פרולוג

מיכל
לפני 4 שנים

"שבת שלום," אני מרימה את חנה'לה, אחותי בת החצי שנה, מחבקת אותה אליי ופונה למדרגות המובילות לחדרי. אמא, שעדיין מתפללת מול הנרות, שולחת לעברי מבט עייף ומלא הכרת תודה. אני עולה לקומה השנייה ומניחה את חנה’לה על שמיכה הפרושה על הרצפה, לוקחת את הספר ששמרתי לשבת, נשכבת על המיטה ומנסה להתמסר למילים.
צרחה נשמעת מהקומה התחתונה ודמי קופא בעורקיי.
זאת אמא.
משהו לא בסדר.
אני יוצאת מהחדר בריצה לכיוון המדרגות, מותירה את חנה’לה, שלמזלי עדיין רגועה, מאחור. הצרחות ממשיכות. כלי מטבח מתנפצים. כולם בבית הכנסת. השבת רק נכנסה. אלה רק אנחנו.
קול גברי נשמע ואני נעצרת במקומי. "אלל הו אכבר! בינת אל שרמיט!"
לא! לא!
אני מתקרבת למדרגות, נעצרת, ומביטה אחורה לכיוון החדר. חנה’לה. אני חייבת להגן עליה. הוא לא יודע שאנחנו כאן. הוא כנראה כבר פגע באמא. אלוהים. אמא. מי יגן עליה?
צעדיי כבדים כשאני חוזרת לחדר, נועלת את הדלת וצועדת לאחור. מבטי נעוץ בעץ המתקלף. שקט ממלא את הבית עכשיו.
תודה לאל שחנה'לה שקטה.
אידיוטית.
המנעול הזה לא יעצור בעדו.
אולי לא הצלחת להציל את אמא, אבל לא מאוחר עבור חנה’לה.
אני בוחנת את סביבתי ועיניי נופלות על השידה שבפינה. אני דוחפת את המחשבה על אמא לירכתי ראשי ודוחפת את השידה לאט, לאט, ובשקט ככל הניתן, עד שהיא חוסמת את הדלת. חנה’לה כנראה מרגישה את האווירה המתוחה ומתחילה לבכות.
אני מרימה אותה, מאמצת אותה אל חזי ומנענעת אותה ברוך. "ששש…" אני מנסה להסות את בכייה. בבקשה חנה’לה, אסור שישמע שאנחנו כאן.
אני מדליקה את הטלפון הנייד ביד רועדת, ידי השנייה מערסלת את אחותי. "נו כבר, תידלק!" אני לוחשת, וחנה’לה שוב מעקלת את שפתיה המתוקות בחיוך. "ששש… הכל יהיה בסדר," אני משקרת גם לה וגם לעצמי.
הטלפון נדלק כעבור שניות שנדמות כמו נצח ואני מחייגת למוקד החירום. המוקדנית בקושי מבינה מה אני לוחשת. אני חוזרת על דבריי שוב ושוב, עד שהיא מבטיחה לי שכוחות הביטחון בדרך אליי. אני מניחה את הטלפון ומתייפחת תוך כדי ליטוף ראשה של חנה’לה, מנסה לא לחשוב על מה שקורה בקומה התחתונה.
אני מתקרבת באיטיות לדלת, כאילו בכוחה לתקוף אותי אם אתקרב יותר מדי, ומצמידה אליה את האוזן. צעדים כבדים נשמעים במדרגות, דלתות נפתחות ונטרקות, וגופי מנתר לאחור.
אני מתעשתת, מניחה את חנה’לה על השטיח ותוחבת את המוצץ לפיה. בדרך נס היא מוצצת אותו ברוגע.
לפתע ידית הדלת נעה בכוח.
קצב ליבי מתגבר ונשימותיי הופכות מהירות.
בבקשה, לא. הצילו! אנחנו הולכות למות!
אני מצמידה את השידה לדלת עם כל משקל גופי, מתפללת שחנה’לה תישאר שקטה. מתפללת שאמא איכשהו ניצלה. מתפללת שכוחות הביטחון יגיעו. ואז אני עוברת להבטחות. מבטיחה שאהיה אדם טוב יותר ותמיד אראה את האחר. מבטיחה לעשות הכל בשביל חנה’לה וכל האחים שלי, אם רק אצא מזה בחיים.
הידית מפסיקה לנוע.
אני בוהה בה באימה, הלב שלי רועם באוזניי. אלוהים אדירים! הם עזבו או שזה עדיין לא נגמר? אני ממשיכה לבהות בידית הישנה ומחכה. שקט ממלא שוב את הבית ורק דפיקות ליבי נשמעות.
אמא.
אולי אספיק להגיע אליה.
אני פותחת את הדלת בזהירות, מביטה לכל הכיוונים. שקט מוחלט. אלוהים, בבקשה שהם כבר הלכו. גופי רועד כשאני פוסעת על קצות האצבעות, שולפת את המפתח מהמנעול הפונה כלפי פנים החדר ומעבירה אותו למנעול החיצוני. אני נועלת את הדלת, ובהיעדר כיס אחר, מחליקה את המפתח לתוך החזייה. אלוהים, בבקשה תשמור על חנהל'ה, היא רק תינוקת .
אני מרימה מחבט טניס שזרוק במסדרון, כאילו שהוא יעזור לי מול מחבל מיומן, ופוסעת בשקט ורעד לאורך המסדרון לכיוון המדרגות. אני יורדת לאט, ערנית לכל רחש. השקט מפחיד אותי יותר מהרעש. כשאני מספיק קרובה לקומה התחתונה מחזה האימה נגלה לפניי.
אמא.
היא מוטלת על הרצפה בתוך שלולית דם. גופה רועד ומפרכס.
"אמא!" אני מניחה את כף ידי על שפתיי ומחניקה את זעקתי. "אמא, מה הוא עשה לך?" אני לוחשת ואצה אליה.
אני נעמדת מעליה. איך עוצרים דימום? מבעד לדמעות אני לא מבינה מה אני רואה. חולצת השבת הלבנה ספוגה דם וקרועה בכל מיני מקומות. פניה חיוורות ועיניה מפוחדות . נשימותיה קצרות וכל גופה רועד.
"מה לעשות, אמא? אני לא יודעת מה לעשות!" ידי חולפות על גופה. מחפשות את הפצע השותת, אבל הדם נמצא בכל מקום.
"מי־מי־מיכלי," היא מנסה לומר.
אני מתייפחת חזק יותר לנוכח צליל קולה המחרחר. "אל תדאגי," אני מייבבת. "אמא, בבקשה אל תדאגי ותישארי איתי. האמבולנס בדרך. אל תדאגי," אני מנסה לייצב את קולי, לתת לה ביטחון בהבטחות השווא שאני מפזרת. למה הם לא מגיעים?
"א־אני א־א־אוהבת אות־ת־תך מיכ־כלי," היא אומרת בין נשימה קטועה אחת לאחרת. "ת־תגידי ל־ל־ל־כולם, ש־ש־אני או־אוהבת־ת את־ת כול־כולכם־ם."
"לא. אל תיפרדי ממני, אמא. אני לא מוכנה!" אני צורחת.
"יפ־פה של־לי" היא אוחזת בידי. "ת־תהיי חז־חז־חזקה. ת־תחיי."
ידה מרפה ממני מעט וקולה בקושי נשמע כשהיא לוחשת ברהיטות מפתיעה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." עיניה מתגלגלות, הרעידות פוסקות, וגופה הופך רפוי.
אני מטלטלת את ראשי. לא, לא, בבקשה. דמעות שוטפות את פניי וכאב חד מפלח את ליבי.
"אמא . אמא! אמא!" אני צורחת שוב, ושוב, ושוב. בוהה בסיוט הגדול ביותר שלי.
ידיי עוברות על גופה, ממשיכות לנסות לעצור את הדם מלזלוג. קולות נשמעים סביבי, גופי נמשך לאחור. ידיים אחרות נוגעות בה, מחפשות אחר הדופק, עוברות על הפציעות.
"לא!" אני מתנגדת לידיים שנכרכות סביבי ומנסות להרחיק אותי ממנה. זו אמא שלי! אני לא יכולה לתת לה לעזוב!
"אמא," אני מתייפחת. "אמא, בבקשה."
"אני מצטער," אומר קול שאני לא מכירה.
לא הצלחתי להציל אותה.

