשר נכנסתי אליה ראיתי שהיא ארוכה וצרה, פסעתי פנימה. מקל עץ שמצאתי על רצפת המערה שימש לי כמקל נחייה מסייע לי לבחון את הדרך בה אני פוסעת שכן האור החל להתמעט. לאחר כמה רגעים של הליכה הגעתי לקצה המערה ובאנחת רווחה שמתי פעמיי לעבר היציאה.
מה חשבתי לעצמי שהצעתי לניראון להתפצל? איך אני אוכל להתמודד עם דרקון כאשר אפגוש אותו לבדי? לא ברור מה עבר לי בראש, כאשר יצאתי מהמערה הסתכלתי על השביל בו הלכנו קודם, ניראון לא נראה בו, כנראה הוא המשיך לבדוק את המערות הבאות, טוב, חשבתי לעצמי, אני אבדוק עוד מערה או שתיים ואז אחזור לחכות לו במקום שקבענו.
נעמדתי מחוץ למערה הבאה, היא הריחה פחות טחובה אך נראתה יותר חשוכה. אולי זו הזווית שהפתח פונה לעבר איליריוס, החלטתי שלא להסתכן והדלקתי עם אבני האש שהיו לי בתיק את המקל שאחזתי בידי והשתמשתי בו כלפיד בוער.
נכנסתי לתוך המערה, היא הייתה רחבה, התחלתי לפסוע בצעד מהיר לעבר עומק המערה, ברגע שאגיע לקצה המערה אוכל לחזור על עקבותיי ולצאת אל האור. הצעדים המהירים שלי הפכו אט אט לצעדים מהוססים כאשר פנים המערה התפתל והתעקל, ואני הייתי בטוחה שהנה – מעבר לפניה הבאה ישב לו ברוב הוד דרקון – אבל בפועל זה לא קרה, עד שזה קרה.
אבל הוא לא ישב, הוא שכב, על גחונו, ונחר. רק כאשר הגעתי אליו שמתי לב שהקול הזה ליווה את כל הצעידה שלי לתוך המערה, הייתי בטוחה שזו שריקת הרוח – אבל בפועל אלו פשוט היו נחירות של דרקון.
או קיי, אז מצאתי דרקון, מה אני עושה עכשיו? התחלתי לסגת לאחור, לא מסוגלת לנתק את מבטי מהיצור הזה ששוכב מולי. דרקון אמיתי. לקחתי צעד נוסף אחורה ונתקלתי בקיר, הלפיד שלי נפל על הקרקע והקים רעש לא קטן.
הדרקון פתח עין אחת, ואז את העין השניה “לכל הכשפים” הוא אמר ואז נעמד על ארבע והתקרב אלי.
הלפיד, עדיין על הרצפה, האיר אותו כאשר הוא התקרב, עיניו נעוצות בי, הראש שלו היה ענקי, גדול יותר ממני, הוא קירב את החוטם הרחב שלו אלי, והריח אותי “יש לך את הריח שלי” הוא אמר מופתע כמעט כמוני.
אני חושבת שרעדתי, וכנראה הוא שם לב כיוון שהוא נסוג לאחור, ולאחר מכן התיישב וצמצם את עיניו.
“מי את?” הוא שאל, ואני עדיין המומה מעצם העובדה שיושב מולי דרקון, לא ממש הצלחתי להתגבר על העובדה שבנוסף לכך הדרקון מדבר אלי. בלעתי את הרוק. הוא סקר אותי במבטו.
“א…א.. אורדין” אמרתי לבסוף בקול חנוק
“איך מצאת אותי?” הוא המשיך לשאול
“ממ.. ראיתי אותך הבוקר, והחלטתי לחפש אותך”
“אני מריח שיש איתך עוד מישהו?” לא הייתי בטוחה אם זו שאלה או ציון עובדה
“כן… אה, לא…”
“זה כן או לא?” הוא שאל בזעם, ואני התלבטתי אם הוא יטרוף אותי אם הוא ידע שיש איתי עוד מישהו, מישהו שעלול למצוא אותו מלקק את הבשר מהעצמות שלי “אל תשקרי לי ילדה, אני יכול להריח את האמת”
“יש מישהו שהגיע איתי, אבל התפצלנו” אני אומרת לבסוף
“את לא יכולה לספר לו שמצאת אותי” הדרקון אמר בהחלטיות ואני הנהנתי בהסכמה, רגע, מה?
“למה לא?” השאלה פשוט נפלטה מפי
“כי לא כל אחד יכול לדעת שיש דרקונים” הוא אמר והניח את גחונו העצום על רצפת המערה, אני ניצלתי זאת והרמתי את הלפיד שלי.
“לא, אתה לא מבין, הוא גם מאמין, הוא ישמח לראות שהקסם חוזר”
“הקשיבי לי ילדה” הוא אמר ועיניו בערו באש “את לא יכולה לספר לאף אחד שמצאת אותי, תחזרי לכאן מחר ונוכל לדבר” הוא עצם את עיניו ואני יצאתי מהמערה, נפעמת ממזלי הטוב שמצאתי דרקון ואפילו שרדתי לספר.
רק שלא היה מה לספר, כאשר ראיתי את ניראון רציתי לספר לו את שראיתי, אבל לא הצלחתי להוציא מילה, הוא ביקש שנחזור מחר לבדוק את המערות בהמשך, ואני הסכמתי בלי יכולת להגיב או להסביר שאין בכלל מה לחפש – שהכל נמצא והקסם חוזר.
גם בערב כאשר שמרתי על הבנות, השתוקקתי לספר להן על מאורעות היום ועל שובו של הקסם, שום מילה לא יצאה מפי. כאילו גופי בגד בי, ורק כאשר נשכבתי שוב על הספה הבנתי – הדרקון הטיל עלי כישוף, כישוף שאסר עלי לדבר. הייתה לי תחושה שדרקונים הם זן ערמומי, כזה שאי אפשר, ואולי אפילו אסור, לסמוך עליו. כעסתי כל כך, כעסתי כי האמנתי – בטח כאשר אכנס אליו למערה מחר – הוא כלל לא יהיה שם – ואני – אני לעולם לא אוכל לספר שהקסם חוזר, שיש עוד תקווה. התהפכתי זמן רב עד שהשינה שרתה עלי.
התעוררתי מוקדם מאוד, רונת כבר הייתה במיטתה, לקחתי את התשלום, נעלתי את נעלי ויצאתי בריצה לעבר המצוק. על אף שאורדין עדיין זרחה בשמים, אורה החלש לא האיר לי מספיק את הדרך. אבל לבסוף הגעתי למערת הדרקון, חלק ממני היה בטוח שיצאתי מדעתי – להיכנס לבדי למאורת הדרקון? אבל חלק אחר היה בטוח שהדרקון כבר נמצא רחוק מאוד משם. בכל מקרה, אני חייבת להתיר את הכישוף שהוא הטיל עלי.
ענף העץ שזרקתי אתמול בכניסה למערה עדיין היה שם, הדלקתי אותו שוב ונכנסתי לתוך המערה.
צעדתי במהירות בין הפניות וכאשר הגעתי למקום בו פגשתי את הדרקון הופתעתי – כי הוא אכן היה שם, ואף נראה כי הוא המתין לי, ישוב במקומו, ועורו נדמה לי כנוצץ באור הלפיד שבידי.
“בוקר טוב” הוא אמר בקול חמור סבר “חזרת”
נעצרתי במרחק סביר ממנו, המרחק הזה נתן לי תחושת ביטחון מסוימת
“חזרתי, לא שהייתה לי אפשרות שלא לחזור אם אני רוצה להסיר את הכישוף שהטלת עלי” אמרתי ונדמה לי שהדרקון חייך ואז הוא התרומם ממקומו והסתובב בחלל המערה, ספק חושב ספק אומד אותי
“ואיך את חושבת שתוכלי להסיר את הכישוף?” הוא אמר וליקק את שפתיו
“רציתי פשוט לבקש ממך, הארץ חסרת קסם כבר זמן רב, כבר אין מאמינים, הם חייבים לדעת, לראות אותך – לראות שהקסם קיים…”
“אבל הקסם נעלם, ילדה” הוא חבט באחד מטופריו על רצפת המערה
“אבל… אבל אתה קיים – משמע יש עדיין קסם – ואם הם יראו אותך…”
“הם לא יראו אותי, נצרתי את לשונך לא כדי להגן על עצמי, אלא כדי להגן עליך”
להגן עלי? על מה הוא מדבר??? הלפיד התפצפץ והקול הדהד ברחבי המערה
“אבל… אבל אתה קיים, זה אומר שעדיין יש קסם בעולם!”
“אנחנו מין נעלם, הסיבה שאני שורד היא כי התפשרתי על המזון שלי, אני אוכל כדי לשרוד, כדי שליבי ימשיך לפעום” צעדיו הפכו להיות מהירים
“אתה חיה קסומה” קראתי אליו שוב מיואשת מהשיח האילם שאנו מנהלים.
“אני לא חיה קסומה, החיות הקסומות נכחדו” קולו הרעים כאילו הוא נפגע והוא הרים את סנטרו בגאווה “אני יצור פלאי, אין לי קסם משלי, אני ניזון מחיות קסומות וזה מה שמטעין אותי בקסם, אבל כמו שאת יודעת – אין כבר חיות קסומות, כך שהיום, אני בעיקר שורד”. מבטו נפל ארצה, לרגלי.
שתקתי, השענתי את הלפיד על קיר המערה והתיישבתי על הרצפה, כיצד ניתן להסביר לו שעצם קיומו יגרום לכל כך הרבה אנשים להתעודד ולשמוח? כיצד ניתן להסביר לו שעצם מראה של דרקון יצית תקווה בכל כך הרבה לבבות.
“תראה, אני מבינה שאתה חושב שאין בך קסם, אבל עצם הקיום שלך הוא קסום, כי אף אחד לא ראה דרקון תקופה ארוכה מאוד”
“ילדה, הם לא יכולים לראות אותי, זה שאת מסוגלת זה… זה… זה שונה”
“מה זאת אומרת?” הזדקפתי במקומי “איך זה יכול להיות?”
“כדי לראות אותי, או כל דבר קסום, צריך להאמין בקסם, כמובן, אבל בעיקר צריך שהקסם יגע בך” הוא אומר ומסתכל עלי במבט מלא משמעות אך כזה שאני לא מצליחה להבין.
“שהקסם יגע בי? הקסם נוגע לכולנו לא?”
“לא, ילדה, הקסם כבר לא נוגע בכולם” הוא שוב חוזר להסתובב במערה, כמו דרקון בכלוב
“ודווקא בי הוא נגע? אתה טועה!”
“דרקונים לא טועים” הוא אמר וקולו העמוק הרעים “יש לך את הריח שלי, ריח של קסם, הקסם שלך לא התעורר עדיין” הוא היה קרוב אלי למדי, אבל הוא לא איים עלי אלא פשוט היה נוכח במרחב שלי.
הרהרתי בזה, כל הנתבים תועדו מגיל מוקדם מאוד, היו אף נתבים שידעו להשתמש בקסם עוד לפני שידעו ללכת, לא היה צריך להעיר את הקסם, הוא פשוט התעורר. אבל אם הדרקון מאמין שיש בי קסם – אולי אני אוכל להשתמש בזה כדי להוציא אותו מהמערה הזו ולהתגלות לכולם. גרמי השמים יסכימו איתי שלראות דרקון מחר, ביום האיזון, רק ירחיב את האמונה – וזה יקרב את חזרתו של הקסם. אני צריכה לעשות זאת – למצוא דרך לגרום לדרקון להתגלות.
בדרך חזרה הביתה אספתי כמה פטריות, כמה עשבים, קליפה של עץ האוזבין ורצתי הביתה. קליפת העץ דורשת בישול ארוך, ואני הייתי חייבת לחשוב, לחשוב ולתכנן כיצד אני גורמת לדרקון להתגלות.
כאשר הגעתי לכיכר חלק מהמקומות הטובים כבר היו תפוסים, התמקמתי לצד אחד הספסלים המשקיפים אל המזבח. ניראון התקרב אלי בצעד מהיר וסקר אותי במבטו.
“היית במערות” הוא לא שאל, הוא פשוט אמר, ונדמה לי ששמעתי כעס בקולו נעצתי בו את מבטי מנסה להשתיקו במבטי, אם תתחולל שוב מהומה, אני שוב אפסיד כסף.
התחלתי להגיש מנות לקונים, ניראון אכל לצידי, והמתין עד שכל הנזיד יגמר – כאשר זה קרה הוא פשוט הרים את הסיר ונשא אותו אל הנחל. עוד לא הספקתי להתכופף והוא כבר שפשף אותו במרץ, השרירים שלו בלטו כאשר הוא שפשף את החול בדופן הסיר.
“מצאת אותו?” הוא שאל וחשק את שיניו בעוד עיניו נעוצות בסיר. לא ידעתי אם אוכל לענות לו, ואם אני רוצה לענות לו. שתקתי. הוא הרים את מבטו ועיניו הביעו הפתעה “לכל הכשפים והלחשים” הוא אמר, הרים את הסיר והחל פוסע במהירות לכיוון הבית שלי.
צעדנו בדממה, כאשר נעמדנו בחצר הבית, הוא נתן לי את הסיר “תראי לי” הוא לחש ובעיניו תחינה. לא ידעתי איך להגיב, מצד אחד כל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה שותף לתגלית הזו, ומנגד קינן בי הפחד – הפחד שהדרקון דיבר אמת – וניראון לא יוכל לראות את הדרקון – ואז – אז בוודאות אהפוך לבדיחת העיר.
כנראה שקפאתי במקומי, כי קולו של ניראון הפך רך “היי, אורדין, את בסדר? הוא עשה לך משהו?”
הנעתי את ראשי מצד לצד, לאות לאו “אז מה העניין, את יכולה לספר לי” הקול שלו היה כל כך נעים באוזני, הוא הסתכל עלי ועיניו היו כה רכות, הוא הרים את ידו לגעת בפני, וברגע האחרון התרחקתי, פתחתי בריצה לעבר המצוק, ניראון רץ אחרי.
הגעתי למערה מתנשפת, הסדרתי את נשמתי, והדלקתי את הלפיד, את הדרך פנימה עשיתי במהירות – יודעת בדיוק היכן לצפות לו. ניראון צעד במאסף, צעדיו מהוססים. עברנו את העיקול האחרון, וציפיתי לראות מולי את הוד דרוקנותו, אבל התבדתי, המערה הייתה ריקה. הסתכלתי שוב, סרקתי את פנים המערה – ואז ראיתי נצנוץ חלש בקצה המערה, הדרקון מצונף בקצה, עירני לחלוטין ומתבונן בנו.
ניראון עמד והסתכל על חלל המערה, אולי באותו רגע הוא חשב שהזיתי את כל עניין הדרקון. חלק ממני ציפה לאיזה מבט תוכחה שלו, אבל כאשר הוא הסתכל עלי לא ראיתי זאת בעיניו, ושפתיו לחשו “הוא כאן, נכון?”
לא יכולתי להגיב, אולי זה בגלל הכישוף, אולי זה בגלל שהדרקון נעץ בנו מבטים, אבל בפועל יכולתי רק להסיט את מבטי ולהסתכל על הדרקון, הוא חייך בשביעות רצון, כאילו מוכיח אותי על שעשיתי. בלעתי את הרוק, חששתי, חששתי מכך שאין לי תוכנית טובה, חששתי מכך שהקסם לא יחזור, חששתי שאולי ניראון יחשוב שאני משוגעת אבל יותר מכל חששתי שאולי איבדתי את האמון של הדרקון. חשבתי על כל מה שיכול היה להיות ועל מה שלא יהיה עוד שוב, חשבתי על הקסם שיכול היה לעשות כל כך הרבה טוב ועל החשכה שעטפה אותנו כיום ואנחנו היינו כעיוורים. חשבתי וכאשר המחשבות האלו הציפו אותי, דמעה זלגה על לחיי, ניראון שלח יד וניגב את הדמעה לפתע עורו של הדרקון החל לזהור, הוא היה חשוף בפנינו – ועל פניו של ניראון הייתה הבעה של התגלות.
“אני רואה אותו” הוא לחש
“ואני רואה אותך” ענה לו הדרקון והתרומם ממקומו
“אתה מדבר!” ניראון אמר
“לרגע חשבתי שהצלחת לשבור את הכישוף” הדרקון אמר לי
“לא, פשוט היה כאן מישהו שהכיר אותי מספיק טוב כדי להבין” אמרתי, וכאשר אמרתי זאת – הבנתי כמה שזה נכון
“הריח שלך…” אמר הדרקון והחל לצעוד לעברינו וכאשר הוא הגיע הוא ריחרח את ניראון “הריח שלך נטול קסם” הוא אמר ספק לנו ספק לעצמו, הוא שוב צעד הלוך ושוב במערה
“באתי לבקש ממך…” אמרתי בהיסוס ואז אזרתי אומץ ואמרתי בקול חזק “באתי לבקש ממך לבוא איתי העירה מחר בערב”
“לבוא איתך העירה?” הדרקון אמר “לשם מה?”
“לא נמאס לך להיות כאן?” החוותי על קירות המערה “אם גם ככה אף אחד לא רואה אותך, בוא איתנו לעיירה אני בטוחה שיהיה לך מעניין לראות קצת… קצת נוף אחר”
כאשר הדרקון הסתובב אלי, יכולתי להישבע בגרמי השמיים שראיתי צל של חיוך על שפתיו “זה נשמע כמו רעיון נחמד, שניכם תגיעו ללוות אותי?” הוא שאל וניראון ואני הנהנו “נפלא, אז תגיעו מחר – בעת שסונטה תהיה במרכז השמים, אבל עד אז, לא תדברו עם אף אחד על כך שראיתם אותי, או על ההרפתקה שצפוייה לנו מחר” שוב עיניו בערו ואני ידעתי שיש בו עוד קסם.
החזרה הביתה הייתה איטית יותר, ניראון ואני צעדנו זה לצד זה על השביל המתפתל במעלה המצוק “אני לא מאמין שראיתי דרקון” הוא מלמל והניח את ידיו על ברכיו, מתנשף
“זו בדיוק הייתה התחושה שלי אתמול, רק שלא יכולתי להגיד כלום” אמרתי לו
“הוא ביקש שלא נדבר על זה עם אחרים…”
“הוא לא ביקש, הוא כישף אותנו, זה מתסכל, אבל לפחות אני יכולה לדבר על זה איתך…” פתאום הכתה בי ההבנה שאני גורמת לניראון לצפות למשהו שכנראה לא יקרה, נצרתי את לשוני
“אני אשמח אם תדברי על זה איתי” ניראון אמר “יש לך תוכנית? או שאת מתכוונת פשוט להביא את הדרקון לכיכר ביום האיזון?”
התיישבתי על אחד הסלעים, והתבוננתי על הנוף הנשקף תחת רגלינו “לא חשבתי על זה יותר מידי, בטח יש עוד מאמינים בעיירה, כאשר הם יראו את הדרקון – האמונה שלהם בקסם תתחזק – ואז גם אלו שלא מאמינים יתחילו להאמין, לא?”
“אני לא יודע” ניראון אמר והתיישב לידי, “אני באמת לא ראיתי אותו, סקרתי את כל המערה בעיני ופשוט לא ראיתי אותו עד שפתאום. הוא נגלה אלי”
“אני לא בטוחה שדרקונים הם יצורים אמינים” אמרתי, “לא הייתי פוסלת את זה שהוא עושה לנו תעלול או כישוף”
“את מתכוונת שהוא לא רוצה להתגלות?”
“אולי הוא לא רוצה להתגלות, אולי לראותו נתון לרצונו?” פתאום הבנתי זאת, בכיתי, הדרקון ראה זאת וכנראה זה מה שגרם לו להתגלות
“אולי, אז את צריכה לגרום לו לרצות להתגלות” ניראון אמר, ואני הנהנתי, כן, זה כנראה ההסבר – הוא צריך להתגלות. בדיוק כמו שהוא יכול להטיל כשפים, כנראה יש לו לחש או כישוף שהוא יכול להתיר ואז רואים אותו.
את שארית הדרך עשינו בצעד קליל הרבה יותר – מחר בעת הזו לערך אורדין תעלה בשמים – ויום האיזון יחל – ואני מקווה מאוד שיצעד לצידנו דרקון שיפיח בכל העיירה הזו תקווה.
בבוקר למחרת הבנות העירו אותי, רונת עדיין ישנה, והחלטתי לבלות את הבוקר עם הבנות. יום האיזון הוא יום גדול למאמינים, והתפילות נמשכות זמן ארוך, רציתי לקוות שהפעם הן ימשכו הרבה מעבר לרגיל, ולבסוף יחזירו את הקסם לעולם. אילריוס זרח, ואני הלבשתי את הבנות בבגדים יפים, קלעתי את שערן בצמות סביב ראשן, ולבסוף גם אני לבשתי שמלה לבנה, וקלעתי את מחלפות ראשי בצמה.
“היום נראה את הקסם” שאלה יאיא הקטנה
“אם יש קסם נראה אותו היום” הדי ענתה לה ואני האמנתי בכל ליבי שזה אכן יקרה.
כאשר סונטה עשתה את מרבית הדרך לרום השמים, חזרתי לביתי קצת לפני שניראון הגיע – פתחתי את הדלת וניראון עמד – לבוש במיטב מחצלותיו ובידיו כתר פרחים קלוע.
“הקסם שאבד” הוא אמר
“הוא הקסם שחזר” שיניתי את הברכה וניראון הביט אלי וחיוך גדול על שפתיו חייכתי גם אליו
“קחי” הוא הושיט לי את הזר “אמא שלי הכינה לך את זה לכבוד יום האיזון” אמר – כאילו הוא אמר שהרוח יוצרת את אדוות המים באגם – הופתעתי – אבל זה לא עצר אותי מלהניח את זר הפרחים לראשי.
צעדנו לעבר המצוק, ניראון הסיט עבורי את ענפי העצים. ירדנו בשביל התלול על קיר המצוק, וטיפסנו למערתו של הדרקון.
בתוך המערה שררה חשיכה ושקט מופתי. התקדמנו, וככל שהעמקנו כך התחוור לי – הדרקון אינו.
“ואני חשבתי שאפשר להאמין לו” בעטתי ברגלי בתל אבנים קטן שהונח על אדמת המערה ניראון המשיך לסקור את פנים המערה, אולי הדרקון מתחבא “אין כאן כלום” הוא צעק לעברי
כעסתי, מה חשבתי לעצמי? דרקונים הם בכל זאת לטאות מגודלות, הייתי בטוחה שהוא יעלם עוד אתמול – אז למה אני מופתעת?
חזרנו בצעד כבד, כל התקוות שהיו לי נגוזו. הכיכר הייתה הומה, תושבי העיירה לבושים במיטב מחלצותיהם, רוכלים מכרו חפצים קטנים והיו מעט דוכני אוכל מפוזרים ברחבי הכיכר, הבנות רצו אלי, צוחקות, נתנו לי חיבוק גדול וחזרו אל הוריהן, והמוזיקה הפכה את הכל ליפיפה ונפלא.
המזבח אומנם לא היה מקושט, אך מתוך כבוד למסורת אף אחד לא העז לדרוך על הבמה השחורה.
הסתכלתי על תושבי העיירה – אף אחד מהם לא בכה או נשא תפילה לגרמי השמים שהקסם יחזור, אף אחד מהם לא נשא את ידיו לשמים. הייתי באי שקט, הקסם קיים ואף אחד לא מבקש את שובו.
ניראון הושיט לי פנכה אפויה מלאה באפוני שלג קלויים “קחי, תטעמי את זה, זה ממש טעים” הוא צדק, האפונים היו קלויות עם מלח ותבלינים והטעם היה נפלא.
המוזיקה התגברה, וכמות החוגגים גדלה, ניראון שם את ידי בידו ויחד פנינו לעבר אחד הספסלים, לפתע עבר מעלינו דרקון – ניראון ואני הסתכלנו המומים – על הדרקון ולאחר מכן על תושבי העיירה – אף אחד מהם לא זז, או שם לב לדבר מה מוזר או יוצא דופן שקורה כאן.
ניראון ואני רצנו לעבר חורשת העצים בה הוא נחת, ושם ראינו אותו, מקפל את כנפיו ומותח את טופריו עורו הנוצץ זהר.
“הגעת!” אמרתי לו
“הגעתי” הוא אמר “דרקונים הם יצורים של כבוד”
“אז למה לא חיכית לנו במערה כפי שתכננו?” עימתתי אותו עם המציאות
“העדפתי לאכול לפני שאני נכנס לכפר, שלא יקרקר בי הרעב” הוא חייך חיוך מלא שיניים
“איך אף אחד לא ראה אותך?” ניראון אמר לו “האם זה עוד כישוף? או לחש?”
“לא, בני, שום כישוף או לחש, מאז שהקסם אבד מעטים ראו אותי, ולכן כל כך הופתעתי שאורדין הגיעה למערה שלי”
“אתה משקר” הטחתי בו “ניראון עמד במערה יחד איתי, הוא לא ראה דבר ואז הוא ראה אותך, פשוט התרת את הלחש – אז אני מבקשת – עשה זאת שוב לטובת הקסם”
“דרקונים לא משקרים” הוא התקרב אלי בצעד מאיים, “רק מי שהקסם נגע בו יכול לראות דרקון”
“הקסם לא נגע בנו, ואנחנו רואים אותך” אמרתי לו בקול
“הקסם ועוד איך נגע בכם” הוא אמר והסתובב, “את מריחה מקסם, כל מהותך נובעת מקסם, קסם עוצמתי וחזק, הרגשתי ככה רק כאשר נתקלתי בנתבים. את, ילדתי, את מנתבת קסם, אמרתי לך שהקסם שלך לא התעורר” ניראון הופתע והתבונן בי בריכוז
“נתבים ניתבו קסם מגיל צעיר, אני חוגגת היום את יום האיזון ה-31 שלי” אמרתי בהתגוננות
“את מכירה את התיעוד של נתבים בעולם שבו הקסם היה קיים בשפע, הקסם שלך לא התעורר כי אין לך מה לנתב” הדרקון אמר והסתכל עלי
“אתה שוב משקר, או מבטיח הבטחות שווא, פשוט תן לכולם לראות אותך – כך תגדל האמונה והקסם יחזור” כמעט צעקתי עליו, כל כך כעסתי
“זה לא עובד ככה” הוא אמר
ניראון אחז בידי, “אורדין, מה יש לך להפסיד?” הוא שאל
“אני לא יודעת על מה הוא מדבר!” אמרתי מיואשת “הוא צריך להתיר את הלחש ואז יראו אותו”
“ילדה, אין בי מספיק קסם כדי להטיל כישוף כל כך מורכב ועוד להשפיע על כל כך הרבה עיניים” הדרקון שרט את הרצפה ברגלו והמשיך “דרקונים לא משקרים, אני אשמח מאוד שהקסם יחזור לארץ, ולכן אני כאן, אבל כדי שזה יקרה – את צריכה לנתב את הקסם כדי שאנשים יראו אותי”
“תפסיק להגיד את זה!” הטחתי בו בכעס, “אין בי שום קסם!”
“יש בך קסם, אפילו בדמעות שלך יש קסם” הדרקון אמר “ושתכירי בכך, הדברים יראו אחרת” הוא הסתכל עלי, ניתר באוויר והחל לעוף.
“רגע…” קראתי אחריו, אך הוא לא עצר, הייתי מתוסכלת, איבדתי את ההזדמנות שהייתה לי לשכנע אותו.
ניראון עדיין אחז בידי, ולא יכולתי לעצור את עצמי וכרכתי את זרועותי סביבו, הוא חיבק אותי חיבוק חזק ואמיץ.
“אני לא מאמינה שפספסנו את ההזדמנות הזו…” מלמלתי
“לא נורא – ננסה שוב מחר” ניראון אמר לי וליטף את גבי
“לא, זה בלתי אפשרי, היום זה יום האיזון – בעת הזריחה של אורדין הקסם יהיה חזק, זו הייתה ההזדמנות שלנו” אמרתי מיואשת
“רגע, אורדין” אמר ניראון ומשך אותי בידי לעבר הכיכר “אם יש קסם ביום האיזון הזה, את תוכלי לנתב אותו, אני מאמין בך!”
רבים מתושבי העיירה עמדו בכיכר והתבוננו לעבר כיוון הזריחה של אורדין, ניראון משך אותי לעבר המזבח
“ניראון, מה אתה עושה???”
“זה המקום בו הקסם חזק ביותר, לא סתם נתבים השתמשו במזבח”
הוא עלה אל בימת המזבח השחורה ומשך אותי אחריו
ליבי האיץ, בשם גרמי השמיים, מה שאנחנו עושים נחשב לחילול הקודש.
הבטנו לעבר האופק, הנץ השחר של יום האיזון. שלושת גרמי השמים תכף יופיעו במחזור מושלם.
בליבי התפללתי, ייחלתי לקסם שיחזור, פניתי לאילריוס, לסונטה ולאורדין על שמה אני קרויה – שימלאו אותי, שיתנו לי מהקסם שלהם כדי שאוכל להחזיר את הקסם והאמונה לעולם.
הקרנים הראשונות של אורדין החלו להפציע במרחק, והרגשתי את זה, את התחושה שהרגשתי בכל יום איזון מאז שאני זוכרת את עצמי – עיקצוץ כזה ששטף אותי – כאילו מטעין אותי באנרגיה – שלחתי את ידי לעבר השמים, העקצוץ גבר, נשמתי אותו. הבטתי מעלה, הדרקון חזר וכעת הוא עופף מעלינו, בחן אותי ולפתע הוא נחת לצידי.
פתאום הרחתי את הריח הזה, הריח שהדרקון אמר, הרחתי אותי, את הדרקון והרחתי גם את ריחו השונה של ניראון ושל שאר תושבי העיירה.
כאשר נשפתי את האוויר – הרגשתי אדוות של אנרגיה שמשתחררות ממני, כאילו מים נוזלים מגופי.
אימי הסתכלה עלי מרחוק, ופערה את עיניה, פתאום כל תושבי העיירה הסתכלו לעברי, מבוהלים, מופתעים, המומים, חלקם הביטו לעבר הדרקון.
ניראון אחז בידי, וליבי התרחב.
קולו העמוק של הדרקון הדהד “הקסם שאבד – הוא שחזר”
הפנתי את פני אל הדרקון, הוא עמד גאה ועצום, וחיוך ענקי פרוש על פניו, עורו הבוהק זהר כאילו הוא עשוי ממתכת יקרה.
“הקסם… הקסם חזר” שמעתי את קולות תושבי העיירה, תחילה בלחש ואז בזעקות שמחה, חייכתי.
ניראון אחז בידי, הסתכלתי על ידנו השלובות – היד שלי זהרה באור יקרות ואני התקשתי להבין את שקרה
“אורדין” ניראון התבונן בי ועיניו מצועפות “כשמך כן את, יפיפייה וזוהרת”
הידקתי את אחיזתי בו והאמנתי בכל ליבי – כי הוא שב.
בין אבדון לכמיהה/ סימונה מל

“ליל כל הקדושים… יותר כמו ליל כל החוטאים” אני נאנחת בתסכול בעוד אדי קור יוצאים מפי.
“די ברוק, תנסי ליהנות קצת. אני יודעת שאת מבואסת בגלל מה שקרה במעבדה, אבל לרבוץ במיטה חודשיים זה מספיק. כמה פעמים כבר יוצא לך לצאת לערב בנות ולהשתחרר?” קיטי מעניקה לי את החיוך הממזרי הכי מקסים שלה.
תלבושת השועלה בעלת תשעת הזנבות מהמיתולוגיה האסיאתית מתיישבת בול על האופי הערמומי שלה. הפרווה הלבנה מעטרת את גופה החטוב ומבליטה את עורה הכהה בצורה מעוררת קנאה.
אני רוקדת במקום מהקור החודר לעצמותיי ומשפשפת את זרועותיי בניסיון נואש להתחמם.
“תפסיקי את תהרסי את כל העבודה שלי ותמרחי את צבע הגוף” רבקה מתבכיינת באומללות. טוב, אני לא יכולה להאשים אותה לקח לה כמה שעות טובות לארגן אותי בתלבושת המגוחכת הזאת של נימפת ירח משולבת בחד קרן. לא ברור לי לגמרי מה היא ניסתה ליצור כאן אבל זה בהחלט היה מוגזם ומרשים, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
כל הגוף שלי מכוסה באבקת פנינים לבנה שגורמת לי לנצוץ כמו פיה מחורבנת עם כיתוב רוני כחול שמטפס לאורך ידי ורגליי החשופות.