1

מיכל
דצמבר 2010

אני מהדקת את ז'קט הפליס הכחול סביב גופי ופוסעת לכיוון ההמון. אורות גשר המיתרים זוהרים מעל ראשינו, והכביש היוצא מירושלים עמוס מכוניות.
"העולם ממשיך כאילו לא קרה כלום," אני נושפת אוויר בחדות.
"כן, אם זה היה קורה מעבר לגבול 'הקו הירוק' הכל היה נראה אחרת," מוסיף ביני אחי.
אחי אלישיב מטלטל את ראשו ואומר, "אני לא מאמין שעדיין מתייחסים לגבולות הארכאיים האלה, הם כבר מזמן לא רלוונטיים.".
מבטי נודד אל דגלי ישראל המתנופפים לצד שלטים שעליהם נכתב באותיות דפוס גדולות, 'גם אנחנו חלק ממדינת ישראל', 'דמנו הפקר!' ו'מי שומר עלינו?'. דוכני גיוס תרומות למאחזים שונים פזורים סביב, וברקע נשמעים קולות לא ברורים במגפון.
אני בולעת את הגוש בגרוני. המראות הקשים מבית הכנסת במצפה עקיבא לא יוצאים מראשי כבר שבוע. מאז אותו יום ארור לפני ארבע שנים נמנעתי מלראות חדשות ותיעודי זירות של פיגועים, אבל הפעם הדמיון צורם כל כך.
ערב שבת, יישוב בודד, מרצחים שבאו להרוג יהודים רק כי הם יהודים.
"מיכ!" שמי בקושי נשמע בין ההמון.
אני סורקת את השטח ומזהה את חברתי אמונה. היא עומדת לא רחוק מאיתנו ומנופפת בידה.
"אני הולכת לעמוד ליד אמונה," אני מסמנת לאחיי.
אלישיב מהנהן, אך ביני, אחי הקטן ממני בשנה , לא מגיב. עיניו צרות, שפתיו חתומות וידיו קפוצות לצד גופו המתוח. הוא היה שקט יותר מהרגיל בדרך לכאן. כשהוא שקט, אני צריכה לדאוג.
"ביני?" אני מנופפת בידי מול עיניו.
"כן, את הולכת לעמוד ליד אמונה. בסדר," חיוך מעושה נמתח על שפתיו. הוא טופח על כתפו של אלישיב ושניהם מתקדמים לאזור שבו עומדים בחורים חובשי כיפה שציציות משתלשלות משולי חולצותיהם.
"היי מיכ!" אמונה מושכת אותי לחיבוק, ומפקידה בידי את הדגל שהחזיקה. "טוב שבאתם, באמת," ידיה נשלחות ליישר את המטפחת הפרחונית שמכסה כמעט את כל ראשה.
עדיין מוזר לי לראות אותה ככה. רק לפני רגע התלוננו על השיער הנפוח שלנו וקלענו זו לזו צמות בשלל תסרוקות מיוחדות.
"חיכינו שביני יחזור מהישיבה," אני מושכת בכתפיי. "מה פספסתי?"
"כלום בינתיים. אף אחד לא שם עלינו. כאילו אנחנו בלתי נראים," פניה נופלות. "לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא סתם מבזבזים את הזמן."
"צריך לקרות משהו רציני. משהו שיעיר אותם. כשיגיעו מחבלים לתל אביב הם יבינו."
הזמן מזדחל באיטיות. אני מפנה את מבטי לעבר הגברים בחיפוש אחר אחיי, ועיניי נמשכות לבחור שאני לא מזהה שעומד ליד אלישיב. הייתי בטוחה שאני מכירה את כל החברים שלו. הוא יחסית גבוה ומוצק, ולבוש כמו שאר הבחורים שלידו, כיפה רחבה, מגף נמוך בצבע חום, מכנס חאקי ארוך וז'קט פליס, גם הוא בצבע חאקי, שציציות משתלשלות מתחתיו. להבדיל מהם, הז'קט שלו פתוח וחושף חולצת טריקו דקה. כנראה האוויר הירושלמי הקפוא לא משפיע עליו. משהו בו נראה לי שונה… הוא לא זועם כמוהם. הוא מביט סביבו כמעט בסקרנות. בדיוק אז אלישיב מבחין בי ומרים את ידו לעברי. מבטו של הזר עוקב אחר ידו של אלישיב ונוחת עליי.
אני בולעת רוק וחום מוזר מציף אותי כשפניו נגלות אליי במלואן. זיפי זקן חום מעטרים את לחייו ועיניו מלאות הבעה. לעולם לא אגיד את זה בקול, אבל הוא נראה ממש טוב. אני מחייכת אל אחי ומשהה את מבטי עליו לרגע נוסף לפני שאני מסיטה אותו לכיוון השני בחיפוש אחר ביני. אני מעבירה משקל מרגל לרגל ונושכת את שפתי התחתונה.
איפה הוא?
רק שהוא לא יעשה שטויות. בבקשה.
תקוותיי מתבדות מייד. מבטי נמשך להתגודדות של בחורים על הכביש הסואן, ואני רואה איך הם חוסמים נתיב אחד בעזרת צמיגים, ומבעירים אותם. ביני נמצא בלב ההתרחשות. הוא זורק צמיג נוסף לעבר מרכז הכביש וחוסם עוד נתיב.
קול פרסות של סוסים נשמע מרחוק והבטן שלי מתכווצת.
"אוי ואבוי," אני דוחפת את הדגל חזרה לידה של אמונה ופונה לכיוון הכביש.
"מיכ, אל תתקרבי לשם!" אמונה אוחזת בידי.
אני משתחררת ממנה, נחושה להוציא משם את ביני חסר האחריות לפני שהמצב יידרדר, והולכת לכיוון שאליו שועטים השוטרים.
הפרשים מגיעים למקום לפניי ואני מאיצה את צעדיי. הם מנסים להרחיק את המפגינים מהכביש אך אלה נלחמים בהם. עיניי עוקבות אחר ביני. כאחוז טירוף הוא חומק מהם וממשיך בשלו. מהצד השני מגיעים יס"מניקים עטויי מגינים שאוחזים באלות.
"ביני!" אני צורחת, אך אין סיכוי שהוא ישמע אותי בתוך ההמולה.
מה עובר עליו? אני חייבת להוציא אותו מפה! באנו לפה להשמיע את הקול שלנו, לא להסתבך עם החוק!
אחד השוטרים ניגש לביני ומכה אותו באכזריות עם האלה.
"לא!" אני רצה פנימה, דוחפת והודפת את מי שעומד בדרכי. "ביני! בבקשה, תפסיקו!" אני צורחת אבל איש לא שומע אותי.
ביני מגן על פניו בעזרת הידיים שחוטפות מהלומות עוצמתיות, אבל לא נסוג.
"ביני! תתרחק משם," אני רצה לקראתו ולופתת את חולצתו, מנסה למשוך אותו. "תפסיקו עם זה! הוא רק ילד!"
מכה עזה נוחתת על ידיי. כאב חד גורם לי להרפות את אצבעותיי וחולצתו חומקת מאחיזתי. מהלומה נוספת פוגשת בשכמות שלי. נשימתי נעתקת, אני מאבדת לרגע את שיווי המשקל וכמעט מועדת, אך מייד מתעשתת וחוזרת למקומי כחוצץ בין ביני והשוטר שמכה אותו.
שוטר אחר מגיע מאחור ותופס את ביני.
"תתרחקי מפה!" צועק אליי השוטר עם האלה ודוחף אותי בכוח.
אני נופלת על הרצפה, מנסה להגן על גופי מרגליים שמכות בי ודורכות עליי בתוך המהומה.
"אל תיגעו בה!" קול לא מוכר רועם לפתע. גוף גדול נהדף קדימה וניצב מולי, מסתיר מעיניי את השוטרים ואת הנערים. "יצאתם מדעתכם? מרביצים לבחורות?"
אני מביטה בו מהרצפה בעיניים פעורות. כשהוא מסתובב אליי ומושיט לי יד ליבי מדלג על פעימה.
זה הוא.
במקום לקחת את ידו אני מתרוממת באיטיות לעמידה, בעוד שהוא מסוכך עליי מההמון המשתולל.
"בואי נצא מכאן." הוא צועק באוזני.
"אבל ביני," אני מנסה לחזור לתוך בליל הגופים המכים זה בזה באכזריות. "אני חייב…"
"את כבר לא יכולה לעזור לו," הוא דוחף אותי בעדינות ואני מתנערת ממגעו. ידיו נשמטות במהירות לצידי גופו. "נקווה שישחררו אותו מהר."
אני סוקרת את מעט האנשים שנשארו בחיפוש אחר אלישיב, מתפללת שהוא לא היה מעורב בקטטה. רוב ההפגנה כבר פוזרה. מכתזית עומדת בצד הכביש כמו איום שקט למקרה שהמצב יוסיף להסלים.
"מיכל! אוריאל!" קולו של אלישיב נשמע מאחוריי.
אני מסתובבת מייד.
אלישיב רץ אלינו. "הם לקחו את ביני," הוא אומר בקושי, בין התנשפויות, ומחזיק את צד בטנו.
"ראינו," המגן האנושי שלי עונה לפני שאני מספיקה להוציא הגה. "הם בטח לקחו אותו למגרש הרוסים," הוא ממשיך ביובש.
אני מסתובבת אליו ומביטה בו מקרוב לראשונה. "מי אתה?" השאלה נפלטת מפי.
"אוריאל אקרמן, אני לומד עם האחים שלך בישיבה." הוא מרכין מעט את ראשו במעין ברכת שלום.
"אני מיכ…" ידי נשלחת לראשי. הכאב פועם בו בחדות.
"אני יודע. הגעתם לפה ברכב?" הוא קוטע אותי, כאילו המידע לא רלוונטי.
"לא," אני נדה בראשי.
הוא מביט בי לרגע ואז מסיט את עיניו לאלישיב. "אני אקח אתכם. אחותך חטפה לא מעט מכות."
פיו של אלישיב צונח. "את בסדר?"
"כן אנ…"
"מה חשבת לעצמך שנכנסת לשם?" אוריאל שוב מביט בי במבט טעון. הוא מניד בראשו כשעינינו נפגשות. "הנבלות האלה לא רואים בעיניים."
אני מרימה את סנטרי ומיישרת את גבי. "הם פגעו באח שלי. הייתי חייבת לעצור אותם."
"מה גורם לך לחשוב שבחורה קטנטנה כמוך יכולה לעצור אותם? יש לך מזל שהם לא פגעו בך יותר או עצרו אותך, סתם בשביל הכיף. היית נרמסת אם לא הייתי שם כדי להוציא אותך," הוא משלב את ידיו על חזהו ואני נושפת אוויר בתסכול.
"אנחנו צריכים לנסוע למגרש הרוסים, לקחת אותו." אני מנסה לשמור על קול יציב שלא יראה את החשש שמתפשט בתוכי.
"הוא צריך את אבא שלך, ועורך דין. הבנתי מאלישיב שזאת לא הפעם הראשונה שלו. את צריכה ללכת הביתה ולטפל בעצמך."
אני שותקת. הוא צודק. הגוף שלי כואב ואני רק רוצה לשכב. דם זולג מהשפה שלי ואם לשפוט את המבט של אלישיב, אני נראית גרוע כמו שאני מרגישה.
"בואי מיכלי, נתקשר לאבא בדרך." אלישיב מניח יד סביב כתפי.
אני מהנהנת.
אוריאל חולף על פנינו ומוביל אותנו לכיוון המכונית בצעדיו הגדולים. אני משתדלת להדביק את הקצב למרות הכאבים, ונשענת על אלישיב.
כשאנחנו מגיעים ליונדאי חבוטה בצבע לבן אוריאל פותח את הדלת, וגונח קלות כשהוא מרכין את גופו הגדול.
"גם אתה חטפת לא מעט," אני מציינת את המובן מאליו.
"אני בסדר," הוא פוסק בחוסר עניין. "תיכנסי."
אני נכנסת למושב האחורי ואלישיב מתיישב בכיסא שליד אוריאל. אני משעינה את ראשי לאחור ועוצמת את עיניי.
איפה אתה, ביני?
אני ממש מקווה שאתה לא עושה עוד שטויות.

***
צליל השעון המעורר מעיר אותי משינה עמוקה. אני פוקחת עיניים בקושי ולא מצליחה לזוז. הראש, הזרועות והגב שלי פועמים בכאב מהמכות שהוטחו בהם אתמול. אני מביטה בשעון ונאנחת. רבע לשבע. ההסעה של הילדים תגיע בעוד חצי שעה. אנחנו באיחור.
אני נושמת עמוק, מתהפכת על הצד ומרימה את גופי החבול מהמיטה בקושי. אני תוחבת את רגליי לסנדלי טבע נאות בעלות שתי רצועות חומות, משחילה חזייה מתחת לחולצה הרחבה בצבע בורדו ששם תנועת הנוער 'עזרא' מתנוסס עליה, ואוספת את שיערי המתולתל והסבוך לפקעת רופפת על קודקודי.
"דוד! אוריה! אלחנן! קומו!" אני קוראת מהמסדרון.
חנה’לה מתעוררת ראשונה כהרגלה, ויוצאת מהחדר מוכנה לצחצח שיניים ולהתחיל את היום. "בוקר טוב, מיכלי ," היא אומרת בקול מתוק וכורכת את ידיה הקטנות סביבי.
אני נאנקת חרישית ומאמצת אותה אליי, מנסה לעמוד יציבה. "בוקר טוב, צדיקה שלי. עוד מעט אעזור לך להתלבש. צריך קודם להעיר את האחים הישנוניים שלך."
"אני לא צריכה עזרה, אני בת ארבע וחצי," היא שולחת אליי חיוך.
"שכחתי, חשבתי שאת בת שלוש," אני מדגדגת אותה בבטן והיא מצחקקת ומתפתלת בתוך החיבוק שלי. "אם את כבר כל כך גדולה, אולי תעזרי לי להעיר את האחים שלך?"
"כן!" היא משתחררת מחיבוקי ורצה לכיוון המיטה של דוד, שם היא קופצת עליו ומצחקקת.
דוד פוקח עיניים ומעניק לה מבט מלא אהבה. אני מחייכת וממשיכה. נותרו שניים.
אחרי שכולם כבר קמו מהמיטה, נטלו ידיים ומתארגנים ליום שבפתח, אני ניגשת להכין את הכריכים. בדרך נס שלושת הבנים מספיקים לעלות על ההסעה לבית ספרם ביישוב הקרוב, ואני נשארת לארגן את חנהל'ה. אני מוציאה מהמייבש את השמלה האהובה עליה, עוזרת לה להתלבש לבד, מסרקת את שערה, קולעת אותו בצמה דקיקה ולוקחת אותה לגן.
אני חוזרת הביתה, סוגרת את הדלת, מקפידה לנעול את שלושת המנעולים, ונושמת לרווחה. מזל שזה היום החופשי שלי. יש לי כמה שעות שקטות לנוח לפני שאצטרך לבשל את ארוחת הצהריים. אני מתעלמת מערימת הכביסה שעל הספה ומהכיורים העמוסים, וקורסת למיטה.
כשאני עוצמת עיניים אני מדמיינת את ידיה של אמא מלטפות את שערי. כמה הייתי רוצה שתחזור לטפל בי כמו פעם. ארבע שנים חלפו והגעגוע לא פחת אפילו במעט.