ואיך יכולתי לשכוח את העובדה הכי חשובה- אני כמעט עירומה. הבדים השקופים שמעטרים את גופי יוצרים שמלה חושפנית ביותר והמחוך הלא פונקציונאלי בעליל מעוטר בכסף, פנינים וקריסטלים שקופים שמכסים בצורה אסטרטגית את פטמותיי הזקורות מקור הכלבים הזה. אפילו כיסוי הפרווה שעל כתפי נועד לשמש כאביזר אופנה ותו לא.
“הסכמתי להתחפש עבורך רבקה אבל לא נרשמתי להפוך לקרחון על הדרך או לשמש כמושא ריור לכל הגברים העילגים האלו” אני מעקמת את אפי כשעוד חבורה של שיכורים עוברת לידנו ובוהה בנו כמו כלבים בחלון ראווה של אטליז.
כל העיניים האלו עלינו גורמות לבטני להתפתל ולהרגיש עוד יותר חשופה.
“מה לעשות שהתחת שלך שווה אש” קיטי מצחקקת ומפליקה לי בישבן.
“רק חבל שגם הפרצוף תחת” רבקה פורצת בצחוק מתגלגל שמלווה בנחירות קלות.
“בהחלט לא שתיתי מספיק בשביל ערב כזה” אני מגלגלת את עיני כל כך שאני מפחדת שיתקעו לי בגולגולת.
לא סיפרתי להן מה באמת קרה באותו ערב שקרס עליי כל עולמי. לא סיפרתי להן על ג’וש- המלווה שלי במחקר ועל הניסיון שלו להתחיל איתי והנקמה שלו על הדחייה. הסכנה שאאבד את המלגה שעבדתי כה קשה להשיג, מרחפת מעל ראשי וטורפת את שינתי מאז.
“לא אמרתן לי שיהיו 10 מעלות בחוץ ואצטרך עוד לקפוא מקור בתור למסיבת החג שגם ככה לא רציתי ללכת אליה” אני מתמרמרת כל כך שאפילו את עצמי התחלתי לעצבן.
“נו ומה חשבת שיהיה?” רבקה צחקקה. “בכל זאת זה אוקטובר בבוסטון”.
הבנות האלו שהפכו להיות המשפחה הקרובה שלי בשנתיים האחרונות מאז שהתגלגלנו לשכור את הלופט הרעוע ביותר בקמפוס, רק רוצות בטובתי ובחודשיים האחרונים הקשתי עליהן כל כך עם הדיכאון שלי.
אחיות הפאור-פאף שלי. רבקה עם האישיות המבעבעת שלה כיאה לג’ינג’ית, היא באבלס אמיתית, אוהבת בעלי חיים ותמיד מחפשת את הטוב בכל סיטואציה. קיטי בוטה ולא חוסכת מאף אחת את האמת בפרצוף ואם תצטרך תחטיף אגרוף בלי בעיות ובשמחה, לא סתם היא אלופת הקאמפוס הצעירה בטאיקוונדו והבאטרקאפ של החבורה שלנו. ואני… אני חנונית אמיתית ומתחכמת שנכנסה לדיכאון כי כל הניסוי הגדול שעבדתי עליו בחצי השנה האחרונה הלך לפח, או יותר נכון חובל בזדון.
אז עכשיו אני הכי לא בלאסום שיש אלא הגרסה הנבולה שלה.
“אני מצטערת בנות שאני הורסת לכן את הערב. אולי תתחילו אותו בלעדי ואני אפרוש מוקדם למיטה” אני ממלמלת בתקווה אבל שתיהן תופסות אותי מצדדי ומחבקות אותי.
“אין מצב שבעולם שאת הולכת!” קיטי מציבה עובדה.
“כל ההשקעה שלי חייבת להיראות בעיני כמה שיותר אנשים וחוץ מזה- זאת המסיבה הכי שווה הלילה!” רבקה מחייכת אליי עם השיניים הסינטטיות המחודדות שהדביקה במיוחד עבור תחפושת דרקון הזהב.
יש לה כישרון אומנותי לא נורמלי בציור ותפירה ולכן התלבושות של שלושתנו נראות ברמה הוליוודית לעומת התלבושות הזנותיות הרגילות של שפנפנות פלייבוי, שדות ונסיכות למיניהן.
“את יודעת שהתחפושת שלך נראית מציאותית מדיי וקריפית?…מישהו על סמים ייבהל ויחשוב שאת כימרת אדם-דרקון אמיתית ואת תצאי אשמה בכל הסיפור” אני מגחכת קלות מתחת לשיני הנוקשות.
כל גופה מכוסה בקשקשים מזהב וציפורניה הוארכו לטפרים שחורים שיוציאו עין בקלות. היא אפילו תפרה זנב ועיצבה כנפיים פונקציונליות שיכולת להיפרש, כל כך הרבה השקעה בשביל יום אחד בשנה.
“אף אחד חוץ ממך לא יודע מה זאת כימרה ” רבקה צחקקה והפנתה את מבטה לקיטי שלחשה לה” מה זאת כימרה?” לא התאפקתי והתגלגלתי מצחוק.
“הנה, אנחנו תכף נכנסות. היה שווה לחכות בקור הזה. זה המועדון הכי לוהט בעיר לא סתם קוראים לו טארטרוס, רק אל תשכחי להבליט את החזה שלך ולחייך קצת” קיט עושה לי פרצוף מתחנן.
“טוב טוב בסדר, חסר לכן שאתן לא משכרות אותי בפנים ומשלמות על התענוגות, אין לי גרוש על התחת…ליטרלי..” אני מחייכת אליהן והן פורצות בצחוק מתגלגל ומובילות אותי לתוך המועדון אחרי שהשומרי סף הינהנו באישור.
בתוך המועדון חם ומחניק בניגוד מוחלט למזג האוויר בחוץ. ריח של חטא קדום מעופף באוויר ומזכיר לי למה אני שונאת מקומות הומי אדם, אפילו שהעיצוב של המקום מדהים ומרווח. קווים נקיים ומודרניים משלבים אלמנטים של שיש לבן, מפלי מים וקירות זכוכית עם אורות פנימיים שמהבהבים עם קצב המוזיקה. המוטיב הוא ארץ הפלאות לכן תלויים שעונים מהתקרות ופינות עישון נרגילה פזורות על ספות פרח ענקיות בקומות העליונות של המועדון. משני צידי רחבת הריקודים הברים הומי אדם, שרויים בטירוף של צימאון ותפילה לאובדן חושים.
“נפלא” אני צועקת מבעד לבאסים.
“מה??” רבקה שואלת ומסמנת לי שהיא לא שומעת אותי דרך המוסיקה הרועמת שמתנגנת במועדון.
“אמרתי, שזה פשוט נפלא! איך נשיג שתייה עכשיו?? הכל עמוס בטירוף” אני צועקת לה לאוזן.
משום מקום מגיעה קיטי עם מגש עמוס בצ’ייסרים של ויסקי. “איך את צצת פה פתאום?? אפילו לא שמתי לב שנעלמת” אני צועקת לה בהפתעה.
“מה?? אני לא שומעת” היא מסמנת לי עם השפתיים והחיוך המדבק שלה מטפס אליי גם.
“לא משנה” אני מדגישה כל הברה בידיעה מוחלטת שהיא גם ככה לא תשמע אותי ומחייכת לעצמי.
“קדימה בנות בואו נרים לחיי כוח הפאור פאף” רבקה לוקחת את הצ’ייסר הראשון ומורידה אותו בשנייה.
הבחורה הקטנטונת הזאת, שמגיעה לי עד החזה, היא התגלמות האש החייה.
אחרי 3 צי’יסרים אני מתחילה להרגיש הרבה יותר רגועה ונינוחה אבל עדיין לא מספיק, כי אני בשליטה מלאה על מחשבותיי. הבגידה על ידי אחד מחברי לצוות המחקר מציקה לי כל כמה זמן, ומרימה את ראשה בקצה המחשבה.
רבקה וקיטי רוקדות בצורה כל כך זורמת וחושנית אחת עם השנייה ועם זרים ברחבה שהן לא שמו לב שברחתי להן כדי לעמוד בצד, לצד אחד המפלים.
אוף, למה אני תמיד כזאת יצורה, חושבת על הכל יותר מדיי ומודעת לסביבה שלי בצורה מגוחכת. לכל הדעות אני נאה, לא פעם ולא פעמיים אני מקבלת מחמאות על שיערי השחור הארוך ועל עיני הענבר הבורקות שלי, ואף אחד מבני הזוג שהיו לי מעולם לא התלונן על גזרתי המלאה ב”מקומות הנכונים”. נכון, אולי הייתי צריכה להשקיע קצת יותר בספורט אינטנסיבי ודיאטה אבל בכל זאת נראיתי מספיק טוב.
אז למה? למה אני כזאת קשה עם עצמי? למה אכפת לי מה כולם חושבים עלי או אם בכלל הם חושבים עליי… אני לא מרכז היקום. אני חייבת לצאת מלופ המחשבות הרעילות האלו ולנסות ליהנות למענן ולא לתת לג’וש- האדם הקטן והקנאי הזה להרוס לי את החלק היקר האחרון שנשאר לי.
” מה עם חיוך קטן מלאכית יפיפה שלי”? בחור מחוק מאלכוהול, בלונדיני שחצן ויפה תואר, אך לחלוטין לא הטעם שלי, מופיע מולי ומגיש לי משקה.
אני מזיזה באלגנטיות את המשקה שלו מהפרצוף שלי.
“תודה אבל אני מסודרת” אני מראה לו את הוודקה ראדבול שלי.
“נו באמת, בואי איתי לרקוד קצת להשתחרר ברחבה, אפילו קניתי לך משקה, אני אגרום לך להגיע לגן עדן” הוא קורץ לי ומזיז קצוות שיער מהפאה הלבנה שלי מעבר לכתף.
אני אינסטינקטיבית זזה אחורה ונדפקת בקיר שמאחורי.
שיט! אני לכודה פה מול הטיפש הזה שגבוה ממני בראש ושוקל פי 3 ממני. איך נתתי לזה לקרות ככה? כנראה שאני קצת יותר שיכורה ממה שאני רוצה להודות.
“טוב תסלח לי, חברות שלי קוראות לי” אני מנסה להתחמק ממנו ולהתקדם לרחבה אבל הוא מצמיד אותי בכוח לקיר וריח האלכוהול שנודף ממנו הופך לי את הבטן והדופק שלי מאיץ.
” תתרחק ממני” אני מנסה לדחוף אותו ממני בעודי מסובבת את ראשי להתחמק מהניסיונות העלובים שלו לנשק אותי.
“תפסיקי להתנהג כאילו שאת לא רוצה, את סתם עושה פה טיזינג עם התלבושת שלך. מתרוצצת חצי ערומה”
“זאת רק תחפושת! ובטח לא בשביל למשוך יצורים כמוך שחושבים עם הזין במקום עם הראש”. אני צועקת עליו כמשקלו מוחץ אותי לקיר יותר.
“תפסיקי, את הרי יודעת שאת רוצה! בואי נתעלם מכל מה שקורה מסביב ורק נהנה.” הוא תופס בידי חזק כל כך ומצמיד לקיר ,שאני מתכווצת מהכאב. כל העולם סביבי נעצר מלכת, המוסיקה רועמת אבל אינני שומעת אותה, האורות מהבהבים בסימפוניה של אור וחושך, אני מוקפת באנשים אבל אף אחד לא רואה אותי. אפילו חברותי אבודות ברחבה ואני נותרתי כאן עם המפלצת הזאת. הוא מוותר מהר מהניסיונות העלובים שלו לגופף אותי ומחליט לגרור אותי לפינה חשוכה במקום. שכחתי איך לנשום, לא יתכן שזה הולך לקרות עכשיו. לא לי. אני תמיד נזהרת, לא יתכן.
הטמפ’ התחילה לצנוח באזור ,עורי סמר מהשינוי ואני רואה גבישי קרח מתחילים להיווצר במי המפל ועל הקיר לידנו.
אולי אני מתחילה להזות? יותר מדיי אלכוהול עם האדרנלין בוודאי שולח אותות מצוקה למוחי.
תעשי משהו, תצעקי, תתפתלי, תנשכי תשרטי. תזוזי כבר!
כאילו שתפילותיי נשמעו והיקום שלח לי ישועה. מבעד לעיניי המטושטשות מדמעות שעצרתי, דמות של גבר עצום ממדים מגיחה מאחורי הבחור ומעיף אותו ממני.
אוויר חודר לריאותיי ובבת אחת אני חוזרת לחיות.
“הגברת אמרה שהיא איננה מעוניינת” קולו נמוך בצורה מאיימת שמעבירה לי צמרמורת בגוף.
הוא לופת את הבחור השיכור בגרון ומוחץ אותו בחוזקה ורגליו מטלטלות באוויר. ” יש לך מזל שיש פה עדים אחרת גורלך היה מר בהרבה” הוא נוהם לכיוונו כמו זאב שעומד לתקוף. “אנחנו לא סבלנים פה כלפיי טורפים עלובים. אם רגלייך ידרכו אפילו קרוב למועדון הזה, הגהנום היחיד שתמצאו את עצמך בו יהיה שש קומות מתחת לאדמה הקפואה” באומרו זאת אני יכולה להישבע שעיניו הבליחו בזהב.
שומר ראש קירח עם זקן, לבוש בשחור עם אוזנייה וקעקועים, הופיע ולפת את הבחור בידיו והוביל אותו בבושת פנים כשהוא משתנק לאוויר.
“אני מתנצל בשם המועדון שנאלצת לחוות חוויה לא נעימה שכזאת, אנחנו משתדלים לשמור על המקום כמה שיותר הולם ונקי מניסיונות ..אהמ” הוא מככך בגרונו.. “מלוכלכים שכאלו” קולו הנמוך מנסה להיות רך אך זה לא עובד לו.
הוא מגיש לי מטפחת “עבור ה…” ומחווה לי על עיני הדומעות.
אני מהנהנת בהוקרת תודה, משותקת בלי יכולת דיבור. בדרך כלל יש לי כל כך הרבה מה לומר ועכשיו אינני מוצאת את המילים.
הגבר שעומד מולי עצום בכל המובנים, גופו המנופח משרירים לבוש בבגדי עור ופרווה שמזכירים ויקינג עם זרועות חשופות ומקועקעות עד אפס מקום באיורים מסובכים. שיערו השטני הארוך אסוף בצמות רבות לכדי קוקו צמוד לראשו וצידו השמאלי מגולח חלקית באזור האוזן ומעוטר בקעקועים שבטיים.
“את פה לבד או עם חברים?” הוא שואל אותי אך אני רק בוהה בעיניו הכחולות כקרח, כמו איילה שנתפסה בפנסי המכונית.
הוא מנסה לחייך אליי ברכות ושריר הלסת שלו קופץ. אני רואה בבהירות שחיוכים זה לא הצד החזק שלו.
הוא מסמן לי לקחת את המטפחת.
אני מושיטה את ידי ובהבזק האורות שמשתנה עם הקצב, אני רואה אדום.
הכאב מזדחל אליי עם ההבנה שנפצעתי מהכוס כשהוטחתי בקיר.
” הנה, זה יעזור לעצור את הדימום עד שנחבוש לך את היד” ידו העצומה עוטפת את שלי ולוחצת את המטפחת על החתך. מגעו מבליח בגופי ברק. המועדון סוגר עליי וראייתי מחשיכה בפריפריה.
מוחי מתמלא באלפי ריחות, תחושות וטעמים שהתפוצצו לאלפי זיכרונות.
אלפי גלגולי חיים, אלפי מיתות ואלפי לידות שלי ממלאות את תודעתי, חלקם טרגיים רובם מאושרים.
לבשתי אלפי פנים ואלפי צורות אך בכולם הופיע הוא. צורתו נשארה כמו שנחשפה אליי היום, תמיר בעל עוצמה מתפרצת שמרטיטה כל נים ונים בגופי בכמיהה.
“עם חברים” אני סוף סוף לוחשת.
מבטו לא יורד מעיניי עם הבעה עצורה שאינני יכולה להסביר.
“אני אלווה אותך אליהם, בואי” הוא מסמן עם ידו שאני אתקדם קדימה מלפניו.
הבזקי זיכרון מלווים אותי בכל צעד וקצב ליבי מאיץ, אני מנערת את ראשי שמתפוצץ מהמידע החדש הזה, אלוהים האם אני חווה שבץ מוחי?
אני הוזה, בטח מהלו לי את המשקה, ליבי פועם בחוזקה ותחושת מחנק מציפה את גרוני.
אני הולכת בדממת מוות אל עבר חברותי ששמות לב אליו ורצות לכיווני מבוהלות.
אבל זה מרגיש אמיתי כל כך, כל הרגשות האלו שמציפים אותי, פחד… עצב… כעס… ותשוקה… כולם מרוכזים סביבו, סביבנו.
“ברוק?? מה קרה את בסדר??” קיטי מודאגת מעבירה את מבטה ממני לבחור הענק.
” אויי לא” רבקה מכסה את פיה בידיה ובוהה בי בעיניים פעורות.
” אני בסדר לא קרה כלום .הוא הוציא אותי מצרה קטנה אבל אני בסדר” אני מחייכת אליהן את החיוך המזויף הכי אמין שאני יכולה לייצר ומסמנת בראשי לעבר הבחור.
קיטי לופתת אותי לחיבוק חזק “בשום פנים ואופן אל תתרחקי מאיתנו יותר!”
“תודה לך בריון מגודל שעזרת לברוק” רבקה קופצת לחבק את הבחור הענק אך הוא תופס אותה לפני שהיא מצליחה ומוריד אותה חזרה.
” אני רק עושה את עבודתי. גבירותיי אנא נסו ליהנות מהמסיבה” הוא מהנהן ולא מתיק את מבטו ממני לפני שהוא מסתובב ומתקדם לאט בהמון .
“אני מצטערת בנות הלכתי לצד לשקוע במחשבות ולא שמתי לב לשיכור שניגש אליי” דמעות מתחילות לזלוג על פני.
“רבקה אני מצטערת, אבל נראה לי שהוא הרס לך את השמלה וכל צבע הגוף שעבדת עליו קשה כל כך נמרח”
“אל תדברי שטויות!!” היא לופתת אותי לחיבוק.
“אנחנו יצאנו חברות מטומטמות שלא שמנו לב שנעלמת לנו” רבקה מתחילה לבכות גם כן.
“אם הייתי רואה את היצור הזה הייתי תולשת לו את הביצים” קיטי רוטנת בכעס.
אנחנו עומדות כך שלושתנו, מחובקות ברחבת הריקודים כשמסבבינו כולם רוקדים לטירוף צלילי הדיג’יי, בשלל התחפושות, הולכים לאיבוד במנגינה.
“היי רגע, בריון מגודל” רבקה צועקת אליו, הוא לא הספיק להתרחק רחוק, לא ברור אם זה היה מכוון מצידו ולא ברור איך הוא שמע את קולה מבעד למוסיקה.
“איך קוראים לך? שלפחות נודה לך כמו שצריך” היא מחייכת אליו חיוך משונן.
הוא השיב את מבטו אלינו בזעף. עיניו פגשו את עיני מלאות העצב ואני לוחשת איתו… “פאנריס”.
***
פאק, פאק פאק, אני הולמת בקיר השיש במקלחת. המים החמים משפריצים עלי מלמעלה, שוטפים משערי את ריח העשן והמים הכחולים מהאיפור יורדים בפתח הניקוז, מנצנצים את דרכם לחשכה.
אני כנראה משתגעת, משהו כל כך לא תקין איתי. חזיונות מהעבר? חלומות שצפו מהתת מודע? חיים קודמים? כל חלקיקי המידע שצצו לי בראש גורמים לי למיגרנה עצבנית.
פאנריס… השם שלו לא זר לי על הלשון משום מה, אבל מעולם לא נתקלתי בשם מוזר כל כך.
אולי היה לו מרוח איזה סם על העור? וכשנגע בי זה חדר לי לזרם הדם? אני מתבוננת בידי הפצועה, החתך לא עמוק מדיי אבל אני מרגישה הבלחת כאב עם כל פעימת לב.
אני מתחילה למלא את ראשי בשטויות, הוא לא נראה כמו אחד שמשתמש…בטח שלא בזמן עבודה, אבל איך אחד כזה נראה בכלל? אי אפשר לשפוט באמת אף אחד מהמראה החיצוני שלו. מי שהיה מסתכל עליי, בחיים לא היה אומר שאני עושה דוקטורט באסטרופיזיקה…אני באמת חייבת להפסיק לצפות בכל סרטי הדוקו פשע. אני משעינה את מצחי על השיש החם והמים מרתיחים את עורי, שבוודאי נצבע כבר בשני.
***
אני מביטה בשעון הטלפון , השעה רק 3 בלילה. אני נאנחת בכבדות וצופה באור הקלוש של תאורת הרחוב שחודרת מבעד לתריסים.
חתכנו מוקדם מהמסיבה, לאף אחת מאיתנו כבר לא היה מצב רוח לחגוג והבנות התעקשו שנלך לחבוש את ידי בצורה נורמלית. אוף, אני שונאת להיות הורסת מסיבות. הכל השתבש מאותו היום במעבדה כשתפסתי את ג’וש מוחק את נתוני הלוויין ששודרו למחשב שלי. מאז אני רק בצניחה חופשית, אני פשוט מגישה לו את עזיבתי על מגש של כסף.
אני מתרוממת מעצבים ומתיישבת במיטה. אני לא אתן לאיש הקטן הזה, לגבר החסר ביטחון והמיזוגיני הזה את התענוג לראות אותי בורחת עם הזנב בין הרגליים בגלל משהו שהוא עשה-דחייה שהוא לא היה יכול להתמודד איתה. זעם מתחיל לבעבע בתוכי כמו הר געש על סף התפרצות.
מאיפה השינו הזה הגיח בי פתאום? אני מבוהלת מהכעס שאני חשה ומהביטחון העצמי שצף בי.
איפה כל העוצמה הזאת הייתה לפני חודשיים כששתקתי ולא הקמתי מהמומה באותו הרגע שתפסתי אותו? נתתי לו להשפיע עליי עם כל הגזלייט שעשה לי וההתעללות הבלתי פוסקות מאז שסירבתי לצאת איתו. הבחורה היחידה במחלקה שנשלטת על ידי גברים, איזה כוח יש לי כנגדם? מילה שלי מול מילה שלו.
אני לא אתן לו לנצח, אני לא אפסיד את המלגה שזכיתי בה ביושר! אני חכמה מרוב הגברים שם ולא פחות טובה!
השעה כבר 3:40 הד צעדי מפלח את הדממה לאורך מסדרונות המעבדות החשוכות. תחושה משונה, כאילו מישהו עוקב אחרי מלווה אותי מהרגע שיצאתי מהבית אבל כשאני מביטה לאחור, אין שם איש.
עדיף כך, לא אצטרך להיתקל באנשים לא רצויים.
אני רק אוציא את הנתונים שלי מהמחשב לענן ואשב מחדש על האנליזות לראות איפה הכל התחיל להשתבש, אולי אצליח להציל חלק מהמידע ולהציג משהו בפני הוועדה. אני עוברת בראשי על כל מה שעליי לעשות עד שאני מוצאת את עצמי עומדת בפתח המעבדה.
אור כחול קלוש בוקע מבעד לחריץ הדלת, וצמרמורת חולפת בגבי. כל אינסטינקט זועק לי לא להיכנס. אני פותחת את הדלת באיטיות וקול המהום מרוחק בוקע מקצה המעבדה. מה את עושה טיפשה? רוצי! אני מנענעת את ראשי.
ערפל מתפזר לרגלי. רוצי.
ערפל? אולי אחד ממכלי החנקן שלנו נוזל? מישהו בוודאי שכח לכבות את אחד המכשירים ובגלל זה יש רעש ואור שבוקע מהמסכים. אני מחפשת הסבר הגיוני שירגיע את תחושת הפחד שצצה אצלי.
אני לא מסוגלת להיכנס למעבדה, משהו בתוכי עוצר בעדי. אני מישירה את מבטי לתוך המעבדה ואישוני מתכווצים בכאב.
להבה כחולה במרכז החדר מסתחררת סביב עצמה, יוצרת דיסקית אור שגדלה מרגע לרגע. ערפל מתפזר לאורך המעבדה ומקפיא את כל מה שנקרה בדרכו. קול ההמהום מתחזק לכדי שריקה צורמת שגורמת לי לאטום את אוזני בכאב.
רוצי!
אני לא יודעת מאיפה מגיעה תחושה הסכנה העמוקה הזאת אבל אני יודעת במאת האחוזים, שעכשיו זה הזמן לברוח.
אני רצה מבלי להסתכל לאחור, מהר כל כך שריאותיי עולות באש ורגליי שורפות.
אני לא יודעת ממה אני בורחת, מה שכן, לא כדאי לי להישאר ולגלות. אני כל כך קרובה ליציאה מהבניין, רק עוד קצת… רק עוד קצת נשאר.
אני מתבוננת לאחור לראות האם האור מתקרב אליי ונתקעת בעוצמה במכשול שזועק. אני עפה לאחור מההדף.
“תגידי את נורמלית??? מי רץ במסדרונות בשעה כזאת ??” בחור גבוה וצנום עומד מעליי בטריינינג כחול עם סמל האוניברסיטה-MIT.
“ברוק? זאת את? מה את עושה פה בשעות כאלו? אני מאוד מקווה שאת לא מנסה להיכנס למעבדה ולעולל איזה נזק מכוון” הוא מצמצם את עיניו השקועות ומשלב את ידיו על החזה.
שיט, בדיוק הבן אדם האחרון שרציתי לראות עלי האדמות-ג’וש. הוא אפילו לא מציע לי עזרה לקום, האפס הזה.
התרוממתי מהרצפה והחזרתי לו מבט שווה ערך “ואומרים שהאבירות מתה, תודה לך על העזרה” קדתי בפני בצורה צינית.
הוא מגחך ובוחן אותי במבטו “אני רואה שהזמן שלך הרחק מהמעבדה השפיעה לרעה על אופייך, כנראה באמת את לא מתאימה לתחום”. אילולא הזעקה וריח המוות שמילא את חלל המסדרון הייתי שוברת לו את האף.
תפסתי בידו “אנחנו צריכים לזוז, מהר! זה לא בטוח פה”.
הוא העיף את ידי ורק הביט בי בגועל. “אם את חושבת שעכשיו אני אתן לך לשחק את המשחקים הנשיים שלך את תוהה ובגדול. אני לא אפול במלכודת שאת מנסה לטמון לי”
“אני לא מנסה לטמון לך שום מלכודת, טמבל! יש שם יצור לא מהעולם שלנו ולא נראה לי שפניו לשלום!” קולי גבוה מהרגיל.
הוא צחק לי בפרצוף ” השתגעת! אין, ידעתי שצריך להקשיב לאמא. כל הנשים האלו בסוף מאבדות את הרא-“
פרץ של דם הגיח מפיו והשפריץ על פני. החנקתי צרחה בעוד עיני נפערות.
3 טפרים שחורים מעוקלים שיפדו את חזהו של ג’וש. ריח של בשר רקוב ועשן מילא את אפי וטעם המתכתי בפי העלה מיצי מרה בגרוני.
מאחוריו, מתוך הצללים התחיל להזדחל יצור שהיה חצי נוזלי, עדיין בתהליך התהוות ועוד לא לבוש בצורתו הסופית. ידו הצנומה והארוכה שיפדה את ג’וש והחזיקה אותו במקומו.
“תברחי” הוא זעק פעם אחרונה במבט מיוסר לפני שהתמוטט.
עיניים אדומות יורקות אש לכדו את מבטי, הייצור מולי עובר ממצב נוזלי למוצק כשעוד ועוד דם נשאב מג’וש, רוקם עצם ובשר.
אני מתחילה לרוץ כאחוזת דיבוק, פחד ממלא את קרביי.
אני יודעת. אני יודעת מה זה היצור הזה ולמה הוא מסוגל. עמוק בפנים אני יודעת…יודעת שהוא הגיח מהגיהנום.
עוד לא ברור לי מאיפה כל הידע הזה מגיע, אבל אני יודעת שאני לא רוצה להיתפס על ידיו.
אני פורצת את דלת הבניין, אוויר קר ממלא את ריאותיי וצורב אותן מבפנים. אינני יכולה לנוח, אני חייבת לברוח. אני עפה במורד מדרגות הגישה בריצה מרושלת וכמעט מועדת עם פני קדימה. לפני נפרסת המדשאה עם עצים בודדים פזורים בסביבה. אין טעם להתחבא, לא ממנו. ברגע שהוא ננעל על טרפו הוא ימצא אותו ללא עוררין.
לרוץ חזרה לבית אני לא יכולה, לא אסכן את רבקה וקיטי, לא אותן. אני נשענת בגבי כנגד אחד העצים להסדיר מחשבה.
ליבי הולם בחזי בעוצמה, כל פעימה נשמעת מבפנים ומעלה בי פחד שהיצור הזה, ה-קוול-ווארגר(Kvölvargr) ישמע זאת.
הוא לא אמור להיות פה, זה לא העולם שלו.
איך אני יודעת את כל הדברים האלו? לעזאזל. ציפורניי חודרות עמוק לעורי מהאגרופים הקמוצים.
פרץ אדרנלין נוסף שוטף אותי בהישמע צרחת הביעותים של היצור. פיצוץ הדלתות מכין אותי לעוד תגובת בריחה-הוא בחוץ, בשר ודם בצורתו הארצית.
באיזה צלם הוא בחר להיווצר הפעם? אחד הדברים שהופכים אותו למסוכן כל כך זאת העובדה שהוא יכול להחליף מהות בכל פעם שהוא לובש את צורתו הגשמית.
עוד זעקה שולחת קרח בנימי, שרירי רגליי בוערים ומתחילים להתכווץ מהפחד או מהמאמץ, זה לא משנה .אני צריכה לברוח. במצב הזה אני לא אצליח להתחמק, גם אם היו לי את הרגלים הכי מהירות בעולם לא הייתי מצליחה להתחמק ממנו.
הוא יצור הביעותים, תמצית האפלה, התגלמות הפחד של הנשמה שעומדת מולו. ברגע שהצייד מתחיל, גורלה נחרץ לאבדון נצחי.
פאניקה מתחילה לזחול בתוכי, כמה פעמים הוא כבר תפס אותי בעבר? ממה שהצלחתי לראות בשבבי הזיכרון לפחות שלושים.
כאבי רפאים משתקים אותי ואני קורסת לברכיי. לא מצליחה לנשום… אני לא מצליחה לנשום. ריאותיי קורסות, אני משתנקת…אני לא מצליחה לנשום! ראיתי מטשטשת שוב ואישוני מתרחבים. בריכה של דם לרגליי ובתוכה תכולת בטני השפוכה. אני מנסה לאסוף את איברי במהירות חזרה לבטני, גורפת וגורפת אך הכל נשפך מבין ידי הרועדות.
זה עלים. זה עלים. תנשמי… תנשמי… תנשמי. את בסדר.
ידיי מכוסות בדם ובוץ, זה לא שלך… זה לא הדם שלך.
אני מתנערת ממה שהזיתי הרגע. זיכרון מחיים קודמים… חיים שנגדמו בטרם עת.
ערפל מתפשט מסביבי. יש לקוול-ווארגר את כל הזמן שבעולם, הוא יודע שאני לא מסוגלת לרוץ, הוא יודע שאני טרף קל.
הוא משתעשע איתי, מענה אותי, נותן לי תקווה שאצליח לברוח.
קומי קומי עכשיו ורוצי! אני לא יודעת איזה כוח עליון מרים אותי לרגליי אבל נעמדת. לאן אני רצה? הכל אפוף בערפל כך שאיבדתי את הכיוון. כל פעימת ליבי היא נקודת ציון בסונאר של הקוואל-ווארגר.
צווחה נשמעת מימיני. אני רצה לכיוון הנגדי. רוצי! רוצי מהר.
צווחה משמאלי, שי!. הוא משחק איתי. אני לא עוצרת. אני ממשיכה לרוץ עוד ועוד עד שאני רואה את הגדר.
הגדר, הגעתי לגדר.
אני כלואה. אין לי איך לטפס למעלה, אין אחיזה לרגליים ופלג גופי העליון לא חזק מספיק להרים אותי גבוה כל כך. אני צריכה להגיע לשער הכניסה.
ראשי מעקצץ משמאלי. הוא פה. אני מרגישה אותו.
“איפה הוא?” קול שמדמה חריקת ציפורניים על לוח לוחש מהערפל.
שיערותיי סומרות. הוא? מי זה הוא? אני שותקת. שתיקה חסרת טעם… הוא יודע איפה אני נמצאת.
“איפה הוא?” עוד זעקה מהייצור.
“אני לא יודעת על מי אתה מדבר! אין פה אף אחד חוץ ממני!!” אני צועקת “ואם אתה פה בשביל להרוג אותי אז תעשה את זה כבר!! אני לא משחקת יותר במשחק שלך” סתמתי את פי עם ידיי, מטומטמת! למה אני עונה לו בכלל.
צחוק נשי מרושע עולה מהערפל.
“את רק הייתי כלי במשחק הגדול, את לא המטרה הסופית רורי.” הקול הנשי מהדהד מסביבי ונעלם.
אישה? קולה המוכר מרגיש כקרח בוורידי. יש פה עוד משהיא שהגיחה עם היצור?
זוג עיניים אדומות בוהקות מהערפל ומתקרבות אליי באיטיות.
“המראה החדש שלך מלבב רורי…אני בטוחה שהוא כבר נפל שדוד לרגלייך” צחוקה מהדהד מסביבי.
“את טועה! אני לא רורי! את רודפת את האדם הלא נכון!” אני צועקת אלייה אבל היא איננה, רק הייצור שמבטי בי מבעד לערפל.
“זה יהיה מהנה כל כך…” קולה מהדהד ונעלם בערפל.
אני לא רורי. אני ברוק, ברוק סקייבורן לא רורי. אני ממלמלת לעצמי בעודי בורחת ומחפשת נואשות את היציאה.
הנה השער אני רואה ואתו! עוד קצת, אני כל כך קרובה! אולי אצליח להתחמק בכ-.
אני נופלת בעוצמה מטלטלת. משהו תופס ברגלי וגורר אותי לתוך הערפל.
לא! לא! השער מתרחק ממני ואני נבלעת עמוק יותר. אני מנסה להתפתל ומתהפכת על גבי אבל אני נגררת על האדמה במהירות והקור הצורב ברגלי שולח אותות חשמל לאורך גופי. אני לא מסוגלת… לא מסוגלת להכיל עוד את הכאב וזעקה בוקעת מפי ומתהדהדת לכל עבר.
אני מנסה להזדחל על מרפקי לאחור, הרחק מהיצור שמתקרב אליי וצורתו נגלת לעיניי באיטיות מייגעת. הוא נראה כצל של אדם צנום, עומד על ארבעת גפיו. ידיו ורגליו מוארכות ורזות בצורה גרוטסקית שבקצותיהם טפרים מעוקלים. הוא נראה מכוסה בזפת שחורה שנוטפת ממנו, לא נוזלית ולא מוצקה, נעה על כל גופו הכהה. ריח מתכתי קלוש נישא באוויר, לא… זאת לא זפת. בית החזה שלו פתוח ומשהו מתנדנד בין עם צלעותיו הבולטות, אני מנסה לצמצם את עיני, להתפקס ומתחרטת ברגע שראית… ראשו המעוות של ג’וש לכוד בין צלעות הייצור.
אני לא יכולה להחזיק יותר, אני מסובבת את ראשי ומרוקנת את מיצי קיבתי. הזנב ארוך ומשונן שתפס אותי ברגלי, לח, דביק ונוטף מהדק את אחיזתו. עיניו האדומות בוהקות ושני חרצים במקום אף מתרחבים כשהוא פוצר את פיו לכדי צווחה. הוא פוער לסת רחבה עם שלוש שורות שיניים מחודדות וריר שזולג לרצפה. כל טיפה מעלה עשן ברגע נגיעתה באדמה.
חומצה! הרוק שלו חומצי.
לא, לא , לא , לא אני מתרחקת עוד ועוד, מנסה לקום מבעד לכאב המפלח בגופי בזרמים.
הוא צורח לכיווני , שולח טיפות רוק שנוחתות על ידי, רגלי, חזי, ואני זועקת! צורחת כמו שלא צרחתי מעולם. הרוק שלו מעכל אותי, שורף אותי במקומות שהוא נחת עליי.
ראייתי מטשטשת ואני מתחילה לאבד הכרה. זהו? ככה אני מסיימת את החיים האלו? עוד גלגול חיים שיגמר בצורה טראגית? עוד לא הספקתי לחיות… נצנוץ מתכתי חלף במהירות מעל ראשי וזעקת כאב נשמע מהיצור. אחיזתו ברגלי פוסקת, אבל הכאב בוורידי זורם לכל תא ותא בגופי.
מתוך ערפול חושים, אני שומעת קולות קרב, כאילו מישהו נלחם ביצור, נהמות של גבר ואישה? לא, שני גברים ואישה? כאוס שורר מסביב, רעשים של מתכת וקללות נשמעות מכל עבר. אני יוצאת ונכנסת להכרה. אין לי תחושת זמן ואינני יודעת כמה זמן הם נאבקים ביצור.
זוג ידיים חסונות עוטף אותי ומרימות אותי מהקרקע ואני נושמת לרווחה. ניצלתי…ניצלתי ואני עדיין בחיים, לעוד כמה זמן אינני יודעת כי גופי גוסס מהרעל שחדר אליו.
“אני פה אהובתי” שפתיים נושקות למצחי. “אני פה. לא הייתי צריך לתת לך לעזוב אחרי המסיבה, הייתי צריך לקחת אותך ישר איתי.” קולו העמום חודר לראשי.
“פאן, לא יכולת לדעת שימצאו אותה כל כך מהר” קול נשי ומרגיע נשמע “לא יכול לדעת”.
הגבר שאוחז בי מצמיד אותי לחזהו “מצאתי אותך לבסוף, אחרי חמש מאות שנה מצאתי אותך שוב! הפעם אנחנו נצליח רורי, אני מבטיח לך, אנחנו נצליח”. אני לא מבינה על מי הוא מדבר, אני לא רורי, שוב בלבלו אותי במישהי אחרת, אבל כל זה לא משנה כי בזרועותיו ועטופה בחום גופו אני מרגישה בטוחה משום מה, אני מרגישה בבית.
***
“פאן, אתה מבין מה כל זה אומר? יש לנו סיכוי ממשי מזה חמש מאות שנה למצוא אותן” קול נשי מוכר חודר לאוזניי מבעד לטשטוש.
“ששש, אני יודע. עכשיו זה לא הזמן לדון בזה” הקול הזה מוכר לי…פאנריס?
“היא לא זוכרת עדיין הכל…אני לא יודע אם היא תזכור בכלל” הוא נשמע כל כך…עצוב?
אני מרגישה כל עצם בגופי, אנחה חלושה בוקעת מפי.
“את ערה! איזה הקלה” הקול הנשי קרוב אליי כל כך עד שאני מריחה אותה, משב רוח הרים צלול.
“חשבתי שאיבדנו אותך שוב” היא מחזיקה את ידי ואני מרגישה את לחייה החמה.
“שוב?” קולי מחוספס וגרוני דואב מכל הצרחות.
אני פוקחת את עיניי, מנסה להבין היכן אני נמצאת, זה לא נראה כמו בית חולים.
אני שוכבת במיטה ענקית עם מצעים רכים למגע, אני מרגישה את הלחץ העדין של החבישות על עורי אבל הכאב נסבל.
אני מנסה לפקס את ראייתי על הבחורה שמולי. היא לא אנושית…עורה כחול חיוור מנצנץ בסימונים החרוטים לאורך פנייה העדינות. עיניה זהובות כשמש קיץ ושיערה הארוך כצבע שדה החיטה.
“יפה כל כך” אני לוחשת מבלי לשים לב.
היא פורצת בצחוק ומחייכת חיוך רחב שחושף שיניים צחורות כשלג.
“תמיד היית מגזימה במחמאות, אבל רק כלפיי” היא קורצת לי.
אני ממצמצת פעמיים ,מוודא שאני לא הוזה. בן רגע בבואתה משתנה לחלוטין, ועומדת מולי אותה הבחורה אך הפעם נורמלית לחלוטין, בתספורת א-סימטרית קצרה בבגדי עור צמודים.
“איך? אני בוהה בה פעורת עיניים.
“איך מה?” היא שואלת אותי בחיוך.
אני מנענעת את ראשי, רק חסר שיחשבו שאני משוגעת עם כל ההזיות שאני חווה.
“איפה אני?
“את בדיוק איפה שאת אמורה להיות” קולו של פאנריס נשמע מקצה החדר. בור נפער בבטני ברגע שאני שומעת אותו.
“ואיפה זה בדיוק?” שאלתי מהוססת. “אני מתה?”
“שומו שמיים. את חייה, נושמת ושלמה” היא מחייכת אליי שוב ,עדיין מחזיקה בידי.
“טוב, לא בהכרח שלמה…” קול נוסף, מחוספס ונמוך מהדהד מקצה החדר.
הראייה שלי סוף סוף חוזרת לקדמותה ואני מצליחה לאמוד את הדמויות הנוספות בחדר המוחשך.
“לא בהכרח שלמה…” אני חוזרת על דבריו. הגבר שדיבר אליי הוא אותו שומר ראש מהמועדון שהעיף את המטרידן, קירח עם זקן כהה מעוצב, לבוש במכנס וחולצת עור שחורים, ראשו מקועקע עד אפס מקום ו…זוג קרניים בולטות לו מהמצח. קול לא ברור נמלט מפי ברגע שקלטתי לא רק את קרניו המעוקלות כלפי מעלה אלא גם את עיניו האדומות כלהבות ורגליו…פרסות עצומות במקום נעליים.
אני נעה לאחור במיטה ונאחזת בשמיכה שמכסה אותי.
“לא אפגע בך רורי” הוא ענה בכעס, אני יכולה להישבע שעשן בקע מנחיריו באומרו זאת.
“תשאירו אותנו לבד” פאנריס מצווה למי שאני יכולה לתאר כצוות שלו, חבריו?
תחינה נישאת בעיניי לבחורה היפה מולי. “אל תדאגי, כל החלקים יפלו למקומם בקרוב” היא לוחצת את כתפי ומתקדמת לכיוון היציאה חיננית כחתולה.
“לא שלמה…” הגבר נוהם לכיוון פאנריס ומביט בי באכזבה בעודו יוצא מהחדר.
אני בולעת את הרוק רועש מכפי שרציתי. עיני מקובעות לפינת החדר היכן שפאנריס שקוע בכורסא, נשען על ברכיו וסנטרו נח על ידיו השלובות.
“איפה אני?” אני שואלת את פאנריס שוב.
“מבחינה גאוגרפיית בשמורת טבע, בערך שעתיים מבוסטון ברכב.” קולו המחוספס מעביר בי צמרמורת.
“ואיך הגעתי לכאן?”
הוא לא עונה. צורב אותי במבטו.
הוא קם לבסוף מהכורסא ומתקדם לכיווני.
“אייר, הרמוד ואני הגענו בדיוק בזמן להצילך, שניה אחת מאוחר יותר…” הוא נוהם.
אני נעה באי נוחות במיטה, לא בגלל שהיא ענקית ואני טובעת בה, אלא מעצם העובדה שהבחור העצום הזה עומד מולי. מטר ותשעים של מסת שריר ועוצמה שמבעבעת מתוכו, כשהדבר היחיד שמפריד בינינו זאת שמיכה ובגדי התחתונים.
“היצור הזה…רצה שאמות…”אני מביטה בידי החבושות, זיכרון צריבת החומצה שולח מרה לפי.
“זה לא היה חלום רע? ג’וש באמת נרצח?” אני מביטה בפאנריס, מתחננת בעיניי שיגיד לי שהכל היה הזייה.
הוא מנענע את ראשו לשלילה ומתקרב למיטתי יותר.
אני מזנקת מהמיטה ומצמידה את השמיכה לגופי. סחרחורת תופסת אותי לא מוכנה ואני עומדת לאבד שיווי משקל.
ידיו החסונות תופסות אותי בשנייה ותומכות בי שלא אפול.
מגעו החם על זרועי, שולח בגופי זרמים של כמיהה. כמיהה שכמותה עוד לא הרגשתי בחיי הקצרים. כמיהה שלא הייתה זרה לנשמתי… כמיהה שהתעבתה אלפי גלגולי חיים.
אני לוקחת צעד אחורה ומתנשמת בכבדות. גופי בוגד בי, מגיב אליו בצורה שאני לא מוכנה אליה.
אני מרימה יד, מסמנת את המרחק בינינו. “עד כאן. ככה זה בסדר אבל לא יותר קרוב.”
הוא חצי מחייך ומשלב את ידיו “עקשנית כהרגליך, אני רואה שזה נשאר כשהיה”.
” אני לא יודעת מי אתה חושב שאני, או אתם חושבים שאני, אבל אתם טועים. גם הייצור הזה שצד אותי. הוא נשלח לצוד את האדם הלא נכון. שום דבר פה לא הגיוני ולא יכול להיות אמיתי.”
פאניקה מתחילה לצאת מגרוני “אני לא יודעת מה קורה פה זה נגד ההגיון, אין דבר כזה מפלצות. אין קולות מערפל, לא יכול להיות!”
אני מרימה עליו את קולי “ואל תביט בי בצורה כזאת!”
“איך?” הוא מצמצם את גבותיו ליצירת שקע עמוק במצח.
“כאילו אתה מכיר אותי! כאילו את מרחם עליי! כאילו…שראית אותי ערומה!” אני שולחת לו מבט מצמית.
הוא פורץ בצחוק “ובכן רורי אהובתי… ראיתי אותך במצבים הרבה, הרבה, הרבה יותר גרועים מרק בערום”
“אני לא אהובתך! ותפסיק לצחוק” אגרופי לופתים את השמיכה חזק יותר.
“אני ברוק, ולא שום רורי! ובטח ובטח אני לא אהיה כלי במשחק של אף אחד!”
מבטו משתנה בשנייה וזעם ממלא את עיניו.” מה אמרת הרגע?”
“אמרתי. אני לא כלי במשחק של אף אחד!” אני מצמצמת את עיני בחזרה אליו ומדגישה כל הברה שיוצאת מפי.
הטמפ’ מתחילה לצנוח בחדר וקרח מתהווה על קצות החלונות.
אני נסוגה צעד אחד אחורה ונתקעת בקצה המיטה.
“מה שמעת מבעד לערפל רורי?” הוא מתקרב אליי יותר ויותר.
“עצור. אל תתקרב!” אני עולה על המיטה ועכשיו אני גבוהה ממנו בטיפה.
“אני אחזור על זה פעם אחת אחרונה. קוראים לי ברוק!”
הוא נאנח וממלמל לעצמו בשקט.
“מה אתה לוחש שם? עזוב, זה לא משנה. כל זה לא משנה.” אני מנסה לסרוק את החדר לאתר את בגדיי וה…טלפון!
הטלפון שלי מונח על שידת העץ הלבנה שלצד המיטה, מרוסק לחלוטין. אני תופסת אותו בידיי מנסה להפעיל אותו אבל חלקים ממנו מתפוררים על המיטה.
“שיט, קיטי תרצח אותי” אני מתיישבת על המיטה בצורה מגושמת בגלל השמיכה. אני מביטה אל פאנריס ומנסה לחייך בצורה מנומסת.
“אפשר אולי לבצע שיחת טלפון?” אני מגחכת בעצבנות.
הוא ניגש אליי, יורד על ברך אחת ומגיש לי טלפון נייד.
“תודה” אני מנסה לקחת אותו ממנו אך הוא מחזיק אותו חזק כל כך עם שתי אצבעותיו שאני לא מצליחה לקחת אותו.
אני מביטה בו בשאלה. “קודם תעני לי, מה שמעת מבעד לערפל?”
אני מגלגלת את עיניי “אישה שקרא לרורי ואמרה שהיא הייתה רק כלי במשחק הגדול יותר, עכשיו אפשר את הטלפון?”
אני שואלת אותו, לא מורידה את מבטי משלו. עיניו כחולות כל כך… כמו קרחון בים הארקטי.
“תעני לי על עוד שאלה אחת אחרונה.” קולו נמוך בצורה מסוכנת.
” את מוכנה לקחת את האחריות על מות חברותייך?” שאלתו שולחת דקירה לליבי.
“מה?” אני בוהה בו.
“אני יכול לתת לך לחזור. את לא אסירה. אבל את חוזרת עם מטרה על הגב ושעון חול קצר לחייך. מי שימצא לידך יהיה נזק משני. האם את מוכנה לקחת את האחריות על חיי חברותייך?” הוא קודח עמוק יותר לתוך עיניי כאילו הוא מחפש חלק אבוד בתוכי.
הוא מניח את ידו על לחיי ומקרב את פני לשלו. ” אני יודע שכל זה מאוד מבלבל אותך וחסר כל הגיון. אני מבקש ממך להקשיב לי עד הסוף ואחר כך תחליטי איך לפעול.”
אני רוצה להתנגד, רוצה לקום וללכת אבל משהו בתוכי לא נותן לי. אני מהנהנת, נכנעת למגעו, לריחו המרענן…לאנרגיה הרוחשת בינינו.
“קוראים לך אורוריס .” אני עומדת לקטוע אותו אבל הוא רק מקרב את פרצופו אלי יותר.
“איבדתי אותך לפני מיליוני שנים… אהובתי שנגזרה לי על ידי הגורל בעצמו. אך היו כאלו שקנאתם גדעה את אושרינו וקיללה אותך לחיי תמותה.” הוא נושק למצחי.
” היית לוחמת האייסר, לוחמת האלים. ואלקירי שנשלחה על ידי אודין לממלכה שאני שוכן בה-להלהיים. אל-מותך נגנבה ממך וקוללת להלך על פני ממלכת המותיים ללא זיכרונות העבר שלך. ללא ידע על גלגולי חייך עד שאני אמצא אותך, עד שאחזיר לך אותם במגעי.”
אני מביטה בו הלומה מהמידע. זה נשמע כל כך מופרך אך משהו בי לא לגמרי מבטל את דבריו.
” רורי, כל גלגול חיים את מופיע במראה שונה, מה שמקשה על מציאתך. כל גלגול חיים את מאבדת עוד ועוד מהזיכרונות שלך ואני לא מצליח להחזיר לך אותם” קולו נסדק קלות. הגבר הזה, הר האדם הזה מולי נשמע כל כך שבור, כל כך פגום מצער שאני שולחת את ידי ומניחה אותה על לחיו.
“משהו מזה מתחיל להיות מוכר לך?” הוא שואל עם תקווה בקולו.
אך אני רק מנענעת בראשי לשלילה.
“כל גלגול חיים אנחנו מנסים למצוא את מה שנגנב ממך, להשיב לך את חיי הנצח ואת הזיכרונות. כל גלגול חיים האל-מותיות שלך משנה מיקום, נעה בין תשעת העולמות. משחק מתועב בחסות אודין על הבגידה שלך בו ובחסות הל-על בגידתי.”
“אבל למה שהיה להם אכפת אם אני אחיה או אמות, למה שיהיה אכפת להם אם אהבנו”.
“אוהבים” הוא נוהם ישר.
“מה זה משנה אם זיכרונותיי ישובו אליי או לא, אולי זאת מתנה ולא קללה! אולי לא מצאת אותי במשך חמש מאות שנה כי אני לא רציתי שתמצא אותי?” אני קמה בבת אחת מהמיטה, עומדת רק בבגדי התחתונים-חזיית ספורט שחורה ותחתונים תואמים.
“אולי זאת הייתה המתנה שלי אלייך? שתוכל להמשיך בחייך ולשכוח אותי לקללתי, אם אני לא זוכרת כלום אז זה נס ולא סבל!”
“את נתת משמעות לחיי, בלעדייך הם ריק” הוא מביט בי בכעס.
“את בשבילי הכל… תמיד היית ולנצח תישארי. גם אם אצטרך לתור את כל תשעת העולמות עד קצה הזמן, יהי כך!”
הוא ניגש אליי ,לוכד את סנטרי באצבעותיו ומקרב את פני לפניו. “זיכרונותייך הם האמצעי שבזכותו אפשר להניע או לעצור את ראגנוראק” עיניו כאש יוקדת.
“ראגנוראק? זה מיתוס, אין דבר כזה אלים או סוף העולם” לחשתי. “אחרי כל מה שראית, אחרי מה שעברת. את באמת יכולה להכחיש את העובדה הזאת?” הוא מקרב את שפתיו קרוב יותר ויותר, אני יכולה להרגיש את הדי נשימתו על שפתי.
ליבי מפרפר מקרבתו אליי וליבתי בוערת מתחננת שיגע בי.
“את לא יכולה להכחיש את מה שאת מרגישה, את מה שגופך מאותת לי. אני יכולה להריח את תשוקתך אליי, כמו סם שקורא לי” הוא מוריד את ראשו לצווארי ונושק לי. זרמים נעים בכל גופי, כשהוא תופס במותני ומקרב אותי אליו.
“אני מבטיח לך רורי, שאחזיר לך את מה שאיבדת, אחזיר אותך לחיי בכל דרך שתידרש. ואם ייקח לזיכרונותייך זמן לשוב, זיכרונותיי יספיקו עבור שנינו.”
הוא נושק לשפתיי, לשונו חודרת לתוכי במחול של תשוקה וצורך. הוא לא מתיק ממני את שפתיו כאילו אני האוויר הדרוש לקיומו, תמצית חייו. גופי פועל על דעת עצמו כמהופנט מהמחזה של האל העומד בפניי. ידי עוטפות את צווארו ונחות על כתפיו הרחבות. הוא מרים אותי למותניו, גבריותו איתנה כנגדי, לוחצת על ליבתי בעוצמה ורגלי מתהדקות סביבו יותר. אנחה בוקעת מפי ומה שנראה כמו חיוך מבליח בין שפתייו. הוא נע כמה צעדים ומצמיד אותי לקיר המחופה בעץ עשיר. האדרנלין משכיח ממני את פציעותיי כך שרק צורך חייתי זורם בעורקיי, ידיו אוחזות ומוחצות את ישבני. הוא מניע את שפתיו על צוואר עד שמגיע לנקודה הרגישה ואני בוערת. ציפורניי נדחפות עמוק יותר לבשרו והוא משחרר נהמה. ידיו חוקרות כל ס”מ מגופי כאילו ממפה מחדש בזיכרונו את תמונתי, הוא מגיע לשדי וחופן אותו בתשוקה, מקשיח את פטמותיי מהעונג. “הייתי ממוטט את עץ החיים רק בשביל לגעת בך שוב, להרגיש אותך בידיי בפי ובכל דרך שניתן לעלות על הדעת” .
הוא קורע ממני את החזיה כאילו הייתה עשויה לא יותר מנייר. הוא מצמיד את שיניו אל פטמותיי, עוד לחץ נבנה בתוכי זועק להשתחרר. אנחת עונג בוקעת מגרוני. הוא שולח את לשונו לשחק עם פטמותיי הרגישות ומצמיד את פיו לשדי התפוח.
אני מזיזה את ידי ותופסת בשערות ראשו, מחזיקה אותו קרוב אליי, מתפללת לאיחוד של גופינו לישות אחד של תאוות בשרים. ליבתי בוערת, פועמת למענו עם כל יניקת שפתיו על שדי. עוד ועוד עונג צרוף נאגר בתוכי, מבעבע על סף התפרצות. אני כל כך קרובה… כל כך קרובה לשחרור. ידו השנייה קרובה לנקודה הרגישה שלי, רק כמה סינטימטרים בודדים וזה כל מה שצריך. כאילו קרא את מחשבותיי ידו החלה לנוע לכיוון נשיותי הפועמת. גבי לחוץ בחוזקה לקיר ומשקלו על גופי מזכיר לי כמה אנושית אני מול החיה הניצבת מולי. עיניו מתכהות ומשנות את צבען לזהוב, אני בוהה בו, מהופנט מהשינוי שחל בו ששולח בי עוד גלי תשוקה עזה. הצורך הנואש בגבר הזה, האל הזה שצריך אותי אפילו יותר משאני צריכה אותו גובר ואני רק מתחננת במבטי שיביא אותי כבר לשחרור.
אני לוחשת “פאנריס” וזה כל מה שצריך. הוא שולח את שתי אצבעותיו לתוכי וליבתי מתכווצת סביבן. הוא נע בקצב ובמהירות גוברת, עוד ועוד ועוד. מרטיט את ליבתי הזועקת, הפועמת עם ליבי אחוז האמוק. עוד ועוד לחץ נבנה בתוכי, שואג להשתחרר אל פני השטח. נשיכתו בצווארי סותמת את הגולל וזעקת עונג משתחררת מפי בעודי מתפוצצת לאלפי רסיסים. ברקים מבליחים ללא התרעה מוקדמת מחוץ לחלון ומרעידים את החדר. רגלי רועדות סביבו ונשימתי מהירה.
הוא מניח אותי בזהירות לרצפה, אוחז בי לתמיכה שלא אתמוטט מרגלי חסרות התועלת.
אייר והרמוד פורצים לחדר. אני צורחת ומסתירה את שדיי בידיי ומתחבאת מאחורי פאנריס, כולי סמוקה ולא רק מהבושה.
אייר מצחקקת ” סוף סוף! תודה לך רורי ,הוא הפך לבלתי נסבל בחמש מאות השנים האחרונות!”.
הרמוד פחות מרוצה ומההבעה על פניו הוא נראה מודאג.” האחים כאן, הגעתם להחלטה?”
“אחים? החלטה?” אני מבולבלת מחילופי הדברים.
אייר מופיעה לצידי משום מקום ומניחה עליי גלימה חמה עשויה מעור ופרווה, נטפל בשאר התלבושת אחר כך, עכשיו אין לנו זמן.
“מה לעזאזל קורה עכשיו?” אני מביטה בפאנריס שנעמד מול החלון וזעם בוקע מעיניו, קרח מתהווה היכן שידיו נוגעות באדן החלון המקושת.
“עכשיו את צריכה להחליט” הוא משחרר נהמה.
***
ירדנו כמה קומות מתחת לאחוזה העצומה שהם קוראים לה בית ועכשיו אני עומדת מול ערמת אבנים מפוררות בגובה המותן, באמצע המרתף החשוך לבושה רק בגלימה חמה.
“אני לא מבינה מה אנחנו עושים פה, אתם הולכים להקריב אותי באיזה טקס פגאני? אני אומרת חצי צוחקת חצי מודאגת שזה בהחלט יכול לקרות.
“כן, משהו כזה” הרמוד ממלמל.
עיני נפערות ונשימתי נעצרת. “אל תקשיבי למרמור הזה, שום הקרבה רק טיפת דם קטנה” אייר מחייכת אליי. אני רואה שהיא מנסה בכל כוחה להרגיע אותי.
“רורי, תני לי את ידך” פאנריס מושיט לי את ידו ובשניה אוחז בסכין קטנה משוננת.
“אני מחביאה את ידי בתוך כיסי הגלימה.” ברוק, לא רורי”
“הוא מסתכל עליי מבולבל “חשבתי שעברנו את המכשול הזה”.
“לא עברנו שום מכשול, נכנעתי לצורך קדום” סומק מציף את לחיי “זה לא אומר שאני זוכרת אותך או אף אחד מכם לצורך העניין”. אני אומרת בהיסוס.
אני לא מבינה מה הולך פה אבל כנראה שזה משהו רציני אם הם מתכוונים להתחבא או לברוח מהתאומים האלו.
“אנחנו נסביר לך הכל בדרך, נענה לך על כל השאלות, רק בבקשה.” היא אוחזת בידי ומביטה בי בצורה נואשת” בבקשה בואי איתנו. גם אם את לא זוכרת הכל, יש בוודאי משהו קטן שאת כן זוכרת, משהו שזועק לך דברים בתודעה שאת לא יכולה להסביר.”
אני מהנהנת קלות.
“אם לא נעזוב עכשיו אנחנו נהיה בצרות, ואני לא מתכוון להעמיד אותך בסכנה ישר איך שנכנסת לחיי” פאנריס מתקרב אליי ותופס בידיי.
הוא מסובב אותה כלפי מעלה ודוקר את כרית כף ידי. זעקת כאב קטנה נפלטת מפי ומשכתי את ידי בחזרה במהירות מתחת לגלימה.
הדם נדבק ללהב הסכין והוא חותך את כף ידו גם כן. הוא מעלים את הסכין ומוציא אבן שחורה מקושטת בגילופים של אותיות וסימונים, דמו עוטף את האבן וגורם לרונות לזהור. הוא ממלמל משהו בשפה שאינני מבינה והאבנים הפזורות על הרצפה מתחילות להסתחרר ולהסתובב, לשרוק בעוצמה עד שמתחיל להיפער חור במארג המציאות.
מולנו נפער שער מסתחרר ובוהק באור כחול מסנוור שגורם לי לצמצם את עיניי.
“אחכה לכם בצד השני” הרמוד נוהם ונכנס לתוך השער ונעלם.
יבבת הפתעה נפלטה מפי.
“אל תדאגי זה לא כואב, זה אפילו מהנה בחלקים ויופי כזה בוודאות יחזיר לך חלק מהזיכרונות” אייר לוחצת את ידי ונכנסת לשער.
פאנריס מושיט לי את ידו “תבחרי בחיים, תבחרי בי. אם נישאר כאן עכשיו זה יהיה הסוף”
” לאן השער מוביל אותנו?”
אני עדיין לא מאמינה לעיניי. לא מאמינה שכל זה אפשרי, בזבזתי שנים מחיי כדי ללמוד על היקום, לחקור חורים שחורים וקרינה קוסמית. לגלות עכשיו שקיימים עולמות אחרים שאלים ושדים קיימים…מעולם לא עלה בדעתי שזה באמת אפשרי.
” לנידאווליר-עולם הגמדים. אנחנו נשיב לך את כוחך” מבטו עוצמתי, מחכה שאקח את ידו.
מכות ברק מכות בבית , מרעידות את היסודות ואת קורות העץ שמתחילות להתמוטט מהתקרה מעליינו. אני נצמדת לפאנריס אינסטינקטיבית, בוחנת את פניו, את עיניו היוקדות ואת ההבטחה שטמונה בהם. אני נושמת עמוק ומהנהנת “לעולם הגמדים”.
נעלמים בזמן / קרן בכר שני
רצתי במורד הרחוב, ממהר להגיע הביתה. השעה שש כמעט הגיעה ורציתי להיות מוכן. העפתי מבט בפרק ידי – הנורה עדיין לא התחילה להבהב. יופי, זה אומר שאני לא באיחור. התקרבתי אל מתחם המגורים שלנו וראיתי את אמא מטפלת בגינה.
“היי, אמא.”
“היי, בן. הספקת להגיע.”
“כן, היה לי מזל עם האוטובוסים.”
“וגם רצת קצת, שומעים,” היא אמרה בחיוך והתרוממה כדי לתת לי נשיקה.
חייכתי ונשקתי לה בחזרה. “יש אוכל?”
“כן, בסיר על הכיריים. תאכל לפני?”
“לא יודע אם אספיק, אולי רק ביס או שניים בינתיים. היום אני חייב להתפעם, מוכרח לתקן משהו.”
“משהו חמור?”
“לא, לגמרי פשוט.”
“בסדר, לך תאכל, אני כבר נכנסת ותספר לי מה העניין.”
זרקתי את התיק ליד הדלת ומיהרתי למטבח לחטט בסירים. יש, ספגטי בולונז! גלגלתי לי מזלג-שניים-שלושה, בולע ברעבתנות, יותר מאוחר אוכל מנה רצינית יותר. סגרתי את הסיר בצער כשאמא נכנסה.
“מה קורה, מה כבר עשית?” היא חייכה אלי.
“מקווה שלא תכעסי… זוכרת שאמרת לי ללמוד למבחן בהיסטוריה?”
“כן. לא למדת?”
“אורי צלצל והלכתי אליו ומשם המשכנו לפיצה ועד שחזרתי הייתי עייף, וחשבתי שממילא אני מסתדר במבחנים בדרך כלל.”