***

ריח נפלא חודר לנחיריי, גורם לי לפקוח את עיניי. אבא חזר. אני מתמתחת בזהירות, קמה ממיטתי ופונה לעבר המטבח. הבית מסודר יותר משהיה בבוקר. אבא לא ישן הלילה, ועכשיו הוא חזר ישר לטיגון השניצלים.
"בוקר טוב, נסיכה," הוא מחייך אליי ונראה עייף וזקן מתמיד.
"מתי חזרת?" אני ניגשת לפנות את הכלים מהמדיח.
"לפני שעה," הוא עונה בקצרה.
"ו…? איפה ביני? מתי הוא חוזר?" אני מרימה את ערימת הצלחות החלביות, נאנחת בכאב ומניחה אותן חזרה על השיש בתבוסה.
"תעזבי, אני אסדר את זה," הוא הופך את הנתחים המצופים פרורים מוזהבים שרוחשים במחבת. "ביני בסדר. הוא יחזור לשבת. עורך הדין אמר שאין להם סיבה להשאיר אותו יותר מדי."
"הוא לא יכול להמשיך ככה," אני מניחה את קערת הזכוכית על השיש חזק יותר משהתכוונתי. "הוא יהרוס לעצמו את העתיד, את הגיוס לצבא. אנחנו צריכים לעצור אותו לפני שזה יחמיר. אולי נדבר עם הרב בישי…"
"מיכלי, די. אנחנו לא צריכים לעשות כלום. זו האחריות שלי. את לא אמא שלו."
אני פותחת את פי להתנגד אבל סוגרת אותו מייד ועוצמת את עיניי. גל של כאב שוטף אותי.
"אני מצטער, מתוקה. אבל זו האמת. מספיק שאת דואגת לאחים הקטנים שלך כאילו היית אמא שלהם. היא איננה וזה קשה," הוא מניח את המזלג שבידו ומסתובב להביט בי. "אני מקווה שיום יבוא ואמצא אישה שתוכל להיות לצידי ולדאוג להם," קולו חלש. "את לא אמורה להיות אמא שלהם. את אמורה לחיות את החיים שלך, להתחתן ולהקים משפחה משלך. את אמורה ללמוד, להתפתח ולעשות את הדרך שלך. אז תורידי מהכתפיים שלך את ביני. בסדר? הוא באחריותי."
אני מהנהנת אבל כתפיי מתקשחות והדמעות מציפות את עיניי. החלל שאמא השאירה אחריה גדול כל כך. הילדים זקוקים לי. כולם. אפילו ביני. לאבא מגיע להיות מאושר, אבל המחשבה שאישה אחרת תגדל את האחים שלי צובטת את ליבי.
אני אהיה כאן עבורם.
זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שלא הצלחתי להציל אותה.

2

מיכל

"ואז הוא משך לי בחולצה ונבח עליי כמו מטורף שאני שקרן. אני אומר לך הם מאבדים את זה," ביני נשען לאחור על כיסאו, מנגב את הקערית של הטחינה עם מה שנראה כמו חצי חלה מתוקה.
מזל שאפיתי שני קילו השבת.
הוא חזר כמו גיבור מלחמה, מרוצה מעצמו כל כך. האחים שלי מסתכלים עליו בעיניים נוצצות ומציפים אותו בשאלות. רק המבטים של אבא ושלי נפגשים בדאגה. המעצר לא הרתיע אותו בכלל, ויש לכך רק משמעות אחת – הוא לא יעצור.
"יימח שמם!" אלישיב מכה באגרופו על השולחן. "מתייחסים אלינו כמו אל אויבים כשהמחבלים הרוצחים מקבלים תנאים של חמישה כוכבים. בטח שהם לא רוצים להשתחרר. עדיף להם להיות בכלא, הוא הרבה יותר טוב מהכפרים המסריחים שלהם."
"אלה לגמרי איבדו כיוון," ביני מנפנף בידו בביטול. "הם כבר לא יודעים מה זה ציונות. מהי אהבת הארץ. רק זכויות אדם של פלסטינים יש בראש שלהם. מפחדים מנשיא ארצות הברית."
כל הבנים מהנהנים, גם הקטנים מבניהם, ואני מרימה גבה.
"את בסדר, מיכ?" ביני שואל פתאום ושולח לעברי מבט חודר. "גם את חטפת מהארורים."
"קצת מכות יבשות, לא נורא," אני מתכווצת. אלמלא ביני לא הייתי נקלעת לקטטה הזו. זו לא הדרך שאני מאמינה בה. "היה שם בחור אחד שעזר לי," דמותו התמירה והרחבה של אוריאל עולה לנגד עיניי.
"איזה בחור?" אבא מזדקף.
"חבר של אלישיב," אני מחווה בידי לעבר האח שקטן ממני בשנתיים אבל גבוה ממני ביותר מראש, ולחיי מסמיקות.
"איך הוא עזר לך?" ביני נשען לאחור ומשלב את ידיו.
אין סיכוי שאספר להם איך הוא גונן עליי בזמן שקמתי מהרצפה, ושלף אותי החוצה מהקטטה האלימה. "הוא… הוציא אותי משם ולקח אותי ואת אלישיב הביתה," אני מושכת בכתפיי.
עיניי נופלות על אלישיב. חיוכו מתרחב. אני מסיטה מהר את המבט, אבל לא מספיק מהר. "מה מיכלי? למה את מסמיקה? הוא מוצא חן בעינייך?"
"מה פתאום מסמיקה?" אני מרימה את המזלג וחוזרת להתעסק בצלחת שלי.
"כולנו רואים, אל תכחישי," אלישיב מגחך.
אני בועטת בו מתחת לשולחן. כדאי לו להעביר נושא ומהר.
"מה? אני רציני! צחוק בצד. הוא בחור ממש רציני, אנחנו חברותא מאז שהוא הגיע בתחילת השנה. הוא ממש חכם, ונראה טוב. מה רע?" הוא קורץ בשובבות.
"די נו, מה קשור עכשיו?" אני מליטה את פניי בידיי.
"אתה רוצה לשדך למיכל את הבחור החדש? מה פתאום," ביני מצמצם את עיניו לעבר אלישיב. "בחור שהגיע פתאום ליישוב ואתה לא יודע עליו שום דבר. אנחנו כבר בעלי ניסיון אליש," משהו זר לי עובר במבט שהם מחליפים.
"הוא כבר הוכיח את עצמו מעל ומעבר, ביני," אומר אלישיב חרש ומשחק במזלג עם המזון שבצלחת.
"לא מספיק. אל תמהר להתחבר אליו ולפטפט לידו. והוא בטח לא מתאים למיכלי."
"למה לא?" השאלה נפלטת מפי.
המבטים ההמומים של כולם פונים לעברי. ביני נשען קדימה ומניח את מרפקיו על השולחן. "כי את לא תצאי עם בחור שאנחנו לא מכירים ולא יודעים עליו שום דבר. במיוחד אם הוא שם עלייך עין שם בהפגנה. את יודעת כמה בחורים מגיעים לשם כדי להתחיל עם בנות? וחוץ מזה, אם הוא חבר של אליש הוא צעיר מדי בשבילך."
צחוק קצר מלווה בנחרה מביכה משתחרר ממני. "להתחיל איתי? הוא ממש לא ניסה להתחיל איתי. וחוץ מזה שאין לך מה לדאוג, אני ממש לא מעוניינת," אני משקרת. כי אם להיות כנה עם עצמי, הוא הבחור הראשון שסיקרן אותי בתקופה האחרונה. אבל אין סיכוי שאודה בכך בקול מול כולם.
"חבל. כי הוא דווקא בן עשרים וארבע. ואם היית רוצה," אלישיב מדגיש את המילים האחרונות. "הייתי יכול לדבר איתו, לבדוק אם הוא בעניין." אלישיב מחייך אליי בערמומיות, ואחרי כמה שניות של שקט, מוסיף, "מה אכפת לך? מה יש לך להפסיד? אני אומר לכם, הוא בחור זהב."
"היא אמרה שהיא לא מעוניינת," ביני נראה זועף מעט. "חוץ מזה, אם היא תחליט שהיא נותנת סיכוי למישהו מהחברים שלנו, זה יהיה לאלקנה. הוא הרבה יותר מתאים לה."
אני נאנחת.
"טוב, תרגיעו את משרד השידוכים," אבא מסיים את הדיון ואומר, "אלישיב תזמן בבקשה."
אלישיב מגניב אליי חיוך אחרון ואני צוחקת בזמן שהוא קורא בניגון. "רבותיי נברך," וכולנו עונים לו.
מחשבותיי נודדות לאוריאל. אני לא יודעת למה ביני מתנגד כל כך לרעיון שאצא איתו. נראה שהוא מתאים לשבת פה ליד השולחן לצד האחים שלי לא פחות מאלקנה.
אני מנערת את ראשי מהמחשבות המשונות, פותחת את הברכון, וממלמלת הודיה לקב"ה על המזון, על המשפחה הנפלאה שסובבת אותי, ועל שהחזיר לנו את ביני. עד לפעם הבאה, שאולי תהיה פעם אחת יותר מדי.

***

שלושת המנעולים המותקנים על דלת הבית נעולים היטב וכל החלונות מוגפים. אני מוזגת לביני ולי ספל נוסף של תה עם נענע ומתיישבת לידו.
"נו, אז מה את אומרת?" הוא לוקח את הכוס מידי.
"לגבי מה?"
"לגבי אלקנה."
אני נאנחת ונשענת לאחור. הוא שוחח איתי לגביו כבר לפני שבוע, אבל היה לי עמוס כל כך עד שבקושי הקדשתי לזה מחשבה.
"הוא עילוי. חכם ומבריק. אתם תתאימו כל כך, אני ממש רואה את זה."
"אני לא בטוחה…" אני מנסה להנמיך את ההתלהבות שלו אבל הוא חדור מטרה.
"מה אכפת לך לנסות?" הוא לוחץ.
אכפת לי כי אלקנה אף פעם לא גרם לבטן שלי לפרפר. אני רוצה לומר לו את זה אבל כשאני מרימה אליו מבט עיניו מוצפות בציפייה. יצאתי למספיק דייטים כושלים, אבל מי שלא מנסה לא מצליח, נכון? מה זה עוד דייט אחד? במיוחד כשזה חשוב לביני כל כך.
אני נאנחת, "בסדר, אני אשקול את זה בחיוב."
"מעולה," פיו נמתח לחיוך של מנצחים. "תעדכני אותי מתי הוא יכול להתקשר אלייך."
אני מהנהנת בחיוך מאולץ ומניחה את כוס התה על השולחן.
"ועכשיו תגיד לי… איך אתה באמת מרגיש?" אני שואלת חרש.
אנחנו לבד, הקטנים במיטות, והוא כבר לא צריך להעמיד פני גיבור. החבורות על פניו עוד נפוחות וסגולות. ייקח להן זמן להיעלם.
"כועס," הוא מתרומם לעמידה, מתכווץ ואוחז במותנו. אולי הצלעות שלו חבולות. מי יודע מה עשו לו במעצר. שפתיו נמתחות לקו צר, עיניו נוצצות ובוהות בנקודה בלתי נראית בקיר. "הם רוצחים אותנו, מבזים אותנו, חודרים לנו ליישוב, לבית, לבית הכנסת, ובסוף אנחנו העבריינים שצריך לעצור? אנחנו הפושעים האמיתיים?"
אני מרכינה את ראשי ודמעה סוררת זולגת במורד לחיי.
"הם דיברו על אמא כל הזמן, עליכם. ניסו ללחוץ על הנקודות הכואבות," הוא טומן את פניו בידיו. "הייתה שם חוקרת שלא הפסיקה להסתובב סביבי, לגעת בי. זה היה כל כך משפיל."
זה לא הוגן. כל כך לא הוגן. הוא צודק. אבל אני לא יכולה לתת לו להמשיך לסכן את עצמו. אני נדה בראשי ומרימה אליו מבט.
"ביני… אתה ואני יודעים שהלב שלך במקום הנכון. אתה אוהב את הארץ הזו. היא שלנו, ועלינו להילחם עליה. אבל אתה חושב שאם תלך נגד הצבא והמשטרה תשיג את המטרה שלך?"
"תסתכלי על מה שקרה לך!" הוא מחווה בידו לעומתי ואני מתכווצת. "בחורה תמימה ועדינה, שמטיפה נגד אלימות, וחטפה מהם מכות בלי שום סיבה. לא עניין אותם שאת בחורה. לא עניינו אותם הכוונות הטהורות שלך. מבחינתם את האויב," הוא פוסע מצד לצד.
"אני רק אומרת שאפשר לבטא את ההתנגדות שלנו בדרכים אחרות. בהתיישבות, בהקמת יישובים חדשים, באחיזה בקרקע. למה צריך להיכנס לתוך קטטו-"
"את חושבת שזה יעזור?" הוא מגחך. "עם כל הכבוד לכל היישובים שאנחנו הולכים להקים – מי הולך להגן עליהם? מי ישמור על הביטחון שלנו בארץ הזאת? הצבא לא עושה את זה. הרמטכ"ל עסוק בלהרוס את הבתים שלנו, הם חושבים שהם יכולים לרמוס אותנו, והפלסטינים חושבים שהם יכולים לטבוח בנו. הם חושבים שאנחנו חלשים ומאוימים," הוא עוצר ושולח אליי מבט מצמית. "הסיפור הזה נגמר."
"לא נצליח לשנות כלום אם נלך נגדם, אם נילחם בהם," אני עוטפת את כוס התה שלי בידיי, מנסה לשאוב נחמה מהחמימות.
"את חושבת שמי שהוביל מהפיכה בהיסטוריה ישב בשקט ופעל לפי החוקים?" הוא מניד בראשו. "אם היו פועלים רק בציות ודרכי שלום שום שינוי לא היה מתרחש. מהפכות זה דבר כואב, מלחמות זה דבר כואב. זו מלחמת מצווה. רק מי שמוכן להקריב יכול לנצח מלחמה."
"אבל ביני, מי האויבים שלך? נגד מי אתה נלחם? נגד הפלסטינים? המשטרה? הצבא? המדינה?" אני שומטת את ידיי על ירכיי.
"אני נלחם נגד כל מי שפועל נגד ההתיישבות והציווי האלוהי. אני נלחם נגד מי שמנסה לעצור אותנו מלחיות על האדמה הזו, לא משנה מי הוא ומי שלח אותו. את מבינה?" הוא מסנן.
אני נאנחת. לא משנה מה אגיד, אני לא אצליח להגיע לליבו. אבל אני חייבת להגיד משהו.
"אני דואגת לך, ביני, בבקשה אל תלך רחוק מדי. אל תסכן את עצמך ואת העתיד שלך, בסוף לא ירצו לגייס אותך," אני מתרוממת ומניחה יד על כתפו.
הוא בולע רוק ושותק, עיניו ממשיכות לבהות בחלל.
"אתה בכלל רוצה להתגייס? החבר'ה בגילך בישיבה מתגייסים בקרוב. מה אתה הולך לעשות?"
הוא עוצם את עיניו ולא מגיב, לא מרגיע ולא מבטיח לי שום דבר. אם המצב ימשיך ככה עלולים לקרות דברים נוראיים בעתיד.
והנורא מכל הוא שאין לי שום דרך לעצור אותם.