“אז לא למדת?”
השפלתי ראש.
“אבל אז לא הסתדרת כמו בדרך כלל.”
שמעתי את הצחוק בקולה והעזתי להרים מבט. צדקתי.
“את לא כועסת?” שאלתי, קצת מופתע.
“יש דברים שצריך ללמוד מהרגליים, ילד. לפחות אתה נבון מספיק לנצל את ההתפעמות לתיקון.”
חיינו בקהילה שנקראה כרוניקון. המיתולוגיה שלנו מספרת שלפני כארבע מאות שנה חל שבר פיזיקלי מסתורי וחוקי הזמן התערערו בכל כדור הארץ. השינויים שהתרחשו בעקבות האירוע שאנחנו קוראים לו “הקריעה”, היו על פי קווי הרוחב, בגלל השפעת השדה המגנטי ובכל קהילה על פני כדור הארץ תוצאות הקריעה התבטאו בדרכים שונות. וזה קיצור מתומצת של מחקרים ארוכים מאד שערכו טובי המוחות שלנו. אצלנו התפתחה האפשרות לחזור אחורה בזמן. לא, לא עם הדלוריאן של דוק אמט בראון מ”בחזרה לעתיד” ובלי צורך בברקים.
בכל יום בשעה שש בערב היתה מתחילה נורית תת עורית אדומה להבהב בפרק היד שלנו. אם רצית לנצל את ההזדמנות היומית ולחזור אחורה בזמן, להתפעם בשפתנו, היית צריך ללחוץ על ההבהוב. הצמדה של הפרק המהבהב למשטח קשה כמו קיר או שולחן ביטלה את האפשרות. החזרה בזמן הייתה עשרים וארבע שעות לאחור, עם הזיכרון של אותה תקופה שכבר חווית, כך שתוכל לתקן.
שינויים של אחרים לא השפיעו על אלה שלך וההתפעמויות של חברי הקהילה לא היו תלויות זו בזו ולכן בכל התפעמות יצא לך לראות כמה מציאויות מתרחשות במקביל, מה שהיה מגניב ממש.
אבא צחק שהכי הרבה התפעמויות היו ביום שאחרי הבחירות אבל גם בימים רגילים אנשים היו חוזרים ומתקנים הרבה אירועים קטנים. האפשרות הזו שיפרה את הבריאות שלנו, הפחיתה כמעט לאפס את הפשיעה ואת מספר תאונות הדרכים ועשתה עוד הרבה שינויים חיוביים.
אני נולדתי לתוך המציאות הזו, בה אתה לא חייב לחיות את הטעויות שלך, אבל בכתבים העתיקים שלנו מצוטטים ראשוני הכרוניקונים והם היו ממש המומים מהתופעה ומאד נרגשים. יש ספרי מסות שלמים של פילוסופים של הזמן ההוא בהם דנים בחופש הבחירה ובלקיחת אחריות ועוד סוגיות כאלה, שאנחנו צריכים ללמוד למבחנים, לצערנו (משעמם רצח).
בעוד אנחנו מדברים החלה הנורית של אמא להבהב. היא כיבתה אותה על השולחן.
“אין חרטות, אמא?” שאלתי בחיוך.
“לא היום. אני עולה להתארגן ואז הולכת לנריכרון לקפה, תלמד כמו שצריך.”
הסתכלתי על פרק ידי. מוזר, הנורית שלי עוד לא התחילה להבהב.
אמא ראתה את מבטי התוהה.
“תן לזה כמה דקות, לפעמים הרצף מופר אקראית.”
היא פרעה את שערי כמו שהיא יודעת שאני לא אוהב שהיא עושה ועלתה לחדר השינה. כשהיא ירדה כעבור כמה דקות, עדיין ישבתי במקומי ועכשיו נעצתי מבט יציב ומוטרד בנורית הלא מהבהבת.
“אין כלום?”
“לא, שום דבר.”
“מה השעה?”
“שש וארבע עשרה.”
“הממ, זה כבר חורג מהסטיות הרגילות. אתמול הבהב?”
“כן, אבל לא הייתי צריך.”
“ואיך כיבית?”
“על הקיר בפיצה. את חושבת שאולי פגעתי בנורית?”
“אולי. בוא ניצור קשר עם ד”ר סינקו.”
“באמת? עם הרופאה? את חושבת שיש בעיה?”
“לא, לא, רק נבדוק.”
התגובה של אמא הלחיצה אותי, המאמץ שלה להיראות אדישה כשהיא בעצם לא.
היא הפעילה את מערכת יצירת הקשר, ביקשה את ד”ר סינקו ונענתה שיחזרו אליה עוד מעט.
“אמא?”
“מה?” היא סידרה דברים על השיש.
“את מודאגת?”
“לא, חמוד, מה פתאום.”
“אמא?”
היא הפנתה אלי את מבטה.
“את. מודאגת?” חזרתי לאט, מדגיש כל מילה.
היא התעכבה מעט ולבסוף ענתה:
“קצת.”
“נתקלת כבר בכזה דבר?”
“כן, בדרך כלל זה שום דבר, מסתדר מעצמו.” החיוך שלה לא הגיע לעיניה.
“אבל…”
“ככה זה התחיל אצל סייכרון, הבן של השכנים.”
“זה ש…”
“כן.”
בהינו זה בזה בלי מילים. אמא מחתה את מצחה, אני העברתי אצבע מתחת לאפי, שם הצטברה מעט זיעה על השפם המשונה שהחל לצמוח לי.
“זה בטח יהיה בסדר מחר-” החלה אמא לומר כשלפתע התקבלה קריאה ממרפאתה של ד”ר סינקו. אמא לחצה לקבלת הקריאה ודמותה של ד”ר סינקו הופיעה בחלל המטבח.
“ערב טוב קירכרון, מירכרון, מה שלומכם? איך אני יכולה לעזור?”
“ערב טוב ד”ר סינקו, תודה שחזרת אלינו. אנחנו לא ממש מודאגים-” נכון, אמא “-אבל חשבנו לבדוק. הנורית של מירכרון לא הבהבה היום בשש ולא היתה לו אפשרות להתפעם.”
“זו פעם ראשונה שזה קורה?”
אמא וד”ר סינקו הביטו עלי.
“כן,” משכתי בכתפי.
“בסדר. קיבלת מכה באזור הנורית לאחרונה? קרה משהו יוצא דופן שקשור באזור – כאב, תחושה מוזרה?”
הרהרתי בדבר כמה שניות. “לא, לא משהו שאני זוכר.”
“קירכרון,” פנתה ד”ר סינקו אל אמא, “מששי לרגע את הנורית, ודאי שהכל מרגיש כרגיל.”
אמא עשתה כדבריה, מיששה גם את הנורית שלה להשוואה ודיווחה שהכל נראה ומרגיש כמו שצריך.
“דבר אחרון, האם היו לאחרונה מקרי חום גוף לא תקין, זרמים בגפיים, ריצודים של איברים?”
אמא ואני החלפנו מבט ואמרנו יחד, “לא.”
“טוב, זה נשמע לי אירוע אקראי. שימו לב ואם אחת מהתופעות שדיברנו עליהן מופיעה דווחו לי מייד, בכל שעה. כרגע נחכה להבהוב של מחר, עדכנו אותי בשש וחצי. אם שוב לא יופיע אשלח את מירכרון לכמה בדיקות. בסדר?”
“בסדר גמור,” אמרה אמא ואני התפרצתי:
“ד”ר סינקו, אפשר לקבל אישור למורה? רציתי להתפעם כדי ללמוד טוב יותר למבחן של היום אבל לא יכולתי.”
הרופאה חייכה, הקישה מספר פעמים על הצגית האישית שלה ותוך מספר שניות התקבל האישור בזו שלי. הודינו לה וכיבינו את מערכת יצירת הקשר.
“זהו, אפשר להירגע,” אמא העלתה את החיוך המאולץ שלה. “אני בטוחה שמחר ההבהוב יחזור ונשכח מזה.”
“כן, את בטח צודקת,” הסכמתי, בעיקר כדי להקל עליה. היא לא הלכה לנריכרון לקפה.
למחרת בדרך לבית הספר סיפרתי לאריכרון ולדינכרון, שני חברי הטובים, על מה שקרה. לכל אחד מהם היה סיפור משפחתי על איזה דוד/ דודה/ שכנה של סבתא שדילגו על הבהוב אחד או שניים ולא קרה להם דבר. הם היו כל כך משכנעים שמיד כשהגענו לבית הספר שכחתי לגמרי מכל הסיפור.
אחר הצהריים התכנסנו בבית כל המשפחה – אמא, אני ושני אחי בני העשר, התאומים נירכרון ושירכרון. אפילו אבא הגיע. אכלנו ארוחת ערב ופטפטנו בקלילות אבל היה ברור לגמרי שכולם מחכים לשעה שש. כשהחל ההבהוב בשעוני נשמו כולם לרווחה בחוזקה. לא שמתי לב אפילו שבקושי נשמתי עד לאותו רגע.
שבועיים אחר כך כבר שמתי את כל העניין מאחורי, חזרנו לשגרה. ישבתי בחדר, מוסיקה ברקע, ושיחקתי ב”מסע בין רצועות הזמן” בדיסקורד עם חברים. בדיוק הגענו לגבעות העיתים והיינו צריכים למצוא שם את המפתח לטירת הזמן הנעלם.
הרצתי את הדמות שלי במרחב המכוסה דשא ירוק על ידי הנפת ידי הימנית. כף ידי היתה ממש מול פני כשזה קרה, כך שהיה קשה להכחיש – היא ריצדה. התעלמתי והמשכתי במשחק. שלחתי את הדמות שלי לטפס על הגבעה הקרובה בתקווה להבחין ברמז מלמעלה. דינכרון צעק באזניות שהוא רואה משהו ומיהרנו כולנו להצטרף אל הדמות שלו. עקבנו אחרי הרמז שהוא גילה, מצאנו מזון ומפות והמשכנו לחפש את המפתח כל אחר הצהריים.
לאחר שסיימנו לשחק חזרתי לגיטרה שלי. כשניגנתי והבטתי באצבעותי הפורטות נזכרתי לפתע בריצוד של כף היד. תהיתי כמה זה משמעותי. אני אמנם צעיר אבל כבר לא מאמין בצירופי מקרים, שני אירועים יוצאי דופן כאלה רומזים על נוספים שיבואו. ההתלבטות הגדולה שלי הייתה אם לספר לאמא. ידעתי שארבע שניות אחרי שאספר לה היא תשליך אותי לאוטו ונהיה בדרך לד”ר סינקו ולא הייתי בטוח שזה מתאים לי. שני שירים אחר כך החלטתי לא לספר. זו כנראה תהיה רק דחיית הקץ אבל בינתיים עדיף ככה.
נכנסתי לשגרה חדשה: ההבהובים וההתפעמויות פעלו כרגיל אבל מדי כמה ימים ריצד איבר כלשהו בגופי. בתחילה היה מדובר רק בריצוד אבל לאחרונה הרגשתי מן נימול במקום המרצד וידעתי שבקרוב אצטרך לספר להורים שלי. פעם אחת כמעט נתפסתי, מזל שהייתי מכוסה בשמיכה.
ניצלתי שיחה משפחתית כדי להשיג קצת מידע על המצב שלי. אכלנו כולנו ארוחת ערב ואבא חלק איתנו קצת רכילות על השכנים שלנו, המשפחה של סייכרון, הנער שנעלם לפני כמה שנים. מסתבר שכבר כמה ימים מישהו מלכלכך את שביל הגישה שלהם בזבל והלילה הם יצאו למארב ותפסו את הילד שאחראי לתרגיל, שמסתבר שמסוכסך עם הבת שלהם.
כשהאחים שלי קמו מהשולחן בסוף הדיון הרכילותי קפצתי על ההזדמנות:
“תגידו, כמה זמן עבר מאז שסייכרון נעלם?”
“למה?” אמא שלחה מייד מבט חושד לעברי.
“סתם, כי דיברנו על המשפחה.”
“שנתיים,” ענה אבא.
“ומה קרה שם בדיוק?”
אמא ואבא החליפו מבטים.
“באמת, אני כבר מספיק גדול לשמוע את הסיפור, אתם לא חושבים?”
היסוס. אני צריך ללחוץ עוד טיפה.
“אם אתם חושבים שאני בוגר מספיק כדי לעזור לסבתא עם התרופות שלה אז אני בוגר מספיק גם בשביל לשמוע את זה.”
אבא נשבר ראשון, “קיר, הוא צודק, הוא כבר גדול. טוב, זה התחיל בזה שסייכרון איבד את ההבהוב שלו. זה קרה בהדרגה אבל תוך כמה שבועות הוא לא הצליח להתפעם יותר. הוא עבר בדיקות אבל הכל היה תקין אצלו, גם גופנית וגם במערכת הזמן. בשלב הבא התחילו הריצודים, בכל פעם נעלם חלק גדול יותר ממנו וזמן הריצודים התארך. לכולם כבר היה ברור שזה לא יעבור מעצמו אבל הרפואה שלנו לא הצליחה למצוא הסבר או לתת פתרון. ההורים שלו אפילו לקחו אותו לעיר הנעלה, למומחה בתחום מעברי הזמן, גם הוא לא ידע איך לעזור. יום אחד שמענו צעקות מהבית שלהם. רצנו לשם וראינו איך הוא מרצד כולו – ממש נעלם וחוזר כל כמה שניות. ההורים שלו היו חסרי אונים והוא ניסה להרגיע אותם תוך כדי, הבטיח שאין לו כאבים. בסוף הוא כאילו… התפוצץ,” אבא הדגים בתנועת ידיים, “וטבעת אור גדולה ומסנוורת הופיעה, כמו בפיצוץ גרעיני. היה צליל של התפעמות, רק חזק הרבה יותר והאור התכנס לניצוץ אחד בוהק. זהו, סייכרון נעלם ולא חזר יותר. הניצוץ נשאר וההורים שלו שומרים אותו בכספת. הוא לא השתנה כל הזמן הזה מאז.”
שתיקה כבדה וסמיכה השתררה סביב השולחן. הלב שלי דפק במהירות. האירועים לא היו בדיוק זהים אצלי, אבל מספיק דומים וחשתי בעצמות שגם אני בדרך לשם, איפה שזה לא יהיה. איך אני מספר להם? אני לא יכול לעשות להם את זה. מצד שני, גם לתת לזה להפתיע אותם לא הייתה בדיוק בחירה טובה.
כשהחזרתי מבט אליהם, הבנתי שהגורל כבר נחרץ. אבא הסתכל עלי במבט מוזר והעיניים של אמא עשו עלי זום-אין.
“מה אתה לא מספר לנו?” היא אמרה בקול כל כך חסר רגש שידעתי שהיא תכף קורסת פה. אבל עכשיו כשכבר הגענו לזה, העדפתי ללכת על זה בבת אחת.
“אני,” בלעתי רוק בחוזקה, נשמתי עמוק, “אני מרצד ככה כבר כמה זמן.”
“כמה זמן? כמה זה חמור?” אבא חקר בזמן שאמא הפסיקה לנשום.
“לא מעט, זה התחיל בקטנה אבל לאחרונה זה כבר די רע. מצטער שלא אמרתי כלום, לא ידעתי איך, לא רציתי לצער אתכם.”
כמובן שלמחרת יצאנו למסע רפואי ארוך, אבל כמו שהיה ברור לכולנו, הוא הסתיים בלי פתרון. התברר שהיו כמה מקרים בודדים נוספים מאז סייכרון (לא ידעתי שהיה לו הכבוד להיות הראשון), כולם התקדמו פחות או יותר באותה דרך והסתיימו בדיוק באותה צורה. זה עמד להיות גם הגורל שלי, ונראה שדי בקרוב.
מאותו יום מייאש לא ניסינו להילחם יותר בצפוי, ניסינו להתכונן אליו. הפסקתי ללכת לבית הספר אחרי הריצוד המלא הארוך הראשון שלי, לא נראה שיש טעם. אמא ואבא עברו לעבוד מהבית, השתדלנו לבלות כמה שיותר זמן משפחתי יחד.
“בואו נתמקד בצד החיובי,” הרעד בקולה של אמא כמעט גרם לי לבכות, “לפי הניצוץ שנשאר מסייכרון, המומחים מניחים שהוא עדיין מתקיים איפשהו, אולי ברצועת זמן מקבילה, או במישור קיום אחר. נסגור שאנחנו נשמור בכל הכוח על הניצוץ שלך ואתה תנסה בכל הכוח להעביר לנו מסר כלשהו מהמקום שאליו תגיע. ואז תמצא את הדרך לחזור אלינו בשלום.” העיניים של חמשת בני המשפחה דמעו בשלב הזה. הנהנתי בשתיקה.
כשהתעוררתי, ידעתי שהיום זה היום. זמזום מוזר וחדש שטף לי את כל הגוף, הריצודים שינו אופי, הפכו ליותר חדים, האור שקרן ממני היה חזק יותר. הערתי את המשפחה, התכנסנו כולנו בסלון – לכאורה עוד יום רגיל – ופשוט חיכינו.
הריצודים התחזקו והתרבו עד שהם נהפכו לסוג של עוויתות אור שהרעידו את כל גופי, האחרונה כל כך חזקה שהקפיצה אותי ממקומי. הגיע הרגע.
“אמא, אבא, ניר ושיר, אני אוהב אתכם, אל תאבדו תקווה, אני אעשה הכל.”
כולם קמו ולפתו את ידי באחיזה משפחתית.
“תמצא דרך, בן, תמצא דרך,” ההורים חיבקו אותי במקביל ואחיי נצמדו אלי מהצדדים ואז זה התחיל, הרגשתי את גופי כאילו נמס, קורס לתוך עצמו. הפכתי להיות רק תודעה עם תחושות. חשתי שאני זז במהירות עצומה דרך קרעים ורצועות של משהו רך, ערטילאי, אולי הזמן עצמו. רוח חזקה מאד נשבה בפני, משתקת כמעט כל מחשבה. זה היה לטובה, המחשבות שלי לא היו שמחות.
התעוררתי לליטוף של עשב רך בלחי אחת ושל משב חמים בלחי השניה. פקחתי את עיניי. שכבתי על מרבד עשב ירוק אינסופי. בדקתי מהר – כולי, גוף, ראש, ידיים, רגליים, שיער שמיששתי בפראות. איזו הקלה, אני עדיין קיים! אמא צדקה בזה, אולי גם בדברים האחרים.
התרוממתי על שתי ידיי ובחנתי את הסביבה. ירוק בכל כיוון, עץ פה ושם, שיפולים נמוכים של גבעות קטנות, ציוץ ציפורים. התמונה הייתה מוכרת לי, הייתי פה פעם? קמתי לאט, עדיין קצת מסוחרר, ועשיתי סיבוב גדול ואיטי, בוחן ביסודיות את הנוף.
כן, בטוח שהייתי כאן, הרגשתי כאילו אני מכיר כל עלה עשב וכל ענן במרחב. אבל מצד שני, ידעתי בוודאות שלא הייתי כאן מעולם. אולי המעבר גרם לבעיות זיכרון? הזיות? צבטתי את עצמי חזק וקיללתי חזק עוד יותר, זה כאב נורא.
אז מה זה המקום הזה, המוכר והזר? שמרגיש כמו בית אבל לא אמיתי?
המבט שלי נתקע על אחד העצים חסרי העלים. יכולתי לצייר אותו מתוך שינה, זיהיתי כל זווית של כל ענף שלו, אבל התמונה שלו בזיכרון שלי הייתה דו ממדית. זה לא יתכן, משהו לא הגיוני.
התקדמתי עד אליו, הקפתי אותו, ממשש את הגזע, הענפים המחוספסים. ואז הרמתי מבט ובאופק ראיתי מראה שעצר את נשימתי. שם, רחוקה, מעבר למרבדים הירוקים, עמדה בגאווה טירת הזמן האבוד. ואני הייתי… שוב סובבתי סביב עצמי ובחנתי את הנוף בחוסר אמונה. אני הייתי בגבעות העיתים, בדיוק בנקודה שבה נפסלנו בכל פעם שניסינו לחצות אותן.
הייתי אמיתי, בתוך משחק מחשב. שהיה אמיתי גם הוא. המוח שלי עמד להתפוצץ מחוסר היכולת לתפוס את המצב כשלפתע נשמעו צעקות מאחורי. הפניתי מהר את ראשי לקלוט חבורה לא גדולה יורדת במדרון הגבעה הסמוכה. להישאר? לברוח? לא הספקתי להחליט כשהם כבר הבחינו בי. לא הייתה ברירה, עמדתי וחיכיתי להם.
הם היו חמישה, שתי בנות ושלושה בנים, בערך בגילי, לבושים רגיל אבל חמושים כמעט בכל הנשקים שאפשר להשיג במשחק. למרות המצב, העיניים שלי בלעו בהשתאות את החימוש המטורף, כל מה שניסינו להשיג ולא תמיד הצלחנו.
“היי,” הגבוה שבהם צעד קדימה, “אתה מוכר לי. נחתת עכשיו?”
“נחתתי? מה זאת אומרת? רגע,” העיניים שלי כמעט יצאו מהחורים כשהתמקדתי בפניו. “אתה-אתה-אתה…” לא הצלחתי לבטא את האותיות.
“סייכרון,” הוא הושיט את היד, “ונזכרתי מי אתה, מירכרון, הילד של השכנים. ברוך הבא למסע בין רצועות הזמן, גרסת הלייב-אקשן.”
To be continued…
ליקוי חמה / קארין דגן חזן
טיאנה:
“בוקר טוב הוד מעלתו, קדימה תתעורר נסיך הולל שכמוך” אני נכנסת לחדר בלי שהיות ופותחת באבחה אחת את הווילונות השחורים מבד המשי היוקרתי שנועדו להסתיר ולטשטש את קרני השמש, אבל המעשה הזה שלי, רק גורם לפעולה ההפוכה כי אף לא קרן אור אחת מסתננת לחלון.
תיאו מתנער מהמיטה והבעת פליאה ובלבול נובטים מעיניו אפופות השינה. המחזה מצחיק, על גבול האבסורד.
“ואת עלמה צעירה ומבולבלת, תלכי מכאן מיד”. אני קוראת לעבר הבחורה ששוכבת לצידו.
“מה קורה פה בשם האלים? למה את מתפרצת לחדרי בשעת לילה שכזאת?” הטון העוצמתי שלו נחלש כשהוא מביט סביבו ונוחת היישר על עיניי הרושפות.
“כבר צהריים, ויש לך מסיבת עיתונאים בהולה בעוד שעה. קדימה קום אתה צריך להתכונן..”
“שעת צהריים? עכשיו אמצע הלילה. השמש לא זרחה עדיין. את מנסה לעבוד עליי? זאת אחת התחבולות הגרועות שלך?” הוא מצמץ וחושק שפתיו.
“עלמת חן צעירה, לכי מכאן” אני מזדרזת לשלח אותה מהחדר. הבחורה המבולבלת תולה את מבטה אליו. הוא מהנהן בהסכמה “לכי. יש פה כמה דברים שאני צריך לפתור”. הבחורה הנבוכה ממהרת להסתובב ולהרים את שארית כבודה האבוד מהרצפה.
היא עומדת עירומה ואוחזת במחוך שמלתה ומושכת את שולי שמלתה הארוכה המשתפלת שנזנחה ליד המיטה. בידה הרועדת השנייה נוטלת את נעלי העקב הדקות ויוצאת מהחדר.
“ואת תלכי מכאן. אני אדאג שאמא שלי תפטר אותך. עברת כל גבול!”
“יקירי, עכשיו אכן שעת צהריים” הביטחון שלי כנראה מערער אותו כי למרות הכעס שניבט מעיניו הוא ממצמץ קלות בעיניו “באמת? אז את רוצה להגיד לי איפה בדיוק השמש?”
“אין שמש, וגרוע מזה, אין קשת בענן”. אני משתתקת, נותנת לדבריי לשקוע בירכתי המוח החלול שלו. “מצחיק ממלכת הקשת בענן איבדה את הקשת שלה” אני נוחרת בבוז.
הוא מתרומם מעט ומושך עימו את השמיכה מבד הכותנה היוקרתי להסתיר מעט את אזור חלציו. אני מתכווצת בתגובה.
הוא מתקרב לחלון ומנסה להתמקד במבטו אך תופס את ראשו ופונה אליי “תסבירי לי, מה אני רואה פה?”
“ליקוי חמה”
“אה, אני מכיר את התופעה הזאת, זאת תופעה בה הירח, השמש וכדור הארץ נמצאים על אותו הציר, מסלולם מצטלב. הירח נמצא בין כדור הארץ והשמש, וכך מסתיר בעצם בצילו את השמש, אם אני לא טועה ו…”
“אתה לא טועה” אולי באמת יש משהו בפנים והמוח שלו לא כזה חלול “אבל במקרה שלנו, התופעה הזאת לא הולכת להעלם בעוד כמה שעות”
“למה את מתכוונת?”
“המכשפות מהיער הקסום פתחו במלחמה. הן לא מוכנות לשתוק עוד. הן הטילו קללה. אין יותר ממלכת קשת בענן ואין יותר שמש. כל הנתינים בבהלה. חייבים בהול לכנס ישיבת עיתונאים ולהרגיע אותם”.
תיאו:
אני ממצמץ במהירות שוב ושוב אין שום סיכוי שדבריה הן אמת לאמיתה. משמעות הדבר שצריך להכין את הלוחמים ואת הצבא ואני אצטרך לפקד עליהם. כל התרגולות שנעשו היו קשים והצריכו ממני תעצומות נפש גדולות, הן הכינו אותי לדבר האמיתי.
להילחם עם צבא של מכשפות זה אינו דבר של מה בכך. עומדים לצידן כוחות הכישוף והאופל והן לא ימהרו להיכנע בקלות. צפויה לנו מערכה קשה וקרב עקוב מדם.
אין יותר מסיבות ובילויים ונשים יפות. התקופה השמחה הזאת באה לקיצה. ג’רמייה המאמן שלי הכין אותי לזה בקפידה. עליי לצאת להילחם ולהיות גבר.
“הוד רומו ממרומי מרומו” אני שומע את הצחקוק הבלתי נסבל של טיאנה היועצת הפוליטית שלי והבחורה הבלתי נסבלת שאי פעם הכרתי. לולא אימי אסטוריה המלכה והעוזרת הנאמנה שלה זוראייה ששכנעו אותי לקחת אותה, בחיים לא הייתי נותן לה לעבוד אצלי. לא הייתי נותן לה לייעץ לעציץ. חצופה כזאת, אין בה שמץ של כבוד למשפחת המלוכה.
“רוממותו רום רוממותוווו” היא צווחת באזני.
“תפסיקי עם זה. אני מצווה עלייך” אני גוער בה כבר מתקשה לשלוט בעצמי. האישה הזאת תביא עליי חורבן.
“מתנצלת, חשתי צורך להעיר אותך מעט, היית שרוי בטראנס” בזווית עיניה מתעקל חיוך.
“צריך להכין את הצבא. יש כל כך הרבה דברים לעשו..”
“רגע, נסיכי לפני שאתה עושה משהו. עלינו לשוחח בדחיפות. תגיע מהר לחדר ההתכנסות לישיבה בהולה”
“את כבר כאן לא? דברי”
“התכוונתי שתגיע לחדר הישיבות כשאתה לבוש. עם כמה שאני מזדעזעת להביט בישבנך, אני מפחדת שהשמיכה תיפול ובטעות אציץ במפשעתך. זה יהיה גועלי”
אני נזכר שהשמיכה מכסה בקושי את אזור חלציי. “דווקא זה נראה שאת נהנית להביט בי” אני מביט בה במבט הכובש שלי.
“הודו רוממו אני לא רוצה להגיד דברים שחלילה יפגעו באיש אצולה שכמוך שנושא בוורידיו דם כחול, עתיד המדינה והאומה כולה…” היא מחניקה צחוק וממשיכה “אבל לא, אני מעדיפה להתחתן עם שדון האש ולא להיות במחיצתך. חדר הישיבות בעוד 10 דק’. תגיע לבוש בבקשה”. היא יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת.
כשאני מגיע לחדר ההתכנסות אימי והעוזרת שלה זוראייה יושבות בכיסאות משני צדדיו של השולחן.
“בסדר, אני מקשיב. תעדכנו אותי מה קורה?” אני מתיישב בזהירות.
טיאנה נעמדת “כמו שהסברתי לך קודם, הוד רוממותו המכשפות מהיער הקסום פתחו במלחמה. הן לא מתכוונות לוותר בקלות, המשקעים שלהן גדולים מידי. אל תשכחו מה ציווה אביך המלך לפני עשר שנים. כל המכשפים חוסלו וכעת נותרו רק המכשפות, ללא יכולת להתרבות. שושלת מכושפת עומדת לאבד לנצח. הן בחיים לא יאפשרו לזה לקרות”.
“אבא ידע מה הוא עושה. המכשפות האלו הן צרה צרורה. שיגידו תודה שעליהן הוא חס. את יודעת שהרעיון המקורי היה לחסל את כולם כולם?”
“אפשר להמשיך?” היא מביטה בי בעיניים גדולות.
“כן. מה התוכנית? נצא למלחמה כוללת? נחסל אותן עד לאחרונה שבהן?”
“זה לא כל כך פשוט. הן מכשפות. הן ילחמו בנו בכשפים ובקסמים גם גדול הלוחמים שלנו לא יוכל לעמוד מולן. אם הן יחליטו לצאת לקרב מולנו. זה יהיה קרב אבוד מראש”.
“המכשפות כל כך רבות עוצמה?”
“בהחלט”. היא עונה בביטחון.
“כל המכשפים שהיו כוח משמעותי כבר אינם. אני בכלל לא יודע אם יש להם מנהיג עכשיו. היה שם כאוס מאז המלחמה לפני עשר שנים. חוץ מזה כמו שניצחנו בעבר נוכל גם עכשיו”.
“אז תקפתם כמו פחדנים בלילה” היא צועקת.
“טיאנה. תירגעי ומיד” זוראייה מתפרצת ומזרה מבט מטיל מורא על טיאנה שנסוגה במהירות. יש לה ממש יכולת השפעה עליה. אולי היא האדם היחיד שיש לו את היכולת הזאת עליה.
“סליחה. הגזמתי בתגובתי. מה שרציתי לומר שפעם קודמת הם לא היו מוכנים. כעת המצב הוא שונה. המכשפות מוכנות ויותר מזה, הן מתכוונות לתקוף. אסור לזלזל בכוח רב העוצמה שיש להן. יש גם שמועות שיש להן מרגלים בכל מקום”.
“מרגלים? רגע, אז מה את מציעה? להיכנע? בחיים לא”. אני ממהר לומר.
“זה לא מה שאני אומרת”. אני שומע להט בקולה.
“תיאו. תירגע. אנחנו צריכים לחשב את צעדנו בשקילות. כל מהלך פה יכול לחרוץ גורלות. עתיד הממלכה והמדינה כולה נמצא בידינו. חייבים לחשוב צעד צעד”. אימי נושמת בכבדות.
“יש לי רעיון” טיאנה נעמדת.
“דברי בבקשה” משיבה לה אימי.
“צריך לקדם את טקס הנישואין של הנסיך עם הנסיכה מילאן”.
“איך זה יועיל?” אימי מקשיבה בקשב רב.
“מבחינה פוליטית יש לזה השפעה עצומה. אנחנו בתחילתה של מלחמה, העם צריך לדעת שיש לו מנהיגים חזקים ויציבים. הגיע גם הזמן שהנסיך יתפוס את מקומו של מלכנו היקר שאיננו עוד. הוא צריך להתחתן להראות שהוא מנהיג יציב ושקול ולמלוך”.
“יש צדק בדברייך” אימי מחייכת.
“היי, אני עדיין פה למקרה ששכחתן”. כל השיחה הזאת מתבצעת כאילו אני לא נוכח בחדר. מי אמר שאני רצה להתחתן בכלל. אני לא חושב שאני מוכן לזה בכלל.
“תיאו, הרעיון של טיאנה יכול לקדם אותנו. כמו שאמרתי לחשב צעד צעד בתוכנית שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים לפני שנתקוף”.
“אני לא חושב שאני צריך להתחתן עכשיו. אני לא מוכן לזה בכלל, בעיקר לא שאנחנו במלחמה”.