***

אני עוצרת בשער היישוב בדרכי לטרמפיאדה ושולפת מהתיק עוגיות שוקולד צ'יפס. זה הפך לי למנהג בשנים האחרונות. אני אומרת לכולם שאני עושה את זה על מנת להמתיק לשומר את עבודת השמירה המשעממת, אבל עמוק בפנים אני יודעת שיש סיבה נוספת. אני שואבת ביטחון מהנוכחות שלהם.
אני דופקת בעדינות על דלת העמדה, וזו נפתחת על ידי גבר גבוה ורחב. עיניי מתרוממות ונתקלות בפנים מוכרות. פנים שראיתי בדמיוני לא מעט בימים האחרונים.
עכשיו, כשאני רואה אותו מקרוב במקום שקט, אני שמה לב לפרטים נוספים. לעיניים החומות הבהירות ולזיפי הזקן האדמוניים, שמסופרים בצורה מסודרת. רצועת נשק מוצלבת על חזהו. גובהו וכתפיו הרחבות מקנים לו מראה של לוחם חסר רחמים. הוא לא מחייך. הוא אפילו נראה קצת מעוצבן לנוכח ההפרעה. שפתיו מתוחות לפס צר, ועיניו בוחנות אותי מלמעלה עד מטה בחשדנות.
אני נרתעת לאחור, ידי אוחזת במשקוף הדלת. "היי," אני פולטת בקול חלש. קצב הלב שלי מאיץ.
"את צריכה משהו?" הוא מכווץ את מצחו, מביט בי כאילו אני מטורללת לגמרי.
"אממ… כן. כלומר, לא." אני לוקחת נשימה עמוקה ומושיטה את חבילת העוגיות קדימה. "באתי להביא לך משהו טעים. שתהיה לך שמירה נעימה."
הוא מרים גבה ושולח את ידו לעבר העוגיות, אצבעותיו מרפרפות על אצבעותיי. אני מושכת את ידי במהירות ומתעלמת מהצמרמורת שחולפת בגבי.
"איך ידעת שאני כאן?" הוא שואל באדישות מוחלטת, כאילו המגע הקצרצר לא השפיע עליו כלל.
"לא ידעתי. לפעמים אני מביאה משהו טעים לשומרים כשאני יוצאת מהיישוב," אני מעבירה קווצת שיער מאחורי אוזני וחשה איך הדם זורם ללחיי. הוא חשב שחיפשתי אותו. "אבל יצא לטובה. זו הזדמנות להודות לך על העזרה באותו ערב בהפגנה."
"עשיתי מה שכל אחד אחר היה עושה," הוא מניד בראשו. "הם לא יכולים להרביץ לבחורות בלי הבחנה," הוא נכנס פנימה, מניח את העוגיות על השולחן הקטן ומחליק את אצבעותיו על רצועת הנשק.
אני פוסעת פנימה אחריו. "אבל אף אחד אחר לא עשה את זה, רק אתה. אז תודה," אני אומרת חרישית, מדחיקה את המחשבה על מה שהיה קורה אם הוא לא היה מגיע ושולף אותי מתוך ההמולה.
עינינו נפגשות לרגע ואני מחייכת במבוכה, נלחמת באינסטינקט להסב את המבט. משהו נדלק בעיניו ושפתיו נמתחות לחיוך שמאיר את פניו וחושף גומות חן עדינות. לפתע חיוכו נעלם, פניו כבות ואיתן כל התחושות והאנרגיות שהקרין. הוא משלב את זרועותיו על חזהו והמבט הרציני והמתוח שב לעיניו.
"אם לא אכפת לך, אני צריך להתרכז בשמירה ולא בפטפוטים. את יכולה לסגור את הדלת אחרייך?" את המילים האלה הוא מסנן ביובש, מפנה אליי את גבו, וממקד את תשומת ליבו בחלון העמדה, על אף שאין שום מכונית באופק.
"א־אוקיי," אני צועדת לאחור ומביטה בו בבלבול.
הוא אפילו לא אמר תודה על העוגיות.
אני מסתובבת, סוגרת את הדלת מאחוריי, וכאב חד צורב בליבי. אנחנו בכלל לא מכירים זה את זה, אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי. לא פעם חשבתי על הצעתו של אלישיב, אבל אף על פי שהסכמתי לשקול בחיוב דייט עם אלקנה, בפועל דמיינתי איך ארגיש אם אצא עם אוריאל, איך תהיה התחושה להחזיק לו את היד.
בכל מקרה זה לא משנה.
קיבלתי רושם לא נכון. אוריאל לא מעוניין בי. אפילו לא קרוב. הוא קצר רוח ואפילו קצת לא מנומס.
עליי להוציא את הגבר הזה מהראש שלי, ומהר.

3

אוריאל

"הגמרא שואלת, האם מידת נקמה היא מידה גדולה, שכן היא מצוינת בין שני השמות של האל." אלישיב מצביע על הספר שמולנו בשורה שבה רשום הפסוק 'אל נקמות ה" בזמן הלימוד בסדר הבוקר. "והתשובה היא," הוא ממשיך ועונה, "שבתנאים מסוימים מידת הנקמה היא מידה טובה, ובמקרים אחרים היא רעה. אתה איתי?"
אני בוהה בו ומנסה לעקוב אחר המילים, אבל המחשבות שלי הרחק משם. "כן, כן, סליחה," אני מנער את הראש ומנסה להתמקד בספרים שלפנינו.
" אחי, איפה הראש שלך היום?" הוא מחייך.
אם הייתי חבר, הייתי מספר לו שמחשבותיי נתונות לנערה עם חיוך משגע ורעמת תלתלים שובבה, שהיא במקרה גם אחותו הגדולה. ואם הייתי חבר אמיתי, לא הייתי מתייחס לאחותו באותה צורה מחפירה.
אבל אני לא.
הנוכחות שלה בהפגנה שיבשה את כל התוכניות שלי. הייתי אמור להיות פעיל יותר ולהשתתף בחסימת הכבישים, אבל ברגע שראיתי אותה על הרצפה לא יכולתי להישאר אדיש. השוטרים הגזימו לגמרי עם איך שהם התנהגו כלפיה, לא משנה כמה אלים ומוטרף היה אחיה. ליבי יצא אליה כשהסתערה להגן עליו כמו לביאה, אבל גופי רעד מכעס בגלל הצעד המטופש. ואז, כשהיא הגיעה לעמדת השמירה, כבר התבלבלתי לגמרי מהחיוך הביישני שלה, מהריסים הארוכים שמסגרו עיניים ירוקות מהפנטות, מהעמידה הגאה שלה לצד טוב הלב והאכפתיות, מחוכמת החיים שהפגינה ומהאצילות.
רציתי לשאול אותה איך היא מרגישה. רציתי להעביר יד בשערה שנראה רך ונעים למגע. רציתי להכיר אותה טוב יותר. אבל במקום כל זה התנהגתי כמו אידיוט. אולי כדאי שאתנצל בפניה ואראה לה שלרוב יש לי טאקט וקסם אישי.
לא. לא הגעתי לכאן כדי להכיר בחורות. לא הגעתי לכאן כדי ליצור קשרים ולנטוע שורשים שאחר כך יהיה כואב לגדוע. לא באתי לכאן כדי לעורר תקוות לעתיד. אני ממילא לא הולך להישאר פה יותר מדי זמן. עדיף שהמצב יישאר כמו שהוא. שתחשוב שאני יצור אנטי חברתי, חסר נימוסים.
"אוריאל?" אלישיב נראה מודאג.
"סליחה, איבדתי ריכוז לרגע," אני מנער את ראשי ומקריא את הפירוש לדברי האמוראים. "גדולה הנקמה שלפעמים היא נחוצה."
"איפה הנקמה הזאת היום, אה?" אלישיב נשען לאחור ומשלב ידיים על חזהו.
לפי פניו הנפולות אני יודע על מה הוא חושב. על אימו שנרצחה לפני ארבע שנים ועל הרוצח שלה שיושב בכלא, רואה טלוויזיה ועושה תואר שני. אני נאנח.
"והקטע הכי נורא זה שהם לא מפסיקים. אף אחד לא מרתיע אותם, אין להם מה להפסיד. תראה מה הם עשו אתמול. אישה בהריון נפצעה מאבן שזרקו על הרכב שלה. עד מתי ניתן לזה להמשיך ככה ונעמוד מהצד?" קולו הרועם של אלישיב מושך את תשומת ליבם של הבחורים בשורה שלידנו והם מסתובבים אלינו בסקרנות. ביני, אחיו של אלישיב, שבדיוק פוסע במעבר שלצידנו, נעצר לשמע הצעקות. אולי זו ההזדמנות שחיכיתי לה?
"אנחנו חייבים לדאוג שהם יקבלו את העונש שלהם," אני מכה על השולחן. "לא יכול להיות שהצבא לא עושה שום דבר."
"לא. לא רק עונש," נשמע קולו והחרישי של ביני. רק ידו המכווצת על גב כיסאו של אלישיב מסגירה את סערת רוחו. "הם צריכים לפחד. הם צריכים לפחד כל כך עד שהם ירעדו רק מהמחשבה לצאת מהבית. הם צריכים להרגיש מה זה לפחד כשהם נוסעים בכביש. הם צריכים לחשוש עם כל נשימה. אל תדאג, אליש , זה עוד יקרה," הוא טופח קלות על כתפו של אלישיב וממשיך בדרכו אל מחוץ לבית המדרש.
"כבר חוזר," אני מסנן לאלישיב וקם מכיסאי. "ביני," אני קורא אחריו במסדרון.
הוא מסתובב לעברי ומרים גבה. הוא חושד בי. אפשר להריח את החשד שלו למרחקים.
אני פוסע לעברו במהירות. רק כשאני קרוב מספיק אני מסנן חרישית, "אני רוצה להשתתף, קח אותי בחשבון."
"להשתתף במה?" הוא מכווץ את גבותיו.
"בזה. במה שדיברנו עליו עכשיו בבית המדרש, אני רוצה לקחת חלק," הלב שלי דופק בפראות. הוא חייב להסכים.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, אקרמן," הוא מושך בכתפיו ומסתובב ללכת. אחרי שני צעדים הוא עוצר לרגע ומסתובב חזרה. "תודה שהחזרת את אלישיב ומיכל הביתה אחרי ההפגנה. עזרת לנו מאוד," הוא לוחץ את ידי ומשאיר אותי לעמוד שם.
אני משפיל את מבטי. שוב נכשלתי..

4

מיכל

אני מכניסה את העודף לכיס ואוספת את שקיות המצרכים שקניתי לכבוד שבת. החלות הטריות מפיצות ריח מעורר תיאבון ואני כבר מתכננת את התבשילים שאכין ברגע שאגיע הביתה. אני יוצאת מהמכולת ונתקלת בעיניים מוכרות.
אוריאל. הוא משוחח עם אחד השכנים, אבל מבטו נודד אליי. מבטינו מצטלבים לרגע אבל אני מסיטה את שלי מהר וממשיכה ללכת. הספיקה לי השיחה בשער. אני מתקדמת ברחוב בצעדים מהירים, וכשהמכולת כבר לא נראית באופק, נעצרת באחת.
שישה פועלים ערבים יושבים על מדרגות החצר של משפחת ויינברגר. עיניי נודדות לכוסות הקפה המפוזרות על הקרקע שבתחתיתן שאריות בוץ, ומטפסות לסרוק את סביבתי. אין אף שומר בנמצא. וכל הפועלים, ללא יוצא מן הכלל, בוהים בי. בוהים בי בלי שום בושה. איפה השומר? אחד מהגברים מתרומם ומתחיל לפסוע לכיווני, חיוך ממזרי על פניו.
צמרמורת חולפת בגווי. ליבי דופק במהירות ופועם באוזניי.
הצילו.
תברחי.
אני משליכה את השקיות הכבדות בגינת הבית השכן, מפשילה מעט את החצאית שלי ונסה על נפשי. קולות דיבור בערבית נשמעים מאחוריי. אני לא מנסה להבין או להקשיב, אלא ממשיכה לרוץ במהירות עד שאני מגיעה לדלת הבית, נכנסת פנימה בחיפזון, טורקת את הדלת אחריי, ומבריחה את כל המנעולים.
אני נשענת בגבי על הדלת הנעולה, לופתת את מכשיר הטלפון שואפת ונושפת, פנימה והחוצה, בדיוק כמו שהפסיכולוגית לימדה אותי לעשות.
פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.
קצב פעימות הלב שלי מתייצב ואני דוחפת את עצמי מהדלת ועוברת בכל החדרים. חנה’לה משחקת בחדרה במטבח הוורוד, דוד לומד בחדרו, אוריה ואלחנן נסעו עם אבא להסתפר, וביני ואלישיב בישיבה.
הם בסדר. כולם בסדר.
אני מניחה יד על ליבי, אט־אט הנשימה שלי חוזרת לסדרה.
מה קרה לי עכשיו?
האם יצאתי מדעתי?
"איפה הקניות?" דוד נכנס למטבח ומביט בי בבלבול. "לא רצית שאעזור לך לפרק את העוף?"
אני מנגבת במהירות את עיניי הדומעות ונושכת את שפתי התחתונה. "השארתי הכל בחצר של משפחת רענן," אני משתדלת לשמור על קול יציב. "ראיתי שם… כמה פועלים ו… אני מצטערת."
הוא מקמט את מצחו לרגע ואז מבטו מתרכך. "בואי, תשבי ותשתי משהו," הוא מוציא כוס ממייבש הכלים ומוזג לתוכה מים מהברז. "אני כבר חוזר."
"אבל–"
"אל תדאגי, מיכלי," דוד אומר ברוך. "אני רק מביא את הקניות וחוזר."
אני מהנהנת ולוקחת את הכוס מידו. הוא יוצא ואני מבריחה שוב את המנעולים ומתיישבת ליד השולחן, מליטה את ראשי בידיי. גופי נדרך כשצליל המנעולים הנפתחים מגיע לאוזניי ואחריו טריקת דלת.
"הכל בסדר?"
ראשי מנתר. אלישיב עומד מולי, דוד לידו, ומאחוריו אוריאל חמור הסבר, מניח את שקיות הקניות שהשלכתי. אלוהים אדירים. רק זה חסר לי עכשיו.
"כן, כן, ברור," אני מנגבת את העיניים ונעמדת בקושי. "תודה שהבאתם אותן," אני מחווה בידי לעבר השקיות.
אוריאל מהנהן אך מבטו נותר חתום.
"את בטוחה שאת בסדר?" אלישיב מטה את ראשו ובוחן את פניי.
"בטח, זה סתם היה… מין רגע כזה. היה שבוע עמוס," אני מתרוממת, מפנה אליהם את גבי ומוציאה מהארון קרש חיתוך ובצל. לפחות יהיה לי תירוץ לדמעות ולעיניים האדומות.
דוד מוציא את העוף מהשקיות ונעמד לידי.
"עוד מעט שבת, תוכלי לנוח," אלישיב אומר מאחוריי. "כל הבחורים נסעו הביתה השבת אז הזמנתי את אוריאל לאכול איתנו, סבבה?"
אני מסתובבת ובוהה באחי לכמה רגעים, ואז מסתכלת על אוריאל. אם הוא ראה את התקף החרדה שלי הוא לא מראה את זה. הבעת פניו קרירה ואדישה. כמו תמיד.
"כן, כן בטח." אני אומרת במהירות. אמא אהבה לארח בכל הזדמנות.
"מעולה, את צריכה עזרה במשהו?" אלישיב מחייך ברוך.
"לא, אני מסתדרת פה. תודה. ויש לי את דוד," אני מחייכת לאחי הקטן שמפרק את העוף.
"אחלה," אומר אלישיב, והוא ואוריאל נעלמים.
אני מסתובבת, אוחזת בשולי השיש וחוזרת לתרגל נשימות עמוקות. משפחה שלמה תלויה בי, ועכשיו גם אורח לא צפוי שמערער את שלוות הנפש שלי. אני לא יכולה לאכזב אותם בגלל התפרקות מטופשת. הכל צריך להיות מוכן לפני כניסת השבת.
הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניי בזמן שאני מעמידה סיר אורז, שוטפת את נתחי הדג וקוצצת את הבצל. כאן במטבח, אני מרגישה הכי קרובה לאמא. הרגעים שבהם בישלנו יחד וצחקנו צרובים בזיכרוני. טעם התבשילים המנחם שלה חקוק על לשוני. האהבה שהשקיעה במאכלים המועדפים על כל אחד ואחד מאיתנו חרותים על לוח ליבי.
קערית סלט ללא בצל בשביל ביני, תוספת חריף בפינת התבנית בשביל אבא, העוגה שאלישיב אוהב במיוחד. שבוע אחר שבוע.
אני ממשיכה במלאכתי, זוכרת אותה, מנסה להשלים את החסר ונכשלת. בדיוק כמו שנכשלתי בניסיון להציל אותה.