“אני גם מסכימה עם טיאנה” עונה זוראייה שכל העת ישבה בשקט והביטה בכולנו. היא אסטרטגית ותמיד צופה מהלך אחד לפני כולם. היא שקולה וזהירה ולא ממהרת לדבר לפני שכל התמונה גלויה בפניה. אני מבין מדוע אימי סומכת עליה כל כך.
“תקשיב, אין לנו כל כך ברירה. ממילא אתה מאורס כבר למילאן בשלוש השנים האחרונות”. זוראייה ממשיכה.
“אלו אירוסין פוליטיים. זה לא שאנחנו באמת ביחד. עשינו את זה כדי שיהיה שלום בין האזורים ו..” אני מנסה להשיב.
“תיאו בני” אימי מתפרצת לדבריי “תקשיב אני חושבת שזה מהלך נכון. חתונה עם מילאן תמיד הייתה בתכנון, כעת צריך רק להקדים את החתונה”.
“ראינו מה קרה בממלכת התקוות הנודדות”. טיאנה מגלגלת עיניים “העם התמרד וגרם להפיכה. גם כן, תקוות, אנחנו צריכים להימנע מזה”.
בתוך תוכי, אני מתחיל לחשוב שהתוכנית שלהן לא כזאת גרועה. זה רק הגיוני שכדאי לשדר ביטחון ויציבות לתושבי הממלכה ואם אכנס לתפקידי ואמלוך זה באמת יסייע להרגיע את כולם. הדבר האחרון שאנחנו צריכים פה זה אנרכיה.
“בסדר, אני מסכים” אני מהנהן בראשי בכבדות.
“יופי, מחר נוציא משלחת להביא אותה לכאן”. היא אומרת בנחרצות ומתיישבת בכבדות בכיסאה. היא כל כך דרמטית.
“למה משלחת? אני אצא ואלווה שיירה של לוחמים. זה נראה לי מסוכן”. אני משיב.
“בני, אני לא רוצה לסכן אותך”. אימי מביטה בי בעצב.
“אני הלוחם הכי טוב ואני צריך לאבטח את המשלחת הזאת. בעצמך אמרת שזה חשוב מאוד. שייתכן שעתיד הממלכה תלוי במשימה הזאת”.
“אני לא בטוחה…” אימי לוחשת.
“אני אתלווה אליו”. טיאנה מתפרצת. “אני מומחית בצמחי מרפא בהכשרתי. אני אטפל במי שצריך. גם בך הוד רוממותו”. מבטה מצטלב במבטי חודרני וממושך. אני מנגד מחזיר לה מבט בניסיון לגרום לה להפסיק. המבט שלה חודר לי מתחת לעור, אני מרגיש בו בעת חשוף מידי. היא לא יכולה להמשיך להביט בי בחודרניות שכזאת, אנחנו לא ביחסים כל כך קרובים אז למה היא גורמת לי להרגיש כאילו היא עוטפת אותי כל כך מקרוב?
“טיאנה? את בטוחה? זה עלול להיות מסוכן.” זוראייה קוראת לעברה וחודלת את מלחמת המבטים ביננו.
“כן. אני חייבת לצאת איתו ולשמור על הנסיך”.
“טוב, ההתכנסות הסתיימה. תיכף נצא כולנו למרפסת המלוכה ונדבר אל העם. נסביר לו שאתה בשליחות ומתחתן בקרוב. את היתר נספר כשתחזרו”. אימי מתרוממת בקושי ונתמכת בזוראייה.
“לא כדאי בשלב הזה להזכיר מלחמה או משהו שילחיץ את העם” זוראייה מוסיפה. אני מהנהן.
כשאני יוצא מהחדר טיאנה מתלווה אליי במסדרון. “את לא צריכה לשמור עליי. אני לא צריך שמרטפית”.
“אני לא סומכת עליך. אני חייבת ללוות אותך. אתה עלול לפשל שם. חוץ מזה, אני לא אסכים שיקרה לך דבר. אני צריכה אותך… אההה אנחנו צריכים אותך” היא משתתקת ומשפילה את מבטה לרצפה.
“אכפת לך ממני אה?” אני מגניב לה קריצה.
“ממש לא. התכוונתי שהעם צריך אותך. אסור שיקרה לך משהו, בטח לא עכשיו”.
אני מהנהן בידיי בביטול ונכנס לחדרי. אני חשוב לה יותר ממה שהיא מנסה להראות. מה הסיפור של טיאנה?
כשאני נכנס לחדר, אני מופתע לראות את זוראייה. היא מתהלכת מצד לצד ונעצרת כשהיא מבחינה בי.
“זוראייה?” אני שואל מבולבל. זוראייה אף פעם לא הייתה בחלק הזה של הארמון. היא תמיד נמצאת בחדרה בקומה הראשונה בסמוך לחדרה של אימי. בכדי שתוכל לעזור לה ללכת ולתמוך בה.
“אני מצטערת יקירי, אני פשוט מאוד דואגת לטיאנה. תבטיח לי שתשמור עליה”.
“למה את לא אומרת לה שלא תצטרף למשלחת? זה עלול להיות מסוכן. תגידי לה, את בהחלט משפיעה עליה”.
היא מבטלת בידיה את דבריי. “אתה מכיר אותה. היא עקשנית. בבקשה תבטיח לי שתשמור עליה. אני מתחננת”.
אני מהנהן בראשי ומבחין בדמעה קטנה שזולגת מעיניה. היא ממהרת למחות אותה. “תודה”. היא יוצאת במהירות מחדרי.
טיאנה:
הוא נכנס לחדרו ונעלם כליל מעיניי. הכל צריך ללכת בדיוק לפי התוכנית. אני אלך להתארגן לקראת השליחות מחר.
שעה אחר כך אנחנו נעמדים במרפסת המלכותית והעם צובא את הרחוב במלואו, הכיכר המרכזית בתפוסה מלאה. כולם ממתינים למוצא פיו של הנסיך המכובד שלהם.
“תושבים יקרים המכשפות מהיער הקסום הטילו קללה ולכן השמש נעלמה וכך גם הקשת” המלכה מתחילה ואז מתקשה לנשום. בימים האחרונים מצבה הרפואי מתחיל להתדרדר עוד יותר.
“אני אמשיך אימי היקרה”. תיאו נושם עמוק ואז ממשיך “אל תדאגו יש לנו תוכנית ואנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את המצב לקדמותו”.
“לממלכה חשוב מאוד רווחתו של העם. אנחנו מתכבדים לספר לכם שהנסיך עתיד להתחתן בקרוב וייכנס לתפקידו החשוב כמלך ויוכל לפקד כמו שצריך. כרגע תדעו שגורל הממלכה בידיים טובות” אני אומרת והעם מחזיר תשואות רמות.
“תודה”. משיב תיאו “עכשיו ברשותכם אנחנו נפרוש לחדרנו. יש לנו משלחת מלכותית לעשות מחר כחלק מההכנות לחתונה. אנחנו צריכים לנוח ולהתארגן בהתאם לקראתה”. העם מריע ואנחנו נכנסים לחדר לקול תשואות הקהל.
לפנות בוקר אני מכינה את הציוד על גבי הסוס. לא ישנתי כל הלילה. המחשבה על המסע שעומד בפניי, על הכישוף המקולל וכמובן, הידיעה שאני הולכת להיות קרובה מאי פעם לנסיך באינטנסיביות כזאת, מבלי היכולת לברוח לחלל אחר בארמון רחב הידיים בממלכה קשה לי מאוד ומדיר שינה מעיניי.
אני משפשפת את ידיי בניסיון נואש לחמם אותן, דבר שלא צולח.
“קחי” אני מרגישה בד חם נוחת עליי ואני מסתובבת מבולבלת לעבר הקול.
“מה אתה עושה פה?” אני פונה לתיאו מופתעת.
“מכין את הלוחמים, מה את חושבת שאני עושה?” הוא לבוש בשריון וקסדה ונראה חזק כל כך. מראה שמקשה עליי להישאר אדישה.
“מה זה?” אני מצביעה על הבד שהניח עליי.
“החולצה שלי. היא לא נחוצה לי כרגע. תשתמשי בה שלא תקפאי מקור ואולי כדאי שתארזי עוד בגדי צמר ושמיכות. זה הולך להיות מסע ארוך”.
“בסדר. תודה הוד רוממותו”.
תיאו:
אני הולך להכין את הלוחמים בתדריך אחרון לפני היציאה ואז מכין את הסוס האצילי שלי. שעה אחר כך, אנחנו יוצאים בשיירה.
מחסורה של השמש בעולם כה מורגש, איבוד מקור החום והאור הוא קשה. האור של העולם נעלם. המצב חייב לחזור לקדמותו. אני רוכב על הסוס וטיאנה ממהרת עם הסוס שלה עד שמגיעה לצידי. כשמבטינו מצטלבים היא מהנהנת לעברי קלות ואוחזת את מושכות הסוס באסרטיביות לימיני.
אחריה הלוחמים שאוחזים בלפידים בוערים המטילים צלליות ומסמנים את הדרך. האור הקטן החלוש בתוך החושך הגדול.
אנחנו פוסעים בחשיכה שעות רבות, הרוחות סוערות והאבק עף לעברנו. “בואו נעצור פה. נקים אוהלים. אני חושב שעתידה להתחיל סופה. עם מזג אוויר כזה לא נוכל להמשיך להתקדם”.
אנחנו נעצרים ומכינים אוהלים כשקריאות הסתערות נקראות לעברנו.
“כל החיילים להגיע לכאן” אני קורא לכולם ומקבץ אותם. “יש מתקפה. קדימה כל אחד לעמוד בעמדה שלו עם חרבות שלופות”.
החיילים נעמדים בצורת חץ ומגינים על המחנה, הציוד ועל טיאנה שנמצאת בסמוך למחנה.
המון צובא לעברנו עם קלשונים, גרזינים, אבנים וסלעים. “אלו שבט הברברים. אין להם צבא מאורגן. ביד אחת תגנו עם המגן וביד השנייה לתקוף”. קולי נבלע בצעקות ההמון.
אני ביד אחת מרים את המגן לעבר פלג גופי העליון ובשנייה נלחם עם חרבי המוזהבת הכבדה. אני נלחם פנים אל פנים עם המוני אנשים שתוקפים ומקיפים אותי.
“קדימה, להסתער. תתחילו להרחיב את המעגל”. אני צועק במלוא הגרון וממהר להדוף גבר חמוש בקלשון שממהר לעברי.
אבק מכסה אותי אני לא מצליח לראות אך שומע התרחשויות לידי ומגיב במהירות. מנטרל עוד גבר שמגיע מימיני מנסה לפגוע בי אך מפספס. גבר אחר שמגיע מאחור ומצליח להשליך אותי על הרצפה.
החרב נשמטת מידי והוא רוכן מעליי ונותן לי אגרוף בדיוק בלסת. אני לא מרגיש כאב, הגוף שלי מלא באדרנלין טהור. אני מנסה להסיט את ראשי אך לא מצליח והוא נוגח בי הפעם עם ראשו.
טיפות דם כחול מלכותי ניגרות ממצחי היישר לעיניי. ריח אבק נדבק בגופי, הבריון מנסה להנחית מהלומה נוספת על ראשי ואני מצליח בדרך לא דרך להזיז את ראשי. הבלבול שלו מאפשר לי להצליח לדחוף אותו קלות ממני. ואז עם יד אחרת אני מושך את השריון וחובט בפניו. הוא נופל על הרצפה. אני דוחף אותו עם השריון ולבסוף מצליח להתרומם.
מאחוריי מגיחים עוד שניים נוספים. הם מתקרבים אליי במהירות ואני מבין שזה הסוף. אמצא את מותי בשדה הקרב.
פתאום בתוך כל הכאוס והרעש, אני מצליח לזהות זעקה נשית שמפלחת את ליבי. טיאנה.
אני לא יודע מאיפה אני מוצא את הכוחות, אבל מצליח לברוח בשנייה האחרונה וראשי שני הבריונים נתקלים האחד בשני בעוצמה. אני מוצא גרזן סמוכה לגופת גבר משבט הברברים ורץ למקור הצעקות.
אני רואה את טיאנה החבולה שותתת דם כשסכין נעוצה בכתפה. בסמוך אליה עומד גבר נוסף עם סלע גדול והוא מתכוון להטיח אותו בראשה.
אני הולם בו עם הגרזן בכתפו והוא נופל ארצה. עיניה הפעורות מאימה של טיאנה מביטות לעברי, דמעות נוטפות מעיניה. היא ממצמצת בעיניה במהירות.
“אל תרדמי עכשיו. קומי” אך היא לא מגיבה. “טיאנה” אני צועק במלוא גרוני. היא פוקחת את עיניה ושוב עוצמת. “עקשנית שכמוך”. אני מרים אותה על כתפי ומניח אותה בתוך האוהל שנבנה כמה דקות קודם.
“אני חייב לבדוק מה מצב הלוחמים שלי. אני המפקד הבכיר בשטח. תבטיחי לי שתישארי ערנית. בבקשה”. היא מהנהנת ומטלטלת את ראשה בניסיון נואש להתעורר. “לך. תנצח אותם”.
אני רץ החוצה, מבחין בפצועים ומנסה להרים כמה מהם על הרגלים. “איידן” אני קורא. איידן הוא הסגן שלי. אני מבחין בצללית מעבר למעטה אבק “אני כאן, לשירותך המפקד”.
“עזור לי לקבץ את יתר הלוחמים. נעשה מעגל סביב האוהל ונהדוף אותם עם חרבינו”. הוא מהנהן ונעלם.
תוך מספר שניות מתאספים כל הלוחמים ואנחנו נעמדים במעגל. “כל אחד שידאג להדוף מהצד שלו וישמור על החבר מימינו” “כן המפקד”. הם משיבים לי.
כולנו עומדים כמקשה אחת הודפים את האויב מכל עבר, אנחנו עובדים מהר, במיומנות ומצליחים לנטרל אותם. כשלפתע נשמעת קריאה. הברברים מסתובבים ובורחים מהמקום. “הצלחנו. הדפנו אותם”. אני צועק.
אנחנו מתחבקים נרגשים, עדיין שרויים בתחושת אדרנלין מהקרב. המקום מסביב זירת קרב מדממת. “תלכו לאוהלים. יש חובש? אני צריך עזרה לטיאנה”.
“אין, הוד רוממותו. היא באה על תקן החובש. שכחת?”
“חשבתי שגם חובש מתלווה אלינו”. הוא מניד בראשו לשלילה.
אני נכנס לאוהל שלה ומופתע לראותה עירומה בפלג גופה העליון. אני מבחין בשדיה הגדולים ולא מסוגל להסיט מבטי. כשהיא קולטת אותי היא צורחת וממהרת לכסות את עצמה עם חתיכת הבד הראשונה שהיא מוצאת.
“מה אתה נכנס לפה ככה?”
“מה את חושבת שאת עושה?”
“מטפלת בפצע שלי לפני שהוא יזדהם. מה אתה חושב שאני עושה?”
“את בכלל מסוגלת לטפל בעצמך?”
היא צוחקת אבל אני מבחין שהיא רועדת. היא מתקשה לעמוד, רועדת וחלושה. אני רץ אליה ותומך באגנה. גופה החלוש רועד כשאני אוחז בה. היא מתנדנדת כעלה נידף ברוח.
“את נראית ממש רע”
“תודה. גם אתה” אני נוגע במצח ומרגיש אותו נפוח אבל כרגע אני לא מרגיש כאב. עדיין לא.
“בואי, תני לי לעזור לך”.
“לא. תלך מפה עכשיו”. היא זועקת בשארית כוחה.
“זה בסדר, אני אשתדל לא להסתכל”.
“ממש, ראיתי איך הבטת בי כשנכנסת”.
“הייתי מופתע”.
“תלך מפה עכשיו ומיד” היא מזדעקת.
“הסכין עדיין בכתף שלך, את צריכה להוציא אותה בזהירות מבלי לפגוע באזורים חיוניים”.
“אתה חושב שאני לא יודעת את זה?” היא נוחרת בבוז. “עכשיו תלך, אני אעשה את זה בעצמי”.
“לא” אני מחזק את אחיזתי. “אני רק מנסה לעזור לך. אני לא מבין למה את כל כך עקשנית”. היא מנסה להדוף אותי ממנה, אז בתגובה אני משליך אותה למיטה.
עיניה נפערות. “מה אתה חושב שאתה עושה?”
“תתני לי לעזור לך” עכשיו אני כבר מעליה. מסיר את חתיכת הבד למראה גופה אני משתנק. אני קם בבת אחת. “זה אמיתי מה שאני רואה?”
“תלך מפה בבקשה” היא מתייפחת בבת אחת.
“יש לך דם כחול מלכותי או שאני מדמיין את זה? מה את בשם כל האלים?”
עיניה מתחילות להתגלגל בחוריהן ואז נעצמות. “טיאנה, תתעוררי”.
“אני מתחילה לאבד דם. תביא לי את התיק הרפואי שלי בבקשה. יש שם פרחי מרפא. צריך לערבב את פרח עין הנחש ביחד עם פרח לחישת התן הכתום ואליו להוסיף שום מיובש”.
אני ניגש במהירות לתיק שלה. מוציא את כל הבקבוקונים הקטנים ומנסה להבחין בשמות המתנוססים על התוויות.
“יש קערית קטנה תערבב שם את הפרחים שאמרתי לך”. היא מתנשמת בכבדות.
אני פועל במהירות טוחן בעזרת מכתש ועלי את הפרחים בכמויות שהיא לוחשת לי ואז מערבב הכל בקערית.
“יופי תוסיף לזה מי מעיין טהור מהבקבוקון הכחול ותביא לפה”.
אני מגיע במהירות עם הקערית. “יופי עכשיו תמרח לי על הפצע ותלחץ עליו. הסכין כבר כמעט בחוץ, אני מרגישה את זה”.
טיאנה:
הוא פועל בעדינות. ידיו כמו מהלכות קסם על גופי. המשחה מרגיעה את האזור הכואב והשורף. המשחה הזאת חזקה. אם אשן איתה כל הלילה הפצע יחלים במהירות. כל מקום שידו נוגעת הכאב נעלם ועקצוצים נעימים ומרגיעים מופיעים באזור. אני נאנחת בהקלה.
“תמרח לי על כל הכתף ותמשוך לאט את הסכין. היא כבר בחוץ עוד רגע”. הוא עושה כדבריי. אני מרגישה את נשימתו נעתקת כשהוא מושך קלות את הסכין ואז בבת אחת תוך שידו השנייה לוחצת על אזור הדימום.
“הסכין בחוץ” הוא קורא בהתרגשות וחוזר לנשום.
ידיו המגואלות בדם הכחול שלי יוצאות ממני בעדינות והוא נוטל מטלית, מרטיב אותה ומנקה את הפצע ואז ממשיך למרוח את הפצע. כשהוא מסיים הוא חובש אותי ומתיישב על המיטה לידי.
“את רוצה להגיד לי מה הסיפור שלך?” הטון שלו קשה. הוא לא יוותר לי עד שיידע את האמת.
ליבי מפרפר בקרבי. הוא גילה את הסוד שלי. הסוד שהסתרתי מכולם.
“אני נסיכה” אני מתנשמת בכבדות.
“שם בקרב, אני יכול להישבע שראיתי שדמך אדום”.
“הוא לא היה שלי” אני ממהרת להסביר. “הוא היה של אחד הברברים שתקפו אותי, השבתי להם מלחמה”.
“את לא מוותרת בקלות אה”. הוא צוחק בקולניות. “למה הסתרת את זה עד עכשיו? את יודעת שזאת בגידה?”
“לא בגדתי”
“לא לספר למלך שלך על זהותך האמיתית זאת בגידה. עכשיו אני לא יכול לסמוך עלייך”.
“קודם כל אתה עדיין לא מלך. דבר שני, לא רציתי שזהותי תתגלה”.
“אז העדפת לשקר למלך שלך?” הטון שלו קר ואדיש.
“העדפתי להסתיר כי פחדתי שאם יידעו שאני נסיכה יהרגו אותי. ברחתי ממלכתו של אבי. הוא שלח אנשים לתפוס אותי. אם היו תופסים אותי זה היה הסוף שלי. הדרך הבטוחה שלי הייתה להגיע לארמון. כי שם זוראייה נמצאת”.
“זוראיה יודעת מזה?” עיניו הירוקות נוצצות מזעם יוקד.
“היא היחידה שיודעת. השבעתי אותה שלא תגיד”.
“אם כך, גם היא בוגדת”
“בבקשה. אני מתחננת. אני אעשה הכל רק אל תפגע בה”.
“ייתכן שאתן מרגלות?” הטון שלו מאשים.
“ממש לא. פחדתי שיהרגו אותי” אני לא שולטת בדמעות.
“תלכי לישון. מחר אני אחשוב מה לעשות אתכן”. הוא יוצא מהאוהל שלי וליבי מגביר פעימותיו.
תיאו:
“אני לא מאמין. היא שיקרה עליי. הנוכלת הזאת. עכשיו אני מבין את הזלזול שלה. נסיכה מפונקת שחושבת שהכל מגיע לה. מחר אני כבר אחשוב איך לטפל בה”.
כשאני מתעורר בבוקר כל הגוף שלי כואב. אני לא חושב שיש עצם אחת בגוף שלי שלא כואבת.
אני גם קם חומל יותר. היא שיקרה אבל מצד שני איזו ברירה הייתה לה? היא ברחה מאביה ומהחובות שהיו מוטלות עליה כבת אצולה. ייתכן שהיא הייתה צריכה לרשת את מקומו.
כשאני נכנס לאוהלה היא יושבת במיטתה. “חיכיתי לך” היא משפילה את ראשה.
“תראי את הפצע שלך”
“למה?”
“אני רוצה לראות שהוא לא הזדהם” אני מסיר את התחבושת שהנחתי עליה אתמול. “הפצע נראה הרבה יותר טוב, הוא בשלבי החלמה”.
“קח את הסכין ותהרוג אותי”. היא מעבירה את הסכין לידיי.
“אני לא מתכוון לעשות את זה”.
“אל תספר. אם תספר יהרגו אותי”
“עדיין לא החלטתי מה אני הולך לעשות איתך” אני עונה בשלווה. אני מזהה שזה מלחיץ אותה.
“למה עשית את זה? למה לא נתת לי למות שם?”
“כי הבטחתי לזוראייה שאשמור עלייך”.
היא נוחרת בבוז. “שלא תחשוב שאני כבר לא שונאת אותך. אני עדיין שונאת. אולי אפילו יותר”. שפתה התחתונה רועדת. “זה שהצלת אותי לא אומר כלום”.
“זה בסדר, את יכולה לשנוא אותי. תדעי שבזכות הצעקות שלך הצלחתי להציל לא רק אותך אלא גם את עצמי. ההבטחה לזוראייה הייתה כל כך חזקה, כי רגע לפני כן כבר השלמתי עם הרעיון שאמות בקרב עד ששמעתי אותך. אולי רק בגלל זה אני חס עלייך עכשיו”.
“אתה נראה זוועה”. היא אומרת וקמה לעמדה בה נמצאים הפרחים מניחה כמה מהם במכתש ועלי כותשת ומערבבת בקערה. “מה את עושה?”
“מרפאה את הפצעים שלך. אני החובשת”. היא קורצת ומורחת בזהירות את המשחה על פניי. כשהיא מסיימת היא מכינה עוד והולכת לכיוון היציאה. “לאן את הולכת? את צריכה לנוח”.
“אני הולכת לבדוק מה שלום הלוחמים האחרים”
“שלא תעזי” אני אוחז בידה.
“תן לי לעשות את התפקיד שלי, שבגללו הצטרפתי לכאן מלכתחילה” עיניה מתחננות.
“בסדר” אני נכנע והיא יוצאת.
אני יוצא אחריה. “כולם להתאסף פה בבקשה. טיאנה תעבור בינכם ותטפל בכם. מי שמצליח ללכת שיבוא לעזור לי. אנחנו מתקפלים בחזרה לארמון. זה מסוכן מידי”.
כשטיאנה מסיימת לטפל באחרון הפצועים אנחנו אורזים את הציוד האחרון שנותר והולכים בחזרה לארמון. טיאנה רוכבת יחד איתי, בגלל הפציעה היא לא יכולה לאחוז במושכות ולהוביל את הסוס שלה. הסוס שלה צמוד ברתמה לסוס האצילי שלי. כל תנועה אני מרגיש את גופה הצמוד לשלי ואני חש בעירה בגוף שלי. היא בטח מרגישה את ההשפעה שלה על הגוף שלי.
זיכרון שדיה המושלמים שב ועולה לנגד עיניי ואני מנער את ראשי. יש לי מטרה להוביל את הלוחמים בבטחה הביתה. היא נצמדת אליי וזה נעים כל כך. אני חייב להשתלט על עצמי.
כשאנחנו מגיעים לארמון החיילים העייפים מורידים את הציוד. אני נפרד מהם ומלווה את טיאנה לחדרה למנוחה.
טיאנה
בבוקר אני נכנסת לחדר ההתכנסות כולם כבר נמצאים שם.
“אני רואה שהתחלתם בלעדיי” אני מתפרצת ומתיישבת. תופסת מקום ליד תיאו.
“את צריכה לנוח” קוראת זוראייה. “את צריכה להתאושש מאתמול”.
“אני לא. חשבתי הרבה על מה שקרה. זה היה מארב מתוכנן. שבט הברברים ידע לקראת מה הוא הולך. זה היה מתוכנן מראש”
“ומה את רוצה להגיד בזה?” תיאו מגלגל את עיניו.
אני נוחרת בבוז “בתור אסטרטג אתה לא משהו. מזל שלפחות להילחם אתה יודע”.
“תזהרי עם הדיבור שלך. אני יורש העצר, המלך העתידי. אמא, למה היא כאן? לא אמרנו שנעשה את ההתכנסות בלעדיה?”
המלכה מביטה בי בעיניים רושפות וכך גם זוראייה. “סליחה הוד רוממותו. אני מתנצלת. לא יודעת מה עבר עליי”. אני חייבת לשחק את המשחק.
“מה שהתחלתי להגיד זה, ששבט הברברים הוא חלק מהעם שלך. הם מתקוממים נגדך. הגרוע מכל קרה. קודם התחילו הברברים שהם האנשים הפחות נאורים ואחר כך יתחילו כל השאר להתקומם נגדך. אנחנו לקראת מרד. הפיכה מלכותית”. אני נושמת סוף סוף.
“אז מה את מציעה?” המלכה מתמקדת בעיניי.
“נבקש מאביה של מילאן, המלך ויטוריו לשלוח משלחת עם ביתו. כך נחתן את הנסיך בהקדם ואז המעמד שלו התחזק”.
“זה לא קצת מסוכן? הרי תקפו אתכם”. היא ממשיכה.
“הפעם נביא אותה בספינה. יש עוד דרך להגיע. הם יכולים להגיע מהים. הם לא צריכים לעבור דרך המדבריות”
“בסדר”. המלכה מהנהנת. “אני מאוד מקווה שזה יצליח”.
“זה יצליח. הוד מעלתה”.
כשאנחנו יוצאים מחדר ההתכנסות אני מלווה את תיאו לחדרו. “אפשר להיכנס?”
“כדי להתחצף אליי שוב?” מבטו קפוא ומרוחק, אבל הוא מאפשר לי לעבור בפתח הצר בינו לכניסה.
“תיקח. רקחתי לך משהו”. אני מביאה לו בקבוק כחול קטן.
“זה רעל?” הוא מביט בי בעיניו הירוקות הקרות.
“לא. זה משחה לפצעים שלך. אתה נראה נורא”.
“תודה לך”. הוא מסתובב.
“לא, אני צריכה להודות לך על שהצלת אותי בפעם השנייה”.
“בפעם השנייה?” מבטו המבולבל נתלה בתקרה.
“כן, פעם ראשונה בשדה הקרב ובפעם השנייה שלא סיפרת למלכה”.
“אל תהיי בטוחה שלא אספר. אני עדיין חושב מה לעשות איתך”.
“כן, הייתי צריכה לדעת שאי אפשר לסמוך עליך”.
“כן? ועלייך אני יכול לסמוך? לעזאזל זוראייה עוזרת לאימי כבר עשור ואת כאן כבר שמונה שנים בערך. הענקנו לכן הכול וככה אתן גומלות לנו? משקרות?”
אני מסתובבת ללכת. מבחינתי השיחה הסתיימה.
הוא אוחז בידיי ולא מאפשר לי לזוז.
“תעזוב אותי. תשחרר אותי”.
הוא מטיל אותי על המיטה שוב ואוחז בגופי. “מה אני אעשה איתך?” הוא אומר כשמבטו מתמקד בעיניי. אני מזהה את הלהט בעיניו וליבי מחסיר פעימה. ואז בבת אחת הוא מנתק את אחיזתו ומאפשר לי לקום. “לכי. אני רוצה שמעכשיו נצמצם את האינטראקציה ביננו למינימום הנדרש”. מילותיו מוטחות בנוקשות.
“בסדר. אני אדריך מעתה את מילאן. לא אפנה אליך יותר שלא לצורך”. אני בקושי מצליחה לדבר.
כעבור שלושה ימים מגיעה מילאן. בשלושה הימים שקדמו לבואה אני ממעטת לצאת מחדרי. האינטראקציה עם תיאו כמעט ולא קיימת. אם לא הייתי גרה באותה הקומה שלו, לא הייתי חושבת כל פעם על איך להימנע מלראות אותו.
מילאן נכנסת. היא בחורה נאה, צעירה ותוססת. תוססת מידי. אין לה את הגינונים של בת מלוכה. היא יותר נסיכה מפונקת. אני אצטרך להדריך אותה ולהשגיח עליה מקרוב כדי שהיא תתאים לבית המלוכה.
“שלום מילאן. אני העוזרת האישית שלך מעכשיו. אני אדאג לכל צורכך”.
היא מנפנפת בידיה “המזוודה”. היא מצביעה בידיה על מזוודה ענקית אדומה מונחת בכניסה.
“סליחה?”
“התכוונתי שתסחבי אותה עכשיו”.
“עם כל הכבוד הוד מעלתה. זה לא התפקיד שלי. פליפ בוא בבקשה”
פליפ מגיע “תעלה בבקשה את המזוודה לחדרה”. פליפ עושה כן.
“בינתיים בואי. אראה לך את חדרך”. אני מלווה אותה לחדרה. כשאנחנו בדרך לחדר תיאו ממהר במסדרון וכמעט נתקל בי.
“מצטער אני ממהר” הוא הולך ואפילו לא טורח לעצור. הוא כל כך עסוק להתחמק ממני שהוא אפילו לא מביט לעבר ארוסתו.
“זה הנסיך?” זיק של חיוך מופיע בעיניה של מילאן “וואו הוא חתיך”. הפעם היחידה והאחרונה שתיאו ומילאן נפגשו היו כשהיא הייתה בת 16 וזה היה מפגש דיי קצר שבסופו התארסו להחלטת ההורים, אירוסי תדמית.
אני מהנהנת במהירות. “לכי תנוחי. נתראה עוד שעה. אסביר לך על הארוחות פה וסדר היום בבית המלוכה”.
שעה אחר כך, אני דופקת על דלתה ומופתעת לראות אותה שוכבת במיטה. “תתעוררי. אמרתי לך שאת צריכה להתכונן. את במשימה חשובה”.
“תעזבי אותי. אני עייפה מהנסיעה”.
“בואי. הנסיך מחכה. כולם מחכים”.
“אני עייפה מידי. לכי מכאן. עכשיו” היא צועקת. אני לא מחכה למילה נוספת.
כשאני מגיעה לארוחה המלכותית ללא בת לוויתי אני זוכה למבטים כועסים מהנוכחים “מצטערת הוד מעלתה. הנסיכה עייפה מהדרך הארוכה. היא רוצה לנוח”.
“התפקיד שלך זה ללמד אותה. את לא יכולה להתחמק מזה. החתונה בעוד פחות משבועיים”.
“אני לא מתחמקת. היא פשוט..” אני משתתקת בבת אחת.
“מה?” תיאו מתערב.
“מה?” אני שואלת מבולבלת.
“היא מה?” הוא חוזר לאט על דבריו מדגיש כל הבהרה. הוא שונא אותי.