***
אחרי מקלחת מהירה אני קולעת את שערי לצמה עבה, מניחה אותה על כתפי הימנית, ולובשת שמלת שבת בצבע כחול. מעל השמלה העדינה, בעלת החיתוך המחמיא במותן שמשתפלת עד לקרסוליי, אני עוטה סוודר צמרירי בצבע שמנת. אני נועלת את המגפיים החומים הנמוכים ויוצאת מהבית.
מאז הרצח אני לא מפספסת אף תפילה בבית הכנסת. אילו אמא ואני היינו יוצאות לתפילה, היא עדיין הייתה בחיים. אני לא מסוגלת לשבת בבית ולהביט בנרות כמו פעם.
אני נכנסת לעזרת הנשים בבית המדרש של הישיבה ומבחינה באמונה שיושבת בקצה השורה. עם המטפחת הלבנה שבה שזורים פסים זהובים ושמלת הבורדו היא נראית קורנת. היא אומנם התחתנה רק לפני שנה אבל אני כבר מחכה לראות את בטנה התופחת מבצבצת מתחת לבגדיה.
אני מחייכת. היא מחזירה לי חיוך וטופחת על מושב העץ המתקפל שלצידה. אני מפלסת את דרכי, מתיישבת לידה, מדפדפת בדפי הסידור ומצטרפת לזמירת החזן: "לכו נרננה לה', נריע לצור יִשְׁעֵנוּ…" כאן אני מרגישה מוגנת.
קבלת השבת מסתיימת ודרשה נשמעת מעזרת הגברים. אני רוכנת ומסיטה מעט את וילון התחרה כדי לראות את הגברים שלי. אבא יושב מקדימה וחנה’לה על ברכיו. לידו יושבים אלחנן ואוריה. דוד, ביני ואלישיב יושבים מאחור עם החברים שלהם. לצידו של אלישיב יושב אוריאל. הוא נראה טוב בחולצת השבת הלבנה שנמתחת על כתפיו הרחבות. המראה שלו שונה משאר בחורי הישיבה. האחרים נראים מעט מוזנחים, והוא… הוא נראה מטופח ומודע. זה מוצא חן בעיניי. אני מנתקת את מבטי ממנו. אין ספק שהוא נאה, אבל הוא גס רוח.
מבלי להבחין בכך עיניי חוזרות אליו, משחזרות את מבטו הזעוף. לפתע ראשו מסתובב לעברי ועינינו נפגשות. הוא לא מסיט את מבטו באדישות כמו שחשבתי שיעשה, ואני לא מסיטה את מבטי במבוכה כפי שמתאים לי לעשות. שפתיו נמתחות לחיוך שחושף גומות חן משגעות, והוא נד בראשו. חום מתפשט בחזי ומטפס בלחיי. לפני כמה ימים הוא נפנף אותי, והיום הוא מחייך אליי? אני לא מבינה את הבחור הזה. אני מחזירה את הווילון למקומו בתנועה חדה, קוטעת את קשר העין, ונשענת לאחור.
"מה נשמע?" אמונה לוחשת.
"בסדר גמור," אני עונה במהירות. "ואת?"
"אני חייבת ללמוד למבחן בהתפתחות פיזיולוגית בגיל הרך. רוצה לבוא ללמוד איתי במוצאי שבת?"
"אני לא יכולה," אני לוחשת באכזבה. הייתי מעדיפה לשבת ללמוד איתה, על אף שכבר עברתי פעם אחת על החומר, במקום התוכניות שמחכות לי. "יש לי דייט."
"יאיי," אמונה מחייכת ומצמידה את כפות ידיה זו לזו. היא רוכנת לעברי, "מאיפה הוא? מי שידך? איך לא סיפרת לי?"
"אלקנה, החבר של ביני," אני עונה בחוסר התלהבות.
"אלקנה?" אני שומעת את בלון ההתרגשות שלה מאבד אוויר, "הוא חמוד. חשבתי שכבר מזמן ביני דיבר איתך עליו, מה קרה שהסכמת פתאום?"
"החלטתי לנסות," אני מושכת בכתפיי.
"יופי. תיתני לו הזדמנות אמיתית?" היא מביטה בי בשאלה.
"אני תמיד נותנת הזדמנות אמיתית!" אני מוחה בקול חזק יותר משהתכוונתי.
"ששש…" הנשים מסביבנו מהסות אותנו.
אמונה זוקרת גבה. "את תמיד מוצאת סיבה לא להמשיך לדייט שני," היא לוחשת. "את לא זוכרת מה הרבנית אמרה במדרשה? אי אפשר לפסול לפני דייט שלישי."
"בסדר