“היא פשוט עייפה” אני לוחשת. “מחר אדאג שתפגשו”
למחרת בבוקר:
אני נכנסת לחדרה של מילאן. “בואי את צריכה ללבוש את השמלה המהודרת היום את נפגשת עם הנסיך”.
“לא עכשיו. אני צריכה להתקלח”. היא מסתובבת ונכנסת לחדר האמבטיה.
“חכי”. אני מתקדמת לעברה. “זאת רק פגישה ראשונית. הוא יציג את עצמו ותיפרדו עד הפגישה בערב”.
“אמרתי לך שאני צריכה להתקלח”. הטון שלה שוב עולה. אני לא מאמינה שאני צריכה לסבול אותה.
תיאו:
אני מבחין בטיאנה יוצאת במהירות מהחדר. מבטה מושפל והיא נאנחת בכבדות. אני לא רגיל לראות אותה כך. איפה רוח הלחימה שלה נעלם?
“הכל בסדר?”
“כן. הכל מעולה. מצטערת, אני פורשת לחדרי הוד רוממותו”. היא אפילו לא מביטה בי.
“חכי” אני אוחז בזרועה ומיד משחרר כשמבחין שהיא נדרכת. “אני לא אפגע בך”. אני לוחש לה.
אני מתקרב קלות לפניה מנסה לגרום לה להשיב לי מבט, והריח המהפנט שלה עולה ואני מתקשה שלא להצמיד את אפי לצווארה ולהריח אותה בשיכרון.
“נפגש עוד שעה כשהנסיכה תסיים להתארגן ואפגיש בינכם”. היא אומרת והולכת. אפילו לא מזכה אותי במבט.
טיאנה:
“הוד רוממותו” אני קוראת ודופקת קלות על דלתו “תכנסי בבקשה” אנחנו נכנסות ביחד.
“תכיר הוד רוממותו זאת הנסיכה מילאן” מבטיהם מצטלבים ואני מזהה את הלהט בעיניו. אותו להט בו הביט בי באותה הלילה. היא מחייכת אליו בשובבות ואני מבינה שהם מוצאים חן האחת בעיני השני.
הוא סורק במבטו את גופה. מבטו משתהה ואז כאילו כמו מתוך פקודה הוא מסיט את מבטו אליי. “טיאנה, תכירי ביננו רשמית”. הוא מתמקד בעיניי.
“כן, כמו שהתחלתי..” אני מגמגמת “זאת מילאן, מילאן זה הנסיך ויורש העצר העתידי, תיאו”.
“נעים מאוד” תיאו מושיט את ידו ללחיצה והיא מלטפת את ידו באריכות ואז לוחצת אותה. “נעים גם לי”. חיוכה משתרבב.
“תוכלי להשאיר אותנו לבד” היא מרימה מבטה אליי.
“לא, עכשיו זאת רק ההיכרות”.
“לא שאלתי אותך”. היא עונה בנוקשות.
“חשבתי ששאלת אותי אם אני יכולה להשאיר אתכם..”
“זאת הייתה שאלה רטורית. את יודעת מה זה רטורי? עכשיו תסתלקי מכאן”
תיאו מביט בעיניי המושפלות ולא אומר דבר.
אני מסתובבת לעבר הדלת כשאני שומעת אותו קורא לעברי “חכי” הוא מתנשם.
“מילאן, אני לא מרשה לך לדבר אליה ככה. היא היועצת הפוליטית שלי. שרה בכירה בממלכה. אני לא מוכן שתדברי אליה ככה”.
מילאן מהנהנת ועיניה מצטמצמות במהירות. היא לא רגילה שמדברים אליה ככה.
“אני מצטער אבל אם טיאנה אומרת שאסור לנו להישאר ביחד כרגע, אז אסור”.
היא מגלגלת את עיניה. “טוב בסדר” היא מסתובבת לצאת. “ואת, בואי תלווי אותי לחדר שלי”.
אני מתרגשת מהמילים שלו אבל יחד עם זאת יודעת גם את מקומי. “בסדר. בואי נלך” אני מהנהנת לתיאו והוא מחזיר לי מבט רך.
תיאו:
בשעת הערב אני זוכה לדייט רשמי עם ארוסתי. היא צעירה ויפה. אני מאוד מקווה שהיא גם חכמה ושהיא גם תדע איך להפיק את המירב מתפקידה כמלכה לצידי.
אני יוצא בלבוש מהודר מחדרי ובכניסה אני פוגש את מילאן הלבושה בהידור בשמלה אדומה שמחמיאה לה מאוד. לידה עומדת טיאנה בשמלה שחורה מאופקת. אני יודע שהיא עושה את זה כדי לא לגנוב לארוסתי את ההופעה.
טיאנה נראית כמו ניגוד מוחלט של מילאן.
מילאן קורנת, מחייכת במלוא שפתיה וזה מוסיף ליופייה. לעומתה טיאנה עומדת שם עם מבט קר ועגמומי ולמרות כל זאת, יופיה של מילאן מחוויר עשרות מונים לעומת יופיה של טיאנה. שלמרות הכל היא היפה ביותר.
“ערב טוב עלמותיי” אני ניגש ללחוץ תחילה את ידה של מילאן שמתעכבת שניות ארוכות ומלטפת את ידי ואז פונה ללחוץ את ידה של טיאנה שממהרת להשפיל מבט.
אם לא הייתי מודע לעובדה שהיא שונאת אותי שנאה יוקדת, הייתי מהמר שהיא מקנאה.
שלושתנו נכנסים לכרכרה המלכותית עם הסוסים השחורים המהודרים שעליהם פרוסים שטיחים רקומי זהב יקרים.
אנחנו נכנסים למסעדה שנסגרה מראש רק בשבילנו, כי אני עדיין לא יכול להתרועע איתה בציבור עד שהיחסים לא מוכרזים כרשמיים בפני העם.
אני ומילאן מתיישבים בשולחן מהודר במפה לבנה מרהיבה, פרחים סגולים ולבנים ממלאים את העציצים ונרות בעששיות נוצצות מונחים באלגנטיות.
טיאנה יושבת בשולחן קטן אחורי וכל העת צופה בנו ומשגיחה מרחוק. זה נשמע קצת מוזר אך זה חלק מנהלי המלוכה. איננו יכולים להישאר לבד בשלב הזה.
אנחנו פותחים בארוחת הערב והיין נמזג כל העת לכוסות ללא הפסקה.
אני רוצה להכיר אותה אז לעת עתה אני מניח את הכוס מיותמת על השולחן “מה התחביבים שלך?”
היא תולה בי מבט מבולבל “תחביבים?”
“כן. יש לך כאלו? כאילו מה את עושה בשעות הפנאי שלך?”
“שינה זה נחשב?”
“אני מניח שכן. לא חשבתי על זה בתור תחביב אבל מה עם ריקוד?”
“ריקוד?”
“את אוהבת לרקוד?”
“לא” היא ממהרת להשיב.
“מוסיקה? ספרים? אופנה?”
“אופנה. כן אני מאוד אוהבת. אני אוהבת בגדי יוקרה ואוהבת במיוחד שמתאימים לי בגד שהולם בדיוק את מידותיי הדקיקות. אני אוהבת ללכת לתופרת ולעבור על כל הבגדים בחנות ואז בסוף לבקש ממנה להכין לי דגם ייחודי שאין כמוהו לאף אחת”.
“הבנתי” אני מהנהן והפעם מחליט ללגום לגימה ארוכה ונכבדת מהמשקה שלי. זה לא הולך להיות קל.
“כשנתחתן בעוד פחות משבועיים, ותירשי את כיסא המלכות מה תרצי לעשות?” אני מחייך אליה.
“אני מניחה שאוכל לעשות כל מה שארצה נכון?”
“נכון נכון”. אני מחייך במלוא שפתיי נראה שהיא מבינה לאן אני חותר.
“אני מניחה שארצה ללכת לנשפים הכי גדולים ומפוארים, להסתובב ברחבי הממלכה ולזכות במבטים נערצים ומחיאות כפיים מהנתינים אה ולעשות אמבטיות מפנקות. רגע, אמבטיות מפנקות זה נחשב תחביב? כי אני מאוד אוהבת”.
“לא. זה לא תחביב. מה עם האחריות שלך כמלכה העתידית?”
“אחריות?” מבטה נודד מטה ואז נתלה בתקרה.
“את יודעת לשאת בחובות הממלכה, הופעות פומביות, גינונים מלכותיים, תחזוק יחסי הציבור עם התקשורת והקשר עם העם ועוד תפקידים שכרגע אני כבר לא זוכר בגלל היין”.
“אתה ממש מצחיק אתה יודע? אני עוד צעירה רק בת 18 אני לא יודעת אם אני עדיין יכולה להיות מלכה”.
“זה לא קשור לגיל, אני בן 23 ויודע שאני צריך לקבל אחריות כדי להוביל את הממלכה הזאת”.
“יש לי רעיון” היא מחייכת, כלל לא קשובה לדבריי. “אתה אמיץ?” גבותיה מתרוממות.
“אמיץ?”
“כן”.
“בטח שכן”. אני משיב.
“יופי אז בוא נברח מפה”.
“נברח לאן?”
“לא יודעת, קשה לי להתרכז כשהעוזרת תוקעת בנו מבטי אימה. אני בסך הכל רוצה לבלות קצת עם בעלי לעתיד”
“בסדר”. אני משתכנע “על מה חשבת?”
“ראיתי שיש שם בהמשך נחל. בא לך לכשכש רגליים קצת?” היא קורצת.
“בסדר”.
אנחנו מחכים לשעת כושר ואז כשטיאנה מדברת עם הנהג, אנחנו מנצלים את ההזדמנות ובורחים מאחור.
אנחנו צוחקים ורצים כל הדרך עד שאנחנו מגיעים לנחל. מילאן פושטת את שמלתה, נשארת עם בגדים תחתונים בלבד, נכנסת לנחל ואני בעקבותיה. אנחנו מתפלשים בבוץ ובמים שמתערבבים יחד וצוחקים.
זה נמשך דקות בודדות עד שעיניי קולטות את טיאנה שמביטה בי במבט משחר לטרף. נגמרה המסיבה.
היא קוראת לשני המאבטחים שממהרים לעזור לנו לצאת מהמים ולהיכנס בחזרה לכרכרה.
כל הדרך עוברת בשתיקה כשאני ומילאן מחליפים מבטים משועשעים ביננו. כשטיאנה מבחינה בכך היא מביטה בי בזעם כבוש אך היא מתבצרת בשתיקתה.
כשאנחנו מגיעים לארמון אני הולך לחדרי והיא בעקבותיי. “תתקלח. אתה מסריח מאלכוהול”. היא מביטה בי בזלזול וממהרת להסתובב ולצאת מהחדר.
אני רץ וחוסם לה את דלת היציאה בגופי. “זוז מכאן ותן לי ללכת”.
“אני אתן לך ללכת אחרי שתגידי את מה שיש לך להגיד”.
“אין לי מה להגיד”.
“תגידי עכשיו אני מעדיף להיפטר מזה עכשיו מאשר שמחר תשטפי אותי”.
“אתה בטוח?”
אני מהנהן.
“טוב, אז אני חושבת שאתם מתאימים. שניכם שטחיים, ילדותיים ופוחדים לקחת אחריות. בחיי שאני לא רוצה לדעת איך עתיד של הממלכה הזאת ייראה ברגע שתתפסו את השלטון. שלא לדבר על זה שאם בכלל תהיה ממלכה, אם יהיה לך עם לשלוט עליו. כי עם איך שזה נראה עכשיו זאת הדרך לאבדון ואתה המנווט הראשי. מה אתה חושב היה קורה אם מישהו שהוא לא מבית המלוכה היה רואה אותך? אתה יודע איך המוניטין של בית המלוכה היה נהרס?”
“זהו, זה רק מוניטין? זה מה שחשוב לך?”
“אתה יודע שלא. עתיד המדינה הזאת חשוב לי. בקצב הזה אני כבר לא יודעת מה ישאר ממנה”.
“בסדר. אני מסכים שהייתי צריך לנהוג יותר בבגרות אבל היין הזה הוא זה שגרם לי ל..”
“אם אתה כבר לוקח אחריות אז תיקח עד הסוף, אל תפיל את זה על היין. זאת הייתה החלטה שלך לשתות ממנו. כל כך נהנית איתה שהסתנוורת ושתית לדעת”.
“זה לא נכון. שתיתי כי היא שיעממה אותי. זאת האמת”.
“מהצד זה היה נראה שנהניתם מאוד” הטון שלה קר ואדיש.
“את מקנאה?” אני מחייך חיוך בלתי נשלט.
“ברור שלא. אני שונאת אותך. זוכר?”
“למה? למה את שונאת אותי כל כך?”
“זאת לא שיחה לעכשיו”.
“מתי תספרי לי?”
“אם אספר לך, אצטרך להרוג אותך” היא מזיזה את ידי ויוצאת מהחדר.
למחרת בבוקר:
אני מתעורר למשמע צרחות מחרידות שמזעזעות את קירות הבית. “מה קורה פה?” אני ניעור בבת אחת וחש את כאב הראש כתוצאה מהשתייה אתמול.
אני יוצא מחדרי בריצה ואז פוגש במבטה רווי האימה של טיאנה. “אתה לא תאמין. צריך לכנס ישיבה דחופה עכשיו”.
עיניי עדיין מעורפלות משינה “מה? את יכולה בבקשה לספר לי מה קרה?”
“חדר התכנסות עכשיו. אני הולכת לקרוא לאימך ולזוראייה. זה לא סובל דיחוי”.
עשר דקות אח”כ כולנו יושבים בחדר ההתכנסות.
“קרה דבר נורא במהלך הלילה” היא נושמת לאט, מותחת את קצה הסבלנות שבקושי עוד נותרה בי.
“דברי כבר” אני לא מתאפק.
“סליחה, אני פשוט לא יודעת איך להגיד את זה בצורה קלה”. היא לוקחת נשימה עמוקה. “אני פשוט אגיד את זה. מילאן היא מזדאבת”.
“מזדאבת?” שלושתנו שואלים בבת אחת.
“כן. איש זאב הופך באופן מלא לזאב כשהירח מלא. מסתבר שליקוי החמה השפיע עליה והיא לא יכולה להפוך לזאבה בשלמותה כי עדיין הירח אינו גלוי אז היא תקועה במצב של בין אישה לזאבה”.
“אפשר לראות אותה?”
“המראה שלה לא סימפתטי. אני מזהירה מראש”. למבטי הנחוש היא קוראת לפיליפ “תכניס אותה בבקשה”.
מילאן נכנסת כשראשה מלא בשיער עבות, גופה הדקיק הפך פראי ושעיר וזנב חייתי מתנוסס מאחוריה. רק פניה הן הסימן היחיד לכך שזאת אכן היא. פליפ ושומר נוסף אוחזים בה ומוליכים אותה. עיניה עצומות וגופה מטלטל “מה קרה לה?”
“היו חייבים להזריק לה חומר הרגעה. היא התחילה להשתולל ולהרוס דברים בבית”.
“זה משהו מולד או כישוף?” אני ממהר לשאול.
“לא יודעת. אם זה משהו מולד אז המלך ויטוריו הסתיר מאיתנו ואם זה כישוף אז זה אומר שהמכשפות לא אוהבים אותה. כך או כך המצב לא טוב”.
“מה נעשה עכשיו. החתונה בעוד שבוע ויומיים? הרי לפי החוק הנסיך יכול לשאת רק נסיכה?” שואלת אימי ותופסת את ראשה בייאוש.
רעיון מטורף עולה בירכתי מוחי. אני יודע שזאת החלטה משוגעת, אולי הכי משוגעת שיש אבל בזה הרגע אני שלם איתה כי אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
“אני אתחתן עם טיאנה”
“מה?” שלושתן מביטות בי פעורות פה.
“מה ששמעתן. טיאנה בעצמה נסיכה. תספרי לאימי בבקשה”. טיאנה מביטה בי במבט מלא שנאה “אני מצווה עלייך. זאת לא בקשה. תספרי לה”
“אני נסיכה שברחה ממלכתה. אני מצטערת. לא הייתה לי ברירה. בבקשה אל תהרגו אותי. לא הייתה לי ברירה. אבי היה איש רשע שרצה לכפות עליי את שלטונו הנוראי. אם הייתי נשארת הייתי אסירה במקרה הטוב ומתה במקרה הגרוע”.
“למה אתה חושב שהיא נסיכה?” אימי מביטה בי כאילו לא שמעה אותה.
“היא נפצעה במלחמה. ירד לה דם כחול. אני ראיתי בעצמי”.
“זה נכון” זוראייה שוברת את שתיקתה. “מצטערת שלא אמרתי כלום. פחדתי לגורלה. זה מאומת היא נסיכה”.
המלכה אסטורייה ההמומה מביטה על שלושתנו במבטי תוכחה. “כולם ידעו?”
“מצטער אמא. גיליתי זאת רק לאחרונה והייתי עסוק עם החתונה וענייני הממלכה. מצטער”.
כעבור שבוע ויומיים:
אני וטיאנה נכנסים רכובים על כרכרה מלכותית עם סוסים לבנים לעבר שערי הארמון והעם צועק בקריאות התרגשות ומחיאות כפיים רמות.
טיאנה לבושה בשמלה לבנה מהודרת עם נזר עטור יהלומים לראשה ואני חובש את מדי הצבא החגיגיים שלי. פרשים מכוסים שריון בעלי נוצות אדומות מלווים אותנו בלכתנו.
אנחנו צועדים יד ביד על השטיח האדום המלכותי, אימי וזוראייה שתומכת בה נכנסות אחרינו. כשאנחנו נכנסים איש הדת לבוש בלבן שואל אותנו “אתם נשבעים לשמור על העם מאוחד, למלא את חובותיכם לבני עמכם?
“כן” אנחנו משיבים יחדיו.
“אתם נשבעים להיות נאמנים אחד לשנייה? לכבד תמיד אחד את השני? לאהוב ולסמוך אחד על השנייה?
שוב אנחנו משיבים “כן”.
כשמסתיימים הנדרים והברכות אנחנו עוברים לטקס המסורתי, שאף חתונה מלכותית אינה שלימה בלעדיו. איש הדת חותך קלות את ידי ואז את ידה של טיאנה. כשהדם הכחול המלכותי ניגר מידנו אנחנו לוחצים ידיים לקול השתאות הקהל ודמינו מתערבב אחד עם השנייה. נישואי דם כחול מלכותי כדת וכדין.
כולם מוחאים כפיים. אולם הכנסים המלכותי גדוש בפרחים שנתלים על הקירות, תזמורת כנרים ונגנית שפורטת על נבל מנגנים ברקע. נברשות השינדליר היוקרתיות ממלאות את החלל בצבען הנוגה וזה מעניק למקום נופך יוקרתי.
כשהטקס מסתיים ואנחנו פורשים לחדרנו המשותף, אני נושק לטיאנה על הלחי. “אני נשבע לכבד אותך. לא סתם אמרתי את מה שאמרתי. אני אעשה הכל כדי שתהי מאושרת”.
“למרות שאני ברירת המחדל שלך?” היא עוקצת.
“את לא. מעולם לא היית ברירת מחדל”.
היא מחייכת ומשליכה אותי על המיטה. “אתה שונא אותי?”
“ממש לא. להפך”. אני לוחש באזנה ומריח את הניחוח המשכר שלה.
“יופי, אז עכשיו תראה לי את זה”. היא נשכבת לצידי במיטה.
אפילוג:
טיאנה:
“בוקר טוב אמא” אני נכנסת לחדר של זוראייה במהירות וטורקת את הדלת אחריי.
“שלא תעזי לקרוא לי ככה בארמון. אף פעם. שמעת אותי?”
“בסדר, אין פה אף אחד. אין לך מה לדאוג. המשימה הושלמה”.
“הושלמה?”
“כן” אני מלטפת ברכות את ביטני.
“שושלת המכשפים לא תסתיים. אני נושאת בבטני את יורש העצר המכשף הקסום והמלך העתידי”. אימי מחבקת אותי ואנחנו צוחקות.
לא שיקרתי, אני באמת נסיכה. אימי זוראייה ואבי סיאל היו מלך ומלכת המכשפים עד שלפני עשור החליט המלך קינואר, אביו של תיאו להרוג את כל המכשפים בגלל קללה שהטילה עליו אחת המכשפות ובכך החליט להשמיד את שושלת המכשפים מהעולם ולהביא לקיצה.
אבי המלך סיאל נהרג בקרב הארור הזה.
המכשפות נותרו ללא אפשרות להתרבות וחשו ייאוש עד שאימי המלכה הצליחה לרמות את המלכה והתחזתה ליועצת פוליטית לענייני מלוכה. את הניסיון בניהול ממלכה כבר היה לה. כעבור שנתיים היא הביאה אותי לארמון בכדי להוציא את התוכנית שלנו לפועל.
ליקוי החמה היה מעשה ידי כישופי כמובן, כמו גם הפיכתה של מילאן הבלתי נסבלת למזדאבת.
כעת הכל שב למצבו הטבעי. השמש חזרה לפעול וכך גם הקשת בענן שהיוותה את הסימן המובהק של הממלכה.
אני בהריון עם ילדו של תיאו ויורש העצר העתידי. המכשף המלכותי הבא.
כעת ממלכה מכושפת עתידה לקום. הצלנו את השושלת הכה חשובה ומכובדת שלנו, יותר מזה אנחנו עתידים למלוך!!
אגדת הלסביות בשבט המערות/ נוגה הררי
היה שבט קדמוני של אנשים שחיו במערות, צדו וליקטו את האוכל שלהם בעצמם, ותקשרו בעיקר בהברות ונהמות, אבל כולם הבינו אחד את השני.
הם חיו ליד יערות פראיים, שבהם היו לא מעט חיות מסוכנות, וידעו שהכי טוב להם להישאר ביחד, זה הסיכוי הטוב ביותר שלהם לשרוד.
כולם ידעו מי הגברים ומי הנשים, והיו מנהגים שלפיהם כל גבר היה תופס לו אישה ומביא איתה ילדים, ולפעמים שוכב עם נשים אחרות, אבל כמעט תמיד חוזר לאישה המרכזית. הם היו בני אדם, אבל עם יסודות פראיים מאוד.
לי ולו היו שתי נערות שגדלו בשבט יחד, חברות מילדות. לי היתה עדינה יותר, אהבה לקטוף פרחים (כשהיו), ליקטה פירות ולרוב נשארה במערה, לשחק עם התינוקות. לו היתה חזקה וגדולה קצת יותר גם פיזית, ולפעמים הצטרפה לציד עם הגברים. הם לרוב זלזלו בה, והיא היתה מלקטת עם שאר הנשים, אבל לפעמים כשהתעקשה דווקא היא עזרה והצילה את המצב, ועזרה לסחוב גבר שנפצע, או זרקה אבן על דוב שניסה לתקוף אותם.
הבסיס לחברות של הבנות היתה המפגשים במדורות בערבים שהשבט עשה כשהרגיש בטוח, שלוו בשירים וריקודים. השתיים היו רוקדות תמיד במדורות, והיו חברות גם במשך היום, כשליקטו פירות, רצו וברחו זו מזו כמשחק או עשו מלחמות בוץ.
שתיהן גדלו כמעט או בלי בכלל ההורים שלהן. אבא של לו לימד אותה בילדות איך לצוד, לכוון אבנים כדי לצוד ציפורים, איך לרוץ מהר ולהתחמק ממכשולים ביער. היה להם קשר מיוחד, אבל הוא נהרג בציד כשלו הייתה ילדה, לא מקרה נדיר אז. אמה מתה בלידה.
ללי הייתה מערכת יחסים מסובכת יותר עם אמה. את אביה לא הכירה. לאמא שלה, רה, הייתה יכולת מיוחדת: לראות את בהבזקים דברים שקרו במקומות רחוקים. היכולת הזאת הייתה בעלת ערך לשבט, והם השתמשו בה כדי לדעת איפה לצוד או ללקט פירות, אם יש חיה מסוכנת שצריך להילחם או להסתתר ממנה, או על שינויים מתקרבים במזג האוויר. אבל לפעמים, רה לא יכלה לשלוט ביכולת שלה; ההבזקים מהמקומות האחרים גרמו לה להצפה רגשית, והיא הייתה נסגרת בתוך עצמה, ממלמלת בפחד. אנשי השבט לא תמיד התנהגו אליה בהבנה, והיא לא תמיד הייתה זמינה לדאוג ללי, ולפעמים הייתה דווקא מגוננת מדי.
לי ולו היו רגילות למצב הזה. השבט היה כמו משפחה גדולה, והמבוגרים עזרו להן “למלא את החורים”. אבל רק שתיהן ידעו איך להבין ולדאוג אחת לשנייה באמת, להסתכל בעיניים ולראות את הפרטים הקטנים, את הגעגועים, הצער, או הרצון לחיבוק בלי הסבר.
עם הזמן, החלה תחושה מסוימת לתפוח בחזה של לו, משהו שהרגישה כשהביטה בלי ובשיערה המזהיב ומבטה השובב המסתכל עליה. ממילא לא היו לה מילים להגדרה, אבל התחושה היתה כמו לבה לוהטת, מתפוצצת בבטנה, והיא לא ידעה אם לי מרגישה כמוה.
יום אחד, כשרצו בעוד משחק רדיפה-ובריחה בין שיבולים ירוקים, לו תפסה את לי והפילה אותה על הארץ. בנשימות עמוקות, היא רכנה מעליה ונישקה אותה, וחיכתה לראות מה יקרה. לי, בהפתעה, נישקה אותה חזרה. והתפוצצו כוכבים.
וככה זה המשיך מאז, לפעמים הן היו בורחות לשדות, לנשק זו את זו וגם לגעת. אבל הן ידעו שעדיף להן לשמור את זה בסוד; בתחושה קדמונית הרגישו שהגברים בשבט ירצו לעצור אותן.
עד מהרה כשלי התחילה להתבגר, היה גבר ששמו טול שהתחיל לחזר אחריה. הוא הביא לה את החלק הטוב של הבשר ואת המקום הכי טוב במדורה, וכשזה לא עזר ממש הוא פשוט לקח אותה לילה אחד אליו, לפינה רחוקה. שמעו אותה בהתחלה צועקת אך היא הפסיקה.
זה לא היה כ”כ נדיר בשבט הזה בימים ההם; לעתים היו שם גברים שעשו כרצונם ולקחו אליהם נשים גם בלי רצונן, וזה לא היה נעים אבל נחשב חלק מהשגרה…
לאחר שלו שמעה את זה, היא כעסה עד רתיחה והחטיפה לטול סטירה. הוא החזיר לה, וזה כמעט התפתח לתגרה אם לא לי שהפרידה ביניהם איכשהו.
בהמשך, ככל שבטנה של לי גדלה, מניסיון קודם, כולם ידעו שהיא בהיריון.
היו כל מיני סוגים של גברים בשבט – עדינים וקשוחים, כאלה שהיו טובים לנשים שלהן וכאלה שפחות. טול היה הפכפך – פעם מנסה לדאוג ולהיות נחמד, ולפעמים אחרי ציד רע או כעס מסוים היכה את לי ולא התחשב ממש בעובדה שהיא בהיריון. הוא דבק בלי בדרך כלל, אבל היה קנאי לה, ובעיקר היתה לו נקודה חלשה בנוגע ללו, שלא הודה שהיא איום מבחינתו, כי היא אישה.
גם רה, אמא של לי, הייתה מעורבת. היא ניסתה לשכנע את לי להישאר עם טול כשרצתה לברוח, כי זה בטוח יותר, והתנגדה לרעיון שלי ולו יהיו ביחד. לי הייתה מבולבלת ומפוחדת.
היה מתח בין השלושה במשך זמן רב בהריון, כל פעם התעוררו ריבים ותגרות בין לו וטול, לאחד זה ריב בעיקר של אגו ושליטה עם קצת אהבה ולשנייה, דאגה ואהבה לא מוסברת, שגרמה לה לרצות להילחם ולהרביץ למי שפוגע בלי, האהובה שלה, או להגן עליה.
יום אחד, הגשם שטף וכולם הסתגרו במערה. והחל ריב שהחריף בין טול ולו. טול רצה למשוך את לי לצדו אחת ולתמיד, ולסלק את לו לחלוטין. המצב החמיר כך שהוא הסית (בנהמות) את גברי השבט לסלק את לו לגמרי, להעיף אותה אל הגשם. כולם כיוונו אליה אבנים ועצים מחודדים, לחלקם לפידים עם אש בוערת. לו היתה מפוחדת וזועפת כאחד, הסתכלה על אלה שהאמינה שהם קצת חבריה, שבסוף קיבלו אותה למסעות הציד. שקלה את סיכוייה.
ופתאום, לי יצאה מהצללים ונעמדה ליד לו, חיבקה אותה במבט נחוש. גם אם פוחד. היא לא יכלה להיפרד ממנה, ומבחינתה זה חיים ומוות.
טול התנגד, נלחץ וצעק, אבל כהרף עין דווקא לי משכה לפיד בוער מיד אחד האנשים, והשתיים רצו במהירות החוצה למצוא מסתור, בגשם שקצת נחלש אבל עדיין שטף.
לשנייה אחת, לי הסתובבה ונתקלה במבטה המפוחד של אמה. היא מעולם לא רצתה להגיע לנקודה הזו, להיות חייבת לברוח מהבית ומהמשפחה שלה. היא הבינה אז שהנסיון של אמא שלה לשכנע אותה להישאר עם טול לא נבע מחוסר אכפתיות מוחלטת, אלא מהידיעה של אמה איך זה להיות מנודה ולא להתקבל בשבט שלה. כשהמבטים שלהן הצטלבו, לי ידעה שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שיתראו אי פעם. אבל אולי לא? אולי היכולת של רה תוכל להוביל אותה אליהן, יום אחד?
זו היתה כמעט התאבדות מבחינתן, לעזוב את השבט. במעשה של ספונטניות כה פזיזה. אבל עם כל הפחד, היו להן אחת את השניה.
לי ולו אחזו ידיים תוך כדי שחיפשו מסתור מהגשם ומהשבט; למזלן, היו מכוסות בעורות ופרוות חיות שהגברים הביאו מהציד, שחיממו אותן.
הן נתקלו במחילה יחסית קטנה, נראתה כמו של גירית, אך לא היו להן הרבה אפשרויות.
לו ניסתה להכניס את היד ומיד ננשכה בהפתעה, וכשמשכה את ידה במהירות, גירית חושפת שיניים שהגנה על שני גוריה הקטנטנים נשפה במורת רוח.
השתיים ברחו משם כאינסטינקט, לא היה זמן להקדיש למלחמות. בסוף, היה עליהן לטפס קצת, מה שהיה קצת קשה ללי שבהיריון, והגיעו למערה נטושה קרובה, לא היו בה חיות גדולות ומסוכנות, כך ידעה לו מאחד ממסעות הציד. אומנם היו במערה עטלפים, אך הם לא היו מסוכנים ולא הפריעו להן.
השתיים התיישבו במערה מיד והתחבקו חזק, וירדו גם דמעות, של כל הרגשות יחד.
אחרי זמן מה, לו נעמדה והשקיפה קרוב קצת לפתח המערה. היא לא ידעה כמה זמן יוכלו להישאר שם, הרי יצטרכו לצוד וללקט באיזשהו שלב. לא בטוח להן להישאר כל הזמן במערה הזו, כמה שהיא נוחה, גם אנשי השבט אם ימצאו אותן בטח לא ישמחו – הם נראו כועסים, וכנראה לא יקבלו אותן בחזרה. כאן סיכויי ההישרדות שלהן לא גבוהים.
היא הביטה רחוק לעבר מצוקי ההרים, היכן שאיילות טיפסו לגובה, ואפילו מסעות הציד לא הגיעו. הגברים חושבים שרחוק שם מדי, מסוכן. אבל להן אין ממש ברירה, זה הסיכוי שלהן. היא הביטה בלי; גם היא תצטרך ללמוד להגן על עצמה.
בימים הבאים, השתיים אספו לעצמן מזון כשיכלו – לו צדה חיות קטנות כמו עטלפים וגיריות, ולי התגנבה ללקט את צמחי המאכל והפירות שיכלה בסביבת המערה.
בלילות, הן נצמדו לשמור על חום, וגם נישקו ונגעו כמו פעם. אבל לו שמה לב לשינוי אצל לי – לפעמים היא נבהלה ממגע מסוים, אפילו צעקה והתרחקה, או התחילה לבכות למרות שלא נראתה סיבה. מה קרה? האם היא מתגעגעת עד כדי כך לשבט, או – צל עבר בפניה של לו – לטול? ואולי היא עדיין מפחדת מהזיכרונות עליו, הרי היחסים ביניהם החלו בכוח?
כשלילה אחד הצביעה לו על ההרים, כמקום להסתתר בו, לי החלה לבכות, כאילו הבינה שהעזיבה אמיתית, אולי גם בגלל הפחד מהלא נודע.
הן עזבו עם אספקה של אוכל עטופה בעור של חיה, ידעו שמצפה להן מסע ארוך. גם לו לא הכירה את כל היערות העבותים, גובהם כמעט כגובה השמיים מבחינתן.
לי מצאה פיסת עץ חדה גם לעצמה וכמה אבנים, שתוכל להגן על עצמה בעזרתן. היא התכוונה לחקות את לו, המנוסה מביניהן בציד, אם יהיה צורך.
הן החלו במסע מסוכן, מסתתרות מחיות טורפות, צדות ומסתתרות איפה שאפשר לתנומות קצרות, כשהאחרת נשארה ערה לשמור.
זה היה מסע מתיש ובמהלכו לפעמים נכנסה לי להתקפי בכי, או הזכירה בגעגוע את שם אמה או נשים וילדים אחרים בשבט, ופעם אחת אפילו את שמו של טול. לו, בכעס פתאומי, הפנתה לה גב, כאומרת שהיא יכולה ללכת אם היא רוצה כל כך. היה ברור שלי חוששת ולא רגילה לעזוב את המערה לזמן כה רב, ושתיהן התגעגעו לביטחון של השבט, למוכר. לפעמים, כשנצמדו שתיהן ורעדו מקור עם הפרוות, גם לו שאלה את עצמה אם עשו את הדבר הנכון.
יום אחד, לקראת השקיעה, הן צעדו ביער ולפתע החלו לשמוע קולות, נשמעים כבני אדם. הן היו שמחות וזהירות כאחת. הקולות התחזקו ככל שהתקרבו, אך עדיין רצו להישאר חבויות, לא ידעו אם האנשים ידידותיים. אבל לו דרכה בטעות על ענף שהרעיש, ולפתע השתיים התגלו וראו שבט שלם, קטן, מסתכל עליהן.
הכל יכול לקרות ברגע אחד, וכהרף עין אחד מאנשי השבט שלף אבן גדולה מחודדת ולפיד, כיוון אותם אליהן והתקרב במהירות.
פני שתיהן החשיכו. הן שמעו את סיפורי האגדות על שבטים קניבליים, לא ידעו אם הם נכונים. עכשיו הן גילו.
תוך דקה, הפחד הניע את רגליהן לברוח מהר אל תוך היער, תוך שכמה מגברי השבט רודפים אחריהן. המרדף היה מפחיד אך לבסוף הן ברחו מספיק רחוק ומצאו מחסה.
השתיים המשיכו להתקדם במסע המפרך. לבסוף הגיעו למצוקי ההרים, והחלו לטפס.
הן לא ידעו איך בדיוק, אבל ניסו לחקות את האיילות שדילגו ברגליהן הקטנות גם במקומות הזעירים ביותר. כמובן שלו ולי לא יכלו להיות בדיוק כמותן, אבל הן דילגו במקומות לרגליים הכי גדולים שיכלו למצוא.
ואז, בשעת צהריים של שמש קופחת, הן לא היו רגילות לכך כי הכירו חיים בעיקר במערה או יערות – הגיע צל מהשמיים. ציפור גדולה, שחורה לבנה, ניסתה לקחת מלו חלק מהאוכל שארזה, כנראה הריחה אותו. היא תקפה, היה לה יתרון מהאוויר ולו ולי לא היו מאוד יציבות. לו ניסתה להיאבק, ולפתע הציפור פגעה קרוב לעינה ופצעה אותה.
לי, בשאגת זעם פתאומית, היכתה בפיסת עץ מחודדת את הציפור עד שעזבה את לו. הציפור רשפה והתכוננה לתקוף, אך לי, בידיה בלבד מפחד וזעם טהורים, היכתה את הציפור, ואחר כך זרקה עליה אבן, עד שהציפור התוקפת נדמה ושכבה ללא ניע על המצוקים.
לי אספה בידיה את הציפור, שתהיה להן למאכל כשיעצרו, ובפרץ של אדרנלין עדיין לקחה את ידה של לו הפצועה בעין, מצאה מחילה לא גדולה אך מספיקה לשתיהן.
לי שמה עלים על הפצע כדי לסגור אותו, כמו שעשו נשות השבט. לו הייתה מלאת אדרנלין וגם בהלה בהתחלה, אך לאט-לאט נרגעה, חיבקה ונישקה אותה.
עברו כמה זריחות ושקיעות השמש, והשתיים הסתתרו במחילה ונחו קצת.
ואז, החלו הכאבים החזקים של לי. הן ידעו שהיא עומדת ללדת, הכירו את הסימנים מהשבט, וידעו שהלידה עומדת להיות מסוכנת. בדרך כלל הגברים היו שומרים בכניסה למערה שלא יבואו חיות טרף והנשים עזרו לאישה בלידה, והפעם לו תצטרך לעשות את שני התפקידים.
לו אחזה בידה של לי כשזו רצתה; נראה שהרעש שעשתה לי בלי להתכוון, הבריח חלק מהחיות כמו ציפורים שהתרחקו בתעופה, ואת אלו שכן רצו להתקרב, הרחיקה לו בעזרת מקל גדול ואבנים.
הלידה לקחה שעות רבות, השמש התקדמה לדמדומים. למזלן, היו להן מים ששמרו מהגשמים, ולי היתה זקוקה להם מאוד.
לו לא ידעה איך להקל את הכאב שנראה על פני לי. שתיהן היו כבר עייפות מאוד. ברגעים שיכלה להיות איתה במחילה, נישקה אותה ונזכרה בנשים שילדו תינוקות שמתו, או חלילה… היא לא רצתה לחשוב על זה. עליה להתמקד בלהגן על לי.
בסופו של דבר, בפרץ של דם ונוזל משונה, יצא ראש קטנטן ומבוהל מבין רגליה של לי. ובהמשך, גוף שלם של תינוק, קשור בחבל מבטנו. לי, בכוחות אוזלים, הצביעה על אבן מחודדת. היה על לו לחתוך את החבל. היא עשתה מה שראתה בפעמים החטופות שראתה נשים מיילדות בשבט.
והתינוק בכה. המחילה היתה די חשוכה, לי מותשת לגמרי וגם לו, שלושתם מחובקים בגוש כשהתינוק למעלה, בוכה עד שלאט לאט נרגע.
הן היו שתי נשים שמגדלות תינוק. למרות כל הפחד ממה שזה יכול לגרום ולסכן אותן, היה גם אושר.
עכשיו כשהיה להן תינוק, היו קשיים וגם שמחה. לי היניקה אותו, ולו שמרה עליה מטורפים, ורוב הזמן היו שתיהן במערה ורק לו צדה או ליקטה דברים שהיו קרובים למערה.
שתיהן ידעו בלי להגיד כלום, שתינוק הוא גם סכנה. הוא יכול לצעוק ולמשוך אליהן טורפים וסכנה, הוא חלש ולכן אם לא ישמרו עליו הוא עלול להיפצע או להיטרף.
לו הסתכלה על התינוק לפעמים ברגש לא ברור. היתה לה תחושה של חיבור, אבל גם מוזרות. הלא גם היא אישה, אבל גם בשבט שבו גדלו היחס אליה היה לפעמים מוזר, כאילו היתה משהו בין גבר לאישה, והמרחק לתינוק משלה הוא רחוק. היא תהתה אם זה נחשב גם התינוק שלה עכשיו באמת, ואיך זה ישפיע עליה ועל לי.
הן קראו לתינוק “ג’י”.
אבל הימים עברו והחיים בעיקר בתוך מחילה חשוכה לא עשו טוב. זה היה קשה מאוד, שתי הנשים היו רגילות לשבט שמלווה אותן מסביב ועוזר לדאוג לצרכיהן. למרות הקרבה ביניהן, הבדידות היתה קשה מאוד, וגם ג’י הבחין בתסכול המתגבר.
ואז, יום אחד, כמתוך חלום, לי אמרה ללו בעיניים בורקות מילה שאולי תוציא אותן מהבוץ: “ליליות”. שבט הליליות.
זו היתה מילה, שבפי חלק מהאנשים היתה קללה, ואצל חלקן נלחשה בשקט, כמו תפילה של כבוד ואפילו קנאה.
הליליות היו שבט שהמנהיגות בו היו נשים, ורוב הנשים בו היו באהבה זו לזו.
זו היתה אגדה שלחשו האמהות באוזני בנותיהן, שעברה בקטעי שמועות מפה לאוזן. זו היתה מילה שצעק טול פעם בטינה על לו – ליליה.
סופר עליהן שהן חיות בראש המצוק במערה סודית משלהן, אפילו שיש להן מנהגים משונים, שהן עושות קסמים. שהן מפחידות. איש לא ידע אם זו אגדה או לא, אבל אם אגדת השבט הקניבלי היתה נכונה, אולי גם זה נכון? ומה בעצם יש להן להפסיד? אולי יגיעו אל המקום שלהן?
לו ולי הסתכלו זו בזו, ואז בתינוק, בחיוך.
הן התארגנו למסע, הכינו אספקה של אוכל ומים, הכינו גם מנשא מאולתר קלוע מענפי עצים, שהכינה לי. ידעו שהן יוצאות להרפתקה חד פעמית, והיו מלאות פחד והתרגשות.
הן טיפסו במצוקים, והחלו לחפש את השבט האבוד. הלכו יחסית לאט, כי לי עוד היתה חלשה אחרי הלידה.
הן עברו הרבה תלאות, הטיפוס לא היה קל גם בשמש החמה, הן השתדלו להתעורר מוקדם קרוב לזריחת השמש וגם להתחמק מהאיילים גדולי הקרניים. הן התחלקו בהחזקתו של ג’י, ומשום מה לו חשה שזה מפורר קצת את החשדנות שלה. היא חשה תחושה דומה ל-אימהיות? אבהיות? משהו באמצע? התינוק הרך היה רגוע בדרך כלל על כתפה הרחבה.
ולפתע, מאחורי נקיק וערימת סלעים, מצאו את השבט. היו שם הרבה נשים, ילדים ומעט גברים שישבו בפתח מערה ענקית, שעמדה קרוב לצוק סחוף רוחות, והסלעים מנעו מהרוח להעיף את כל מה שהיה במערה.
היו שם חיים שלמים, נשים שבישלו, טיפלו בתינוקות, ונראו גם שביבים של זוגיות בין נשים, ולפעמים עם גברים, אבל בניגוד לשבט שלהן נראה היה שזה נורמלי ואפילו… הגיוני. זה היה המקום שלהן.
הן צעדו בקצת חשש, לא יודעות איך להשתלב. פתאום, צעדה לקראתן אישה שנראתה כמנהיגה. אישה גבוהה ושחומה, עם צמות קלועות על ראשה, שעיניה הביטו בהן בסקרנות וגם באיזושהי ידיעה, כאילו הרגישה באינטואיציה פנימית דברים שאיש לא אמר לה. והאם זה נכון שהן באמת מכשפות ומפחידות? לו אחזה בידה של לי בחשש.
אך לי התבוננה בריכוז במנהיגה. היא שמה יד על חזה ואמרה את שמה – שו, והושיטה ידיים ללי כאילו היא מבינה אותה, קוראת אותה בסימנים שמיימיים.
ולפתע היא קראה מעומק הבטן, וכל הנשים בשבט התייצבו סביבה וסביב לי ולו. לו החלה לפחד, וגם לי רצתה לסגת, אבל כולן קראו קריאה עמוקה ומוזיקלית מהבטן, שאיכשהו היתה מרגיעה.
ואז לפתע, צעקו בקול רם, צריחה גדולה שהבהילה נשר שעף מעל. לו היתה מתוחה, אבל הרגישה איכשהו שיש פה משהו נכון.
גם לי צעקה, במוזיקליות, בעצב ושחרור. ואחר כך כולן שמו ידיים מגוננות על הבטן והחלק התחתון.
שו ראתה את לי ואת החוויה הקשה שעברה, במיסטיות שלי ולו לא הבינו, אולי לא היו מחוברות לצד הזה של העולם. שו וכוחה של הקבוצה הבינו את פריצת הגבולות שלי חוותה באשמת טול, שגרמה לה לבכות ולהתרחק מלו, למרות שאהבה אותה. ובעזרת זה שכולן צעקו יחד, משהו השתחרר. כאילו קבעו גבול בעצמן.
לאחר שנרגעו, התיישבו לו ולי שהחזיקה את ג’י עם הנשים. נראה שהן מקבלות אותן כאל שלהן. התיישבו, סחוטות כאילו עבר עליהן עולם ומלואו.
לי ידעה שעכשיו, שהגיעו למקום מבטחים, אולי תוכל אמה למצוא אותן יום אחד. ואולי אם תתרכז חזק, אמה תראה אותה בחזיונות? אולי זה אפשרי, עם הכוחות הקסומים שבעולם הזה?
לי לקחה צבע להדגשת העיניים עשוי מתבלין אדמדם מאחת הנשים, ומרחה אותו בהפתעה על הפנים של ג’י, וגם של לו. וצחקה.
מחפש טוב / דברת אוהב עמי
בום!!!
נשמע קול נפץ וזגוגיות החלון נחתו על הרצפה ברעש מצלצל.
לא שוב! עיני נפערות בפחד ואני מביטה באבי שמסתכל סביבו באימה.
“לונה!”
“סליחה,” שפתי רועדות, “ל-לא התכ-כוונתי.” אני מליטה את פניי בשתי כפות ידי. אגרטל הפרחים מתנפץ על השולחן.
“את כבר נהיית מסוכנת. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.”
“אתה צודק” אני מתייפחת.
“מה כבר אמרתי שגרם לך לעשות את זה?”
“אני לא יודעת.. אפילו לא כעסתי. פשוט הרגשתי שאני שוב מאכזבת אותך ו-” אני מתחילה להתייפח והקערה על השולחן מתנפצת גם היא.
“היי שששש…” אבא שולח את ידו לעברי כמו לעבר סוס עצבני. “הכל בסדר, אני לא מאוכזב ממך. ממש לא.”
אני מציצה מבעד לאצבעותיי, לא בטוחה שאני מאמינה לו. מאז ומתמיד הרגשתי שאני מאכזבת את הורי. ומאז ומתמיד קרו מסביבי דברים מוזרים. לאחרונה, מאז שקיבלתי מחזור לראשונה, הדברים המוזרים האלה הפכו יותר ויותר קיצוניים ומפחידים.
“בבקשה תירגעי,” עכשיו הוא גם מאוכזב וגם מפחד ממני. אני חייבת להסתלק מפה לפני שאפגע בו.
אני חומקת החוצה דרך הדלת ופותחת בריצה מהירה לכיוון הפארק. הוא חשוך ואין שם אף אחד בשעה כזו בערב, נראה לי כמו מקום בטוח לעת עתה. דמות ענקית מגיחה מבין הצללים. אני פונה מעט הצידה אבל לא מספיקה לעצור לפני שאנחנו מתנגשים.
“אההה”, אני זועקת כשהכתף שלי נהדפת בכוח ואני עפה מטה למדרכה.
“מה את עושה?” נשמע קול גברי עמוק. “תסתכלי לאן את הולכת!”
“שאני אסתכל? אולי אתה תסתכל לפני שאתה מתפרץ ככה לרחוב!” אני נעמדת ומשפשפת את כתפי הדואבת.
“זה לא מסלול ריצה פה.” הוא רוטן ומשפשף את צלעותיו שכנראה נפגעו מהכתף שלי. “את מסוכנת.”
אני נרתעת לאחור.
“את חייבת לי שישיית בירה חדשה.” הוא מצביע על שברי הבקבוקים והנוזל שניתז על המדרכה.
אני מחכה למילות ההתנצלות שבד”כ עולות מייד על שפתיי אבל הפעם יש בי רק כעס. כעס שהוא התפרץ לדרכי, וכעס על חוסר הנימוס שלו והיומרנות שאני חייבת לו משהו.
“בחלומות שלך” אני משגרת אליו חיוך מעושה וממשיכה לרוץ, מעיפה מבט אחרון לאחור ואז פונה בעיקול הרחוב.
***
למחרת בבוקר, אחרי ששברתי את הברז בחדר האמבטיה כי אחותי התעצבנה שגמרתי לה את המים החמים, אני יוצאת שוב החוצה לרחוב.
אני מהווה סכנה לכל מי שקרוב אלי. למה זה קורה לי? בהתחלה חשבנו שזה נובע מכעס, אבל עכשיו.. אני כבר לא בטוחה. בכלל לא כעסתי הבוקר. באמת הרגשתי רע. אני שונאת שלא משאירים לי מים חמים.
אני עוברת ליד רכב ספורט יקר למראה, ורואה לידו לא אחר מאשר הבחור שהתנגשתי בו אתמול. לא אופייני לי בכלל אבל מתעורר בי רצון שובב להקניט אותו.
“איך הצלעות שלך?” אני מעפעפת ומחייכת במתיקות.
הוא מרים אלי שתי גבות עבות ואז מכווץ את מצחו. “תראו תראו, בוקר טוב לשד הטזמאני של השכונה.”
למרבה הפלא אני לא נעלבת, אלא פשוט… צוחקת.
“בוקר טוב לענק הירוק,” אני לא נשארת חייבת, “כבר מצאת מישהי להפיל היום? או שאני צריכה לחשוש?”
“את לא הסגנון שאני מעדיף להפיל. אין לך מה לדאוג.”
מילותיו לא עומדות בקנה אחד עם מבטו שסוקר את גופי ומתעכב על שדי השופעים. אני מתקרבת אליו לאט, נכנסת למרחב האישי שלו, מאפשרת לו להריח אותי, ולוחשת , “אני דווקא חושבת שאני ממש הטיפוס שלך.”
אלוהים אדירים, מאיפה הביטחון הזה פתאום?
הוא מביט בי לכמה רגעים ארוכים, העיניים שלו נראות אפלות יותר מרגע לרגע, ואז הוא מחייך. “אני אוהב את זה.”
אני נרתעת לאחור, לא ציפיתי לתגובה הזו.
“אוהב את מה?”
“את הביטחון שלך. את חמודה.”
“תודה…?” אני משלבת על ידי על חזי ומקמטת את מצחי.
“אני מייקל. ואת?”
“לונה.” מה קורה פה?
“אנחנו צריכים לצאת מתישהו.”
“מה??”
“את חמודה, אני חתיך. בואי נצא.” אני לא מצליחה להתאפק ופורצת בצחוק.
“אני לא יכולה”, אני מניחה את ידי על מותניי לאחר שהצחוק גווע. יש לי כוחות¬־על מפחידים שאין לי מושג איך לשלוט בהם. אין לי חיי חברה ובטח שלא יכול להיות לי חבר.
“את יכולה.”
“אני לא רוצה” אני מצמצת את עיני לעברו.
“את משקרת”
“אני לא-“
“למה את לא מודה באמת?” הוא מרים את קולו מעט.
הלב שלי מתחיל לדפוק מהר. אני חייבת לצאת מהסיטואציה הזו מהר לפני שאני אהרוס לו את האוטו במקרה הטוב או את המפרקת במקרה הגרוע יותר.
“אני באמת לא יכולה. תפסיק להתעקש.” קולי יוצא מבין שפתיי, יציב וקשוח יותר משציפיתי.
וזהו.
שום חלון לא התנפץ, אף ידית לא נשברה.
“בסדר גמור, אני אחכה בסבלנות.”
אני מהנהנת וממשיכה ללכת.
איזה מן נערה אני הופכת להיות לידו?
***
מאז אנחנו נפגשים כל יום. לפעמים נדמה לי שהוא מחכה לי, למרות שהזמנים שאני בורחת מהבית בעקבות אסון כזה או אחר, אינם קבועים.
אני חולפת לידו, הוא מפלרטט, אני מפלרטטת בחזרה. הוא מזמין אותי לצאת, אני מסרבת. הוא אומר לי שיחכה לי כמה שצריך, אני הולכת משם בתחושה שלווה.
לאט לאט הפטפוטים האקראיים הללו הופכים לארוכים יותר. השיחה מתארכת ואנחנו מתיישבים על קצת המדרכה וממשיכים לדבר במשך שעות.
“אתה לא מאוכזב מזה שאני לא מסכימה לצאת איתך?” אני מעזה לגשש פעם אחת.
“מאוכזב? למה שאתאכזב? אני מקבל את מה שאני רוצה.”
“חשבתי שאתה רוצה לצאת איתי.” אני מלפפת את שיערי סביב האצבע שלי.
“אני רוצה לבלות איתך, לא ממש משנה לי איפה.”
מאז אני ממשיכה לבדוק אותו. שואלת האם אני אשת שיחה מעניינת? האם הוא סולח לי ששברתי לו את שישיית הבירות. בהזדמנות אחרת אני שואלת האם הוא מעדיף בחורות רזות, או מלאות כמוני. הוא מחייך ועונה, “אני אוהב בדיוק את איך שאת.”
עברו שבועות, ואני מתחילה להרגיש ממש בנוח. אני מעיזה להגיד לו מה שאני מרגישה וחושבת.
וכלום לא קורה.
שום דבר לא מתנפץ. לא נשבר. כשאני איתו העולם בטוח.
***
היום התחיל טוב, ועד הערב עוד לא קרה שום אסון, התחלתי לקוות שגם לא יקרה. מסתבר שזו תקוות שווא.
“לונה,” קולה של אימי מסיח את דעתי ואני מרימה עיני מהספר שבידי. מבט בחלון החשוך מבהיר לי שאני כבר קוראת במשך שעות. “קודם כל שיהיה ברור שאני לא כועסת או מאוכזבת,” היא פותחת, לא מבינה שזה בכלל לא משנה מה שהם אומרים. אני מרגישה. והעובדה שהם מנסים להעמיד פנים רק גורמת לי להרגיש אשמה ומאכזבת יותר. “פשוט חשבתי שתכיני היום ארוחת ערב, אני כל כך עייפה.”
“אוי לא! שכחתי.” אני חובטת בידי על מצחי, באמת שקעתי בקריאה ולא שמתי לב שהזמן עבר, “סליחה, אמא, באמת התכוונתי-” אבל זה כבר מאוחר מדי. שולחן האוכל מתרומם באויר ואז מוטח לקרקע בכוח. רגליו נשברות כמו קיסמים, והוא קורס מטה. אגרטל הפרחים נופל גם הוא מתנפץ. מים מותזים לכל עבר.
“לונה!!” אמא מתייפחת. “תעשי שזה יפסיק. בבקשה!”
“אני לא מצליחה!!” אני בוכה. ארונות המטבח נפתחים והצלחות מתעופפות החוצה ומתנפצות על הרצפה ברעש איום ונורא.
בדיוק ברגע הזה הדלת נפתחת בכוח.
מייקל עומד בפתח, מתנשף, מוכן למאבק. עיני נפערות ואני לא מצליחה לנשום. רק הוא היה חסר לי עכשיו.
“לונה, היא מנסה לפגוע בך?” הוא מצביע לעבר אימי.
“מה? לא!” אני ממהרת לעמוד כחוצץ ביניהם.
“אז מי שבר את כל הכלים האלה?” הוא מכווץ את מצחו.
“זה.. זאת היתה אני.” אני עוצמת את עיני, לא רוצה לראות את האימה והאכזבה במבטו.
“מה היא עשתה לך?” אני פוקחת עיניים וממקדת אותן בפניו.
“מה?”
“מה היא עשתה שגרם לך לעשות את זה?”
הוא לא נבהל? למה הוא לא בורח ממני?
“מי זה הבחור הזה, לונה?” אמא מתעשתת לבסוף.
“אמא, סל…” אני עוצרת את עצמי מלהתנצל, מנסיון זה רק מחמיר את המצב, “זה מייקל.” אני מחווה בידי לכיוונו במקום.
“מה אתה עושה כאן?” היא מזדקפת ומברישה קלות את שיערה, כאילו לא היה כאן כאוס לפני כמה שניות.
“באתי לקחת את לונה לדייט. דפקתי ואז פתאום שמעתי את כל הרעשים הללו.”
“לדייט?” היא עוברת להסתכל עלי, “לונה, את יודעת שאת לא יכו-” היא משתתקת לפתע. גם ככה זה נס שהבית שלנו עדיין עומד על תילו.
“מייקל, אמרתי לך שאני לא יכולה לצאת איתך.” אני אומרת בחוסר סבלנות ואז קופאת, בזוית העין אני מבחינה שגם אמא נדרכת.
אבל מייקל, כמו מייקל, תמיד מגיב באופן לא צפוי. “אני יודע. אבל נראה לי שאת צריכה לצאת קצת עכשיו. אז תבואי איתי ל’לא דייט’, נשמע סבבה?”
פיה של אמא נפער ואני צוחקת.
“אחרי שתלכו לישון אנחנו נחזור לנקות כאן.” מייקל אומר לאמא בביטחון ואני מהנהנת.
“אני לא יודעת.. כלומר, זה ממש בסדר אל תרגישי צורך.” היא מתחילה להסתבך במילים ותחושת האשמה שלי מתחילה לבעבע שוב. מה אני מעבירה את המשפחה המסכנה שלי?
אבל אז מייקל אוחז בידי, “הכל בסדר. לונה פשוט צריכה קצת לדאוג לעצמה כרגע. אני אדאג לה ואז שנינו נדאג לכם, בסדר?”
אמא ממשיכה לעמוד בעיניים קרועות לרווחה בזמן שאנחנו יוצאים מהבית.
אנחנו נכנסים לרכב שלו בשתיקה.
“מייקל, אני לא בטוחה שאתה מבין מה אני.” אני מושכת את חגורת הבטיחות ומכניסה אותה לאבזם.
“יש בך הרבה דברים שאני לא מבין.” הוא מסובב את המפתח בחור ההצתה ומוריד את בלם היד.
“לא. מייקל אני מקוללת. אני פוגעת בכל מי שקרוב אלי. ואני לא שולטת בזה.”
“אף פעם לא פגעת בי.”
“עדיין.” אני מדגישה את המילה, “עדיין לא פגעתי בך, זה רק עניין של זמן.”
“את לא תפגעי בי. אני לא מפחד.”
“למה? ראית מה אני יכולה לעשות רק עכשיו!” אני מרימה את הקול.
מייקל צוחק, “אני אוהב אותך בכל גרסה, אבל אני הכי אוהב אותך כועסת.” הוא קורץ אלי והכעס מתנקז ממני במהירות ובעל כרחי חיוך נפרש על פני. הוא משתלב בתנועה ומזמזם לעצמו שיר פופ עליז.
“איך זה יכול להיות שאתה לא מפחד?” אני מחפשת שיר שאני אוהבת במערכת המדיה של הרכב.
“את באמת לא מבינה, אה?”
אני מרימה את מבטי אליו, “כל המשפחה שלי מפחדת ממני. אז כן, אני לא מבינה. אתה עלול להיפגע.”
“את לא תפגעי בי.” הוא עוצר מול הרמזור האדום.
“איך אתה יודע?”
“פשוט, כי את לעולם לא תוכלי לאכזב אותי.”
“אבל איך זה יכול להיות?” אני מרימה את ידי באויר בתסכול.
“כי אני ‘מחפש טוב’.”
“מה זה אומר?”
“אין דבר כזה רוע מוחלט. אנשים עושים פעולות מכאיבות או בחירות כושלות כדי להתמודד עם פגיעה שפגעו בהם בעבר, או להימנע מפגיעה נוספת. אני יכול להביט באדם ולדעת מה הכוונה האמיתית שמאחורי המעשים שלו. אני רואה את הטוב, גם אם המעשים מכאיבים.”
“ואתה חושב שאני טובה? למרות כל מה שאני עושה?”
“לונה,” הוא מחייך, “עוד לא ראיתי אדם כמוך. את כולך טוב קורן, אפילו בצללים.”
חום נעים חולף בגופי לשמע המילים שלו. אני מחייכת לרגע קצר אבל מיד חיוכי נמוג. זה עדיין לא מסתדר לי.
“אז למה זה קורה לי?” אני בוחנת את כפות ידיי המונחות על ברכיי, “אם אני כל כך טובה, למה אני כל הזמן פוגעת במי שאני אוהבת?”
הוא שולח יד לסנטרי ומרים את פניי כדי שאביט בו. “כי בזמן שאת מנסה לא לפגוע באחרים את פוגעת בעצמך. בזמן שאת אוהבת אחרים, את שוכחת לאהוב את עצמך.” אני מביטה בעיניו האוהבות, דמעה סוררת חומקת מזוית עיני. “אם הכוח שלך לא יהיה עסוק בלהתגונן תוכלי לעשות איתו דברים מופלאים.”
קול צפירה נשמע מאחור. אני קופצת וקשר העין שלנו מתנתק. הרמזור התחלף לירוק. מייקל לוחץ על דוושת הגז ברוגע.
אני אוהבת להיות כאן איתו. אני אוהבת את מי שאני כשאני איתו. האם יש סיכוי שאוכל ללמוד לשלוט בכוח שלי? לעשות איתו דברים טובים? זה נשמע כמו חלום.
“מייקל,” אני שולחת יד ומשלבת את אצבעותינו, “בוא נצא לדייט.”
נשיקת פרידה / רוית מויאל-יהל
מעלה השמיים
לידור
אתה הולך ימינה” פונה אלי המלאך הלבן שיושב על כסא מלכות מוזהב, ללא כל הבעה על פניו. הוא עוטה על פניו זקן ארוך כאשר אף קמט לא מופיע על פניו.
תמיד דמיינתי שכשאגיע לשמיים אהיה ציפור , או נשמה קלה שמתעופפת בכל רגע נתון היכן שרק ארצה, מסתבר שגם לעולם הבא יש סדר משלו ואתה צריך לנהוג כמו כולם.
אני פונה לכיוון הדלת הימנית כשאני רואה תור ארוך של דמויות עוטות לבן ואת רגליהן עוטפים עננים לבנים, ממתינים לקבל את הגזרה של המלאך ימינה או שמאלה…
אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחורי כל דלת ואין כל כך הרבה מה לעשות רק לפעול לפי ההנחיות.
אני מתקרב אל הדלת ורואה שאין לה כלל ידית, לא ברור איך הכללים עובדים כאן, מה שבטוח שיש לי את כל הזמן בעולם לגלות זאת. מה הם חושבים שהיא פשוט תיפתח מעצמה? והיא אכן נפתחת מעצמה רק עד למרחק בו גופי יכול לעבור דרכו.
אני פוסע בחשש אל הלא נודע, לבד חושב מה מצפה לי.
אדמת הארץ.
לידור
אנחנו נוסעים במהרה לכיוון מסיבת סיום הלימודים , הרבה התכוננו אליה אני סוחט את רגלית הגז עוקף מימין ומשמאל בעיקר לצמצם פערים ולהגיע בזמן למסיבה.
שני ואני מסיימים את לימודי ההנדסה ומתכננים לצאת לטיול לחו”ל לריענון לפני שאנחנו חוזרים ומתחילים משרות קבועות בחברות שמצאנו. אני בחברת הייטק מהנדס מחשבים ושני בחברה גדולה בתל אביב כמהנדסת אזרחית.
אנחנו יודעים שזה הזמן האחרון שלנו להינות ולחגוג ספונטני לפני כניסה לשגרה ואז כל חופשה תהיה הרבה יותר מתוכננת.
מה ששני לא יודעת שאני מכין לה הפתעה ומתכנן לרדת על ברכיי ולהציע לה נישואין בחופשה. כבר 3 שנים שאנחנו ביחד והיא רומזת ורוצה. האמת שגם אני.
היא בחורה יפהפייה בעלת עיניים כחולות רזה ותמירה , שערה החום גולש על כתפיה היא כמעט בגובה שלי וכשהיא נכנסת לחדר, אין אחד שנשאר אדיש והיא מסובבת את ראשם של כולם. מושכת תשומת לב ואי אפשר לקחת לה את זה.
אני לעומת זאת הרבה יותר פשוט. גבוה רזה שיער חום עיניים חומות.
“איזו התרגשות” אומרת שני לעברי ואוחזת בידי משלבת אצבעותינו אחת בשנייה.
“אתה קולט שסיימנו את הלימודים הארוכים האלה. סוף סוף קצת אוויר. אני הולכת להשתכר ולא מעניין אותי כלום.”
“בובה, אני לא אתן לך להשתכר, קבענו שאת נוהגת בחזרה, משקה אחד וזהו.”
“דורי, אתה לא כיפי, אני רוצה להשתחרר, זה הזמן שלנו.” מצפה שאאפשר לה לזרום כדי שאני אנהג בסוף.
“את יודעת שאני יכול לעזור לך להשתחרר אחר כך בצורה הרבה יותר מעניינת.” אני לוחש על אוזנה.
“אתה יודע שאין קשר ואפשר להנות מכל העולמות?” היא קורצת ונושקת על לחיי.
“האמת שלא התכוונתי לקשור את זה להנאה כזו… אבל אם את כל כך מתעקשת, אין שום בעיה, אני אשאר עם המשקה האחד!”
“מתה עליך, אין כמוך!” היא קופצת עליי ומחבקת אותי בהודיה.
“אני מוותר לך רק הפעם.”
“ברור ברור, פעם הבאה נהיגה תורנית עליי.”
אנחנו נכנסים למסיבה ופוגשים את כל החבר’ה. איתן חברי הטוב ניגש אלינו ומחבק אותנו לשלום.
“טוב לראות אתכם, מה אתם שותים?”
“אני שותה כל מה שאתה מציע, דורי יחליט רק על משקה אחד.” שני מציינת, אני מרגיש שהיא ממש שמחה והיא מצויידת בוויבים מטורפים לכבוש את רחבת הריקודים. אני זורם איתה.
“בשבילי בירה” אני מציין.
“כבר מגיע”, איתן צועק באזני כדי שאשמע אותו מבעד למוסיקה הפועמת בדיצבלים גבוהים.
“אתם יכולים לחכות לי שם, זה השולחן שלנו.” הוא מצביע לעבר פינה חשוכה שסביבה כבר ישובים כמה מהחבר’ה. אנחנו ניגשים לשם וממתינים לו שיביא את המשקאות.
מעלה השמים
לידור
מרגע שאני נכנס נגלה אליי עולם קסום ביופיו … לא ניתן לראות את קצה האופק מרחבים עצומים של שדות ירוקים , נחלים כחולים זורמים בצידן, הפרפרים הצבעוניים מתעופפים להם בכל מקום הציפורים מצייצות, ממש כמו בעולם הקודם, הבמבי קופצים בקלילות מגבעה לגבעה…פסטורליה מושלמת.
מה עושים עכשיו? לאן הולכים?
עוד אני תוהה ומגיעה חללית שקופה עם מספר דמויות צעירות שאני לא מכיר, נוחתת לידי.
“ברוך הבא לעולם שאחרי, בוא תצטרף אלינו ואסביר לך את כל הכללים.” אומרת לי נהגת החללית לבושה גם בשמלה הלבנה כמו שאני לובש ושערה חלק וארוך מגיע עד סוף גבה. מעניין איך היא מטפלת בו , אני חושב לעצמי.
“אני אירה, אלה שון ואיתמר, הצטרפו היום מוקדם יותר גם כן לעולם שאחרי. תיכנס, הדלת תיסגר אוטומטית.”
אני נכנס לחללית המום מכל העניין אבל מכריח את עצמי לזרום ולהיות נחמד.
“אני לידור” אני מציג את עצמי בפני שון ואיתמר שיושבים מאחור ומושיט את ידי אליהם.
“הי” הם מושיטים את היד בחזרה ולוחצים את ידי.
אנחנו מתעופפים מעל העולם הקסום שנגלה לעיני קודם לכן, אני לא יודע כל כך איך לאכול את המציאות החדשה שנכפית עליי ולכן אני ממתין להסברים.
“אנחנו נוסעים למגורים שלכם, כאן זה היער הקסום ושמו גן עדן. כמו שאתם שומעים זה גן העדן של אדם וחווה, זו רק הכניסה אל העולם שאחרי. אפשר להסתובב כאן חופשי , להינות מהטבע, מהפירות על העצים, מהצמחים מהאגמים והנהרות. רק בחושך לא כדאי להסתובב כאן כי אנשי השטן לפעמים מסתובבים כאן בלילה ומנסים לחטוף את הטובים אל הצד השני.”
“מה זה הצד השני?” אני שואל מנסה להבין.
“זו דלת שמאל בכניסה לעולם שאחרי. השטנים הקימו מנהרה תת קרקעית כדי לחדור לעולם שכולו טוב והם מנסים כמובן להפר את השקט את האיזון והיופי וכמובן להרע לכל מי שהגיע לכאן ואפילו להשחית את נשמתו כדי שתסבול. התכנון שלהם הוא לחטוף נשמות טובות ולבחור ברוע ככל שניתן.” אני בשוק למשמע אוזניי.
“אני לא מאמין שגם אחרי המוות יש התמודדויות, חשבתי שהכל אמור להיות שלו ורגוע, בלי צרות.”
“לרוב זה באמת ככה, אבל לעיתים רחוקות מאד יש את האירועים החריגים האלה. הם יוצאים רק בחושך אני מזכירה.”
“ואיך אתם מתמודדים איתם?”
“אז בכל פעם שאנחנו מגלים אותם אנחנו שורפים אותם, יש לנו את כל החומרים להבערת האש בכל פינה אפשרית ובמקום לירות במטפי מים, אנחנו יורים להביורים באמצעות מיכלים שבזמן הפעלה יורים לעברם אש.”
“הם מגיעים למגורים שלנו?” שואל איתמר בחשש.
“לא, הם מסתובבים רק ביער, סביב למגורים יש אור והם לא עומדים מול אור, הם קמלים מולו, הם חיים רק בחושך ואפלה ולכן הנשק נגדם הוא האש שמכלה אותם.”
אני כמהנדס מחשבים, אחשוב על פתרון יצירתי לתכנן אלטרנטיבה מתקדמת כנשק יעיל מולם. אני כבר מריץ תוכניות בראשי.
“אוקי, הגענו” מעירה אותי אירה ממחשבותיי.
החללית שאנו מרחפים בה נוחתת על הקרקע ופנינו יש מבנה ענק וגבוה של דירות.
“כאן זה מבנה של הצעירים, כולם בני אותו גיל של 20-35 , לכולם אותם תחומי עניין. כל הפעילויות מתרכזות למטה בלובי, וגם הארוחות שמוגשות במסעדה 24/7.”
“אנחנו גם אוכלים?” חשבתי שרק באדמה הארץ אוכלים…
“מאז שחווה אכלה מהתפוח, נגזר עלינו לחוש שלל תחושות, רעב זו אחת מהן. כך עובד העולם. כל אחד יקבל חדר נפרד עם כל הנלווים אליו
“אוקי, אז מה החובות שלנו? אנחנו מקבלים אוכל, חדר נפרד, בגדול אנחנו חופשיים.”
“יפה שאלת” מסבירה אירה ואני מחכה לשמוע מה המכשול הרועץ הגן עדן המושלם.
“כל אחד צריך לתרום מנסיונו והרקע שלו לתפעול העולם שאחרי, מספר שעות ביום. כל אחד יגיע לקטגוריה של תחום עיסוקו ושם יסבירו לכם כציד להשתלב בדיוק.”
אוקי, זה קטן עליי אני חושב לעצמי ויפנה לי מספיק זמן לשעות הפנאי שלי.
“אתם כחדשים, תיגשו לקטגוריית העיסוק רק בעוד שבוע, אחרי שתסתגלו לשגרת החיים הווחת כאן.”
“עד כאן נשמע קל” אומר איתמר פתאום.
“מה אם לא מרגישים טוב פתאום? יש מי שיטפל בי?”
“אני מבינה שאתם לא מפנימים שבעולם שאחרי אין אפשרות לא להרגיש טוב או למות שוב. האפשרות היחידה היא רק לסבול ולענות את הנשמה, וכל זה רק אם השטנים חוטפים את הנשמות לייסר בצד השני.
אנחנו נפרדים ממנה וצועדים בחשש אל המבנה העצום שמכסה אותנו בצילו מאיים על מה שאמור להגיע. אבל בעצם מה כבר אמור לאיים?
אדמת הארץ
שני
אני משתוללת ורוקדת במסיבה עד אבדן חושים, שותה בלי סוף אפילו שלידור מרגיע אותי ומנסה להניא אותי מזה, אני יודעת שמחר אקום עם כאב ראש מטורף וכל היום ייהרס לי לגמרי אבל אני מרגישה שאני חייבת את השחרור הזה, המבחן המסכם האחרון היה סיוט וכבל אותי ללימודים לבחינה אליו.
“יאללה שני צריכים להתקפל, מחר בבוקר אני צריך להיות בתל אביב לחתום על החוזה עם חברת ההיטק.”
“עוד קצת דורי, נו כמה פעמים חוגגים את הסוף?”
“די אנחנו חייבים ללכת, כבר מאוחר” אני פוסק בחדות.
“אתה חייב להיות פארטי פופר? אתה לא כיפי, מה עם מה שהבטחת לי לאחר מכן?”
“אם תבואי איתי עכשיו הביתה, את תדעי.”
“אוף, אבל ממש כיף לי כאן” אני מתפנקת עליו ומחבקת את צווארו ונמרחת עליו כולי כשהמוסיקה ברקע שואגת והרחבה עדיין מלאה בשיכורים כמוני.
“את רוצה להישאר ואבדוק עם איתן אם יוכל להחזיר אותך?”
“כן, אתה יכול?” אני ממלאת אותו בנשיקות קטנות על פניו כמודה לו על המחוה שלו ועל כך שזורם איתי תמיד. איזה גבר.
הוא הולך לבדוק עם איתן ואני נהנית עם החברות ברחבה ואנחנו נוסקות לתקרה ויורדות מרוב אושר של שכרון הריקודים.
“בסדר, תחזרי איתו. שימי לב להיות בקשר איתו שלא ייעלם לך ותהיי זמינה. עדכני אותי בכל מצב.”
“וואי דורוש, תודה שאתה מסכים שאשאר לרקוד עם החברות שלי. מבטיחה לפצות אותך.” אני נושקת לשפתיו והוא סוחף אותי לנשיקה מלאת יצרים ורגש שמרעידה את רגליי כשאני משתחררת ממנו.
“מה זה היה?” אני פוערת את עיני מולו.
“נשיקת פרידה, שלא תשכחי מי ממתין לך בבית.”
“תקשיב, התחרטתי. אני באה איתך.”
“את בטוחה?” אני מהנהנת, ומושכת את ידו לאסוף את מעילי מהכסא.
“לו הייתי יודע, הייתי עושה את זה כבר בתחילת הערב.” הוא אומר באוזני.
“העיקר שאני איתך, זה הכי חשוב.”
אנחנו נכנסים אל הרכב, חוגרים את החגורות, לידור מפעיל חימום ואני משעינה ראשי על החלון ונרדמת מהעייפות ומרף האלכוהול הגבוה שספוג בגופי.
אני מתעוררת לקול חבטה אדירה ,לא מבינה מה קורה סביבי.
ראשי כואב מאד, אני רוצה להושיט ידי אל רכותיי ללחוץ עליהן לעמעם את הכאב, אך היד מנותקת, כאילו לא מקבלת את הפקודה מהמח. היד לא זזה.
“היא בסדר?”
“כמה אנשים יש ברכב?”
“אתה מצליח לאתר מישהו?”
אני שומעת מלמולים של אנשים. חושך מסביב, רעש ,הרבה אורות ופנסים.
אני מעוכה ולא יכולה לזוז, לפתע אני נמשכת בשתי ידיים ומרגישה שכל גופי כואב ודואב. זה לא רק הראש.
מניחים אותי בזהירות על קרש קשיח ומחברים לי מסיכת חמצן לפנים.
“היא נושמת ויש דופק. דחוף למיון. השני מרוסק לגמרי, אין מ להציל.” אני מרגישה שאני מוזזת על גלגלים ומועלית לרכב כששתי דלתות נסגרות בטריקה וסירנה של אמבולנס מופעלת. אני לא מבינה מה קורה אבל עוצמת את עיני ולא מרגישה יותר כאב, מתמכרת אל החושך.
מעלה השמים
לידור
אנחנו נכנסים ללובי ורואים ים של חבר’ה צעירים מסתובבים בלובי הכניסה, המקום עצום וכמו שאירה הסבירה יש אינספור אפשרויות להעביר את הזמן. חלקם משחקים שש בש, סנוקר, פינג פונג, כל מה שצעירים אובים לעשות כדי להעביר את הזמן.
אני רואה שיש תור לקבלה לקבל את המפתח ואני מחליט לעשות סיור במקום.
אני מגיע אל חלונות רחבים ועצומים שנמצאים אל מול הקבלה וככל שאני מתקרב אליהם נגלה אליי חוף ים עצום מדהים ביופיו. גם שם יש חברים שנהנים מספורט ימי, מטקות על החוף או סתם יושבים בשמש ונהנים מקריאה.
אני חוזר אל הקבלה ופונה אל הפקיד, אני שם לב הוא מבוגר מאיתנו. מבין שזה היה תפקידו ולכן הוא ככל הנראה תורם את עיסוקו למקום למספר שעות ביום.
“חדר מספר 7390” אומר לי הפקיד.
“קומה 7” אני ניגש למעליות וממתין בתור עם כולם. המעלית מגיעה תוך שנייה ומיד כשאני נכנס המעלית נפתחת בקומה השביעית. לזה אני לא מצפה. משוכלל.
אני נכנס אל החדר והמום מהיופי והפאר שקיים בכל פינה. ארון בגדים עם מבחר בגדים שמותאמים למידותיי, מיטת קינג סייז מפנקת עוטה סדינים מפוארים, מקלחת ושירותים מפנקים ומטבחון מאובזר קטנטן עם שולחן לידו למקרה שאחליט לאכול בחדר.
הדבר הבא שאני שם לב אליו הוא טלויזיה ענקית, מוזר מה כבר יש לראות כאן בטלויזיה… סדרות ? סרטים? האם מגיעים לכאן הדרמות החדשות? מי אחראי על פלייליסטים?
אני מוצא את השלט ולוחץ על כפתור ההפעלה ואני רואה תיקיות עם תאריכים של שנים… מהשנה שנולדתי.
אני מדפדף בין השנים ומגיע לשורה שכתוב הווה.. אני לוחץ על התיקייה ואני פוער את עיניי בהלם. אני רואה את החיים שחייתי עוברים לנגד עיני כמו קטע מסרט שאני יכול להריץ קדימה ואחורה. דמעות ממלאות עיני כשאני נזכר באירוע המחונן – יום מותי!
אני רואה את התאונה שנגרמה כי משאית מסנוורת אותי ומגיעה מולי וסוטה אל הנתיב שלי. אני רואה אותי עף מהרכב מגודל העוצמה ושני נותרת ברכב שמסתובב על מקומו מחוזק המכה שחטפנו עד שנעצר בסמוך לרכב אחר.
אני מקווה שהנהג ישא במלוא הדין נגדו ונעצב כשאני רואה ששני מאושפזת בבית חולים שוכבת במיטה עם יד שבורה וראש חבוש כשהיא שוכבת מחוסרת הכרה מורדמת ומונשמת.
אני נעצב אל ליבי ונזכר שהיא רצתה להשאר, לחזור עם איתן, אם הייתה נשארת כל זה לא היה קורה. מה עשיתי לה?
אני יושב ורואה מה קורה איתה. אני לא מאמין שאני לא שם לחזק אותה. אני מגביר את הקול בטלויזיה ורואה את הרופא שנכנס עם הוריה ואחותה וגם איתן נכנס לחדר. איזה חבר אמת.
“היא עדיין לא יצאה מסכנת חיים, אנחנו נמתין עוד מספר ימים שיפחתו הכאבים העזים שהיא חשה , היא ספגה זעזוע מוח מהמכה והיה לה שטף דם שאנחנו מקווים שהתגברנו עליו בחדר הניתוח.”
אמה בוכה ללא הפסקה וגם אחותה, אביה עצוב מביט בביתו הבכורה שכה גאה בה ואיתן מביט בה בפנים חתומות.
“היא עדיין לא יודעת על לידור” אמה אומרת בוכיה.
“כל דבר בזמנו” משיב הרופא. “יש לנו מומחים בתחום הנפש שידעו כיצד לספר לה. הכי חשוב כרגע זה להמתין ככל שהזמן יעבור הוא ישחק לטובתה. לשבת לידה, לדבר איתה, לשיר שירים שהיא אוהבת. אנחנו עוקבים מקרוב ונעדכן בכל שינוי.”
“תודה רבה דוקטור” כולם מודים לו.
אני חסר אונים. איך אני יכול לעזור לה? אני לא רוצה שהיא תגיע לכאן. אני רוצה שהיא תמשיך לחיות ותגשים את כל החלומות שלה. אני חייב להשיג את אירה, היא בקיאה במקום ויכולה לסייע לי לתקשר עם אדמת הארץ.
אני יורד אל הלובי וניגש לקבלה.
“אני יכול להשיג את אירה?” אני פונה אליו חסר סבלנות.
זמני קצר ואני בלחץ.
“זה הטלפון הישיר אליה” הוא מעביר אליי מכשיר שנראה כמו ידית ניידת.
“תלחץ על כפתור התקשר והשיחה מועברת אליה.” אני לוקח ממנו את הידית ומיד כשאני לוחץ על התקשר נפתח מולי מסך וירטואלי שמראה את אירה מעבר למסך.
“כן לידור, מה אפשר לעזור?”
“אני רוצה לשאול אותך על תקשורת לארץ, איך אני מגיע? איך יוצר קשר?”
“אני מבינה שגילית את הטלויזיה”, היא מביטה בי מעבר למסך. אני מהנהן.
“החברה שלי בקומה, אני חייב לעזור לה.”
“אני רגילה לשיחות האלה. אבל אין מה שתוכל לעזור מכאן. רק להתפלל עבורה. זה כבר לא תלוי בך.” אני לא מוותר.
“נבחרנו למקום הזה כי כנראה עשינו משהו טוב בחיים הקודמים. בטוח יש דרך לעזור לה. אני הייתי רוצה מאד שהיא תהיה איתי כאן, אבל מספיק שאני גרמתי לה להיות במצב שהיא נמצאת בו, היא רצתה להשאר ולחזור עם חבר, תביני. אני חייב לתמוך , לשלוח מסר, לעשות פעולה אקטיבית , חייב!” אני צועק ודמעות מנצנצות בעיני. ליבי נקרע.
“תשמע מה נעשה. יש מקום בקצה היער שנפתח למשך זמן קצר ויש אפשרות להגיע אליו ולהכנס למעלית זמן שיכולה להעביר אותך למקום שאתה מבקש לזמן קצר ביותר. לא יכולים לראות אותך , לא יכולים לשמוע אותך, אבל יוכלו להרגיש את הרוח שלך.”
“אעשה כל דבר כדי לעזור לשני. מתי את יכולה להגיע לאסוף אותי?”
“תתכונן בעוד זמן קצר זה נפתח, אני אגיע לאסוף אותך בעוד מספר דקות.”
“תודה רבה , אני מעריך את זה מאד.”
אירה מגיעה, אני ממתין לה מחוץ למבנה המגורים הענק ואני נכנס שוב לחללית השקופה.
“תדע לך שבדרך כלל לוקח זמן עד שאנחנו מאפשרים מסע בזמן, אבל אתה הגעת עם נקודות זכות גבוהות מאד לכאן ואני מסכימה לאפשר את זה בזמן קצר כל כך מרגע שהגעת.”
אני שם לב שהיא החליפה את בגדיה ואספה את שערה. עיניה הירוקות בולטות יותר.
“תודה רבה. איזה נקודות זכות? אם מותר לי לשאול..” אני מנסה להבין את פשר העניין לא זכור לי שעשיתי משהו יוצא דופן בחיי הקודמים.
“אתה עזרת הרבה לזולת, מהתנדבות במד”א, התנדבות בארגונים של הכנת סלי מזון למיעוטי יכולת וסיוע לנוער במצוקה.”
“זה היה בשלבים שונים בחיי, כחלק ממילגות בלימודים וחלק משנת שירות, לא הרגשתי שזה מעשה מיוחד. זה אני.”
“וזה בדיוק העניין, הצניעות בך, הנתינה ללא תמורה, הם הערכים שמביאים אותך לצבירת נקודות הזכות. תחשוב שיש חברים כמוך באותם השלבים שלא עשו זאת כלל. אתה כן.”
“כשאת מציגה את זה ככה…”
“הגענו” אירה מנחיתה את החללית השקופה לקרקע.
אני ממתינה לך כאן. יש לך בדיוק 10 דקות על השעון, אחרת אני ממריאה ואתה נשאר לבד ביער וברגל יקח לך שעות להגיע למגורים, אל תשכח שכשמחשיך מסוכן כאן.”
“אני מכוון שעון, 9 דקות אני כאן.”
אני נכנס למעלית, והדלתות נסגרות עליי אור נדלק.
“נא הגדר את שימך” קול מתכתי אומר לי.
“לידור לוי.”
“נא הגדר את היעד המדוייק.”
“בית חולים רמב”ם, בחיפה מחלקה כירורגית לי מיטתה של שני קליין.”
“יש לך 10 דקות לחזור.”
המעלית רועדת, אני מיטלטל מצד לצד, האורות מעומעמים, כבים ונדלקים ואז הכל נרגע, המעלית נעצרת, האורות נדלקים בחוזקה והדלתות נפתחות בדיוק בתוך החדר של שני בבית החולים.
אני מתקרב אליה ודמעות מציפות את עיניי. שני שלי. אני כל כך מתגעגע אליה רוצה לעטוף אותה בחיבוק ולחזק אותה. אני אוחז בידה ומצליח לתפוס אותה. אני המום. אני מרגיש אותה. אני יושב לידה ומנשק את ידה.
“שניני, קומי. תתעוררי. אל תוותרי על החלומות שלך. אני שומר עלייך מלמעלה. תהיי חזקה ותילחמי.” אני נושק לה שוב על היד. אין תזוזה.
“אל תהיי עצובה כשתתעוררי. אני באמת בסדר. תדאגי לעצמך, תחלימי.” אני יושב עוד מעט ומלטף את ידה ולא מפסיק לנשק אותה. אני רואה את דלתות המעלית נפתחות ומבין שאני חייב לזוז. אני נושק למצחה. מרגיש את חומה על שפתיי וכבר מתגעגע למגע איתה. אני נכנס למעלית והדלתות נסגרות מאחריי.
“יפה מאד עמדת בזמנים.” אומרת אירה כשאני נכנס לחללית השקופה.
“אין לי מילים להודות על המחווה שעשית עכשיו. אבל איך זה יכול להיות שהרגשתי את חום גופה?”
“היא בשלב המעבר, היא בין לבין ולכן הרגשת, כשהיא תחלים אתה לא תוכל לחוש.”
“אז אני שמח שלפחות הרגשתי. נפרדתי.” אני אומר בעצב ומבין שאני צריך להפרד ממנה לתמיד.
“תעקוב אחריה, אם תרגיש שתרצה להגיע שוב, תעדכן. נראה מה נוכל לעשות.”
“תודה רבה” אני יורד מהרחפת וטס לחדרי לראות איך שני מתקדמת.
אני מברר איך להזמין אוכל לחדרי ויושב שקוע מול הטלויזיה שעות לראות מה קורה עם שני. חייב להרגיש כאילו אני איתה.
אדמת הארץ
שני
אני פוקחת את עיני, אור החלון מסנוור אותי, אני מנסה לקרוא למישהו לעזרה אבל פי יבש וקולי לא יוצא מהפה. איפה אני נמצאת? אני מנסה להזכר. אני מנסה לפתוח שוב את עיניי והאור החזק חודר לעיני. אני שוב עוצמת את עיני.
אני נזכרת במשהו , לידורי היה לידי, אמר לי להילחם לא לוותר. איפה הוא ? למה הוא לא כאן?
אני שומעת את הדלת נפתחת ורואה רופא עם חלוק לבן נכנס לחדר מלווה בהוריי.
“הפסקנו את חומרי ההרדמה, מחר ננתק אותה ממכשיר הנשימה, ניתן לה לנשום בכוחות עצמה נראה איך היא תתמודד.” אני רוצה לענות לצעוק אבל לא יכולה. למזלי, אמי מתקרבת אליי ואז אני פותחת את עיני מולה, היא רואה אותי ומתחילה לבכות ולצעוק.
“דוקטור היא פותחת עיניים. תראה.”
הרופא מתקרב אליי ומאיר עם פנס אל תוך עיני.
“בוקר טוב שני.” הוא מאיר עם פנס לעבר עיני הימנים ועובר גם לשמאלית.
“אם את שומעת אותי תהנהני עם הראש אם את יכולה או תמצמצי עם העיניים.”
אני מנסה להזיז את ראשי מעלה מטה ומצליחה מעט.
“יופי נהדר. כל הכבוד.” מעניין מה משמח, אני לא מצליחה להוציא מילה מפי.
“עכשיו אני אתן לך יד ותנסי ללחוץ את ידי בחזרה בסדר?” הוא אוחז בידי ואני מחזירה לו לחיצה קלה על ידו.
“מעולה. את בדרך הנכונה.” הוא עונה באופטימיות.
“עכשיו אדגדג אותך בכף הרגל, תעדכני אותי אם את מרגישה, בסדר?” אני מזיזה את ראשי מעלה מטה.
“מצוין. את תהיי בסדר לאט לאט.”
“אההה” אני מנסה לדבר.
“אני מקרב אל היד שלך את הטלפון ותנסי להקליד מה שאת רוצה לומר.” אני מזיזה את אצבעי על האותיות ומקלידה את המילה לשתות.
“אני אביא לך קצת מים, תשתי עם קש. לאט לאט ננתק אותך מהאינפוזיה.” אני מתחילה להרגע. האור בחדר כבר פחות מציק לי. אני מתרגלת אליו.
למה לידור לא מגיע? אני רוצה לראות אותו.
אמא ממשיכה לשבת לידי ואבא יושב בצידה השני של המיטה.
“אההה” אני שוב מנסה לומר משהו.
“הנה שני תקלידי” אמא אומרת לי.
אני מקרבת את אצבעותיי לאט לאט וכותבת “איפה לידור?”
“הוא לא כאן” את לא מחדשת לי , השאלה למה הוא לא מגיע לראות אותי? להיות איתי? קשה לי להביע כל מה שאני רוצה.
“אבל עוד מעט איתן יגיע.” איתן? מעניין שהחבר הטוב שלו אמור להגיע והוא לא.
“את זוכרת מה קרה לך?” אבא שואל.
אני מהנהנת. אני נזכרת בחושך בכאב ראש החזק, בכך שמשכו אותי ודלתות רכב נסגרו עליי. אמבולנס. הייתי מוערבת בתאונת דרכים. חזרנו ממסיבת הסיום של הלימודים. לידור נהג. התמונה מתבהרת מולי. אולי קרה לו משהו … דמעות מציפות את עיני ומד הדופק שלי מתחיל לצפצף מההתרגשות.
“אני הולכת לקרוא לרופא.” אמא קמה בלחץ. איתן נכנס לחדר.
“שני, איזה יופי שפתחת עיניים. חיכינו לך.” איתן מחייך קלות לעברי ואוחז בידי. אני לוחצת על ידו ודמעות זולגות מעיניי. אני מבינה שאם איתן כאן. לידור לא. איתן מנגב את עיני עם אגודלו. מתחשב.
“היא לא יכולה לדבר, הגרון שלה יבש. אבל היא יכולה להקליד.”
איתן מקרב את מכשירו לאצבעותי..
“קרה לו משהו, נכון?” איתן מרכין את ראשו ואומר:
“אני מצטער.” הדמעות פורצות מעיניי. אני מבינה. לידור איננו. הוא הגיע אליי לפנות בוקר, הוא אחז בידי, הוא אמר לי שהוא בסדר ושאדאג להחלים. הוא גם אמר לי שהוא שומר עליי מלמעלה. אני ממשיכה לבכות והרופא נכנס. אחריו גם אמא.
“שני, את תהיי בסדר. זה בסדר שאת בוכה, עוד סימן שתחלימי לגמרי. תשחררי כמה שאת יכולה.”
“היא יודעת.” איתן מעדכן.
“את תהיי בסדר” אמא אוחזת בידי.
“אנחנו איתך, תומכים בך. לא נעזוב אותך.”
“גם אני כאן , לא אזוז עד שתהיי בסדר.” איתן מוסיף.. הצער ממלא את ליבי ואני חושבת על זה ששנינו איבדנו את אותו חבר אהוב.
מעלה השמים.
לידור.
אני יושב מול המסך כבר שבוע. צופה בשני, איך היא מתחזקת ומשתפרת. היא כבר מדברת, אוכלת בכוחות עצמה , קמה מהמיטה ומתחזקת. מחלימה יפה. הוריה ואחותה מלווים אותה ונמצאים סביבה לא זזים ממנה.
איתן מפתיע אותי לטובה. לא סתם הוא חבר טוב שלי. הוא מבקר אותה כל יום והם משוחחים רבות עליי. שותפים ביחד לאותו צער אבל אחד מחזק את השני ואני שמח שזו הדרך שלהם לרפא את הכאב.
מחר שני אמורה להשתחרר מבית החולים ואיתן הבטיח שהם יסעו לקבר שלי. לבקר. לדבר איתי. לבכות ולהפרד.
אני אהיה איתם. אני שוקל לבקש מאירה שתקפיץ אותי שוב להיות איתם. שירגישו אותי.
ואני.. אני גם מסתגל למציאות החדשה שלי. מתאקלם , מכיר חברים חדשים כאן ומתגעגע מאד, למשפחה, לשני ולחברים. לחיים באדמת הארץ.
השבוע התחלתי לעבוד בתור מהנדס מחשבים ואני רוצה לעבוד על הפרויקט שיושב בראשי, לפתח תוכנה חדשה שתדע לזהות חדירת איומים ואחר כך להפעיל כנגדם אמצעי הגנה מיד עם החדירה. לקטול את זה מיד בהתחלה. יש לי עוד עבודה.
****************
אני מדבר עם אירה ומבקש ממנה שתבוא לאסוף אותי. היום הם הולכים לבקר אותי מיד עם שחרורי.
אירה לא מסרבת ואני מעריך את הנכונות שלה לזרום איתי מיד כשאני מבקש.
המעלית נפתחת ואני יוצא ממנה ישר לבית העלמין, המקום בו נקברתי. שני ואיתן עומדים אחד ליד השני, ידה של שני עדיין חבושה בגבס. דמעות זולגות בעיניה.
“לידור אהובי, לעולם לא אשכח אותך. איזה בן אדם טוב היית, כמה נתינה, כמה טוב לב ופשרה שהיו נר לרגליך. אני מצטערת שאתה לא איתנו. חשבתי שתהיה בעלי, תכננתי להביא איתך ילדים. אבל לצערי זה לא יקרה, ליקום יש תוכניות משלו. תודה על הנשיקה הסוחפת האחרונה שהענקת לי, היום אני מבינה שזו הייתה נשיקת פרידה. אגשים את כל החלומות שלי בשבילך ואחשוב עליך עם כל חלום. אני אוהבת אותך ואבוא לבקר אותך בכל שנה.” היא מסיימת לומר מקנחת את אפה ומרימה אבן, מניחה אותה על ערימת האדמה ליד השלט שמקובע בו שמי.
אני מתקרב אליה, מושיט את ידי לידה, אבל הפעם לא מרגיש אותה. בדיוק כמו שאירה אמרה. אני עובר לאיתן ולוחץ את ידו ושוב לא מרגיש דבר.
“להתראות חברים שלי, אני אוהב אתכם, אני אצפה בכם מרחוק ואשמור עליכם.”
“אני מרגיש שהוא איתנו.” איתן פתאום אומר.
“אני מקווה.” שני אומרת ואוחזת בידו של איתן ושניהם מביטים לעבר הקבר הטרי.
אני מביט בהם שוב, בפעם האחרונה, מתרגש ומזיל דמעה. נפרד מהם בליבי.
אני חוזר למעלית שדלתותיה נסגרות מאחוריי מובילה אותי למקומי החדש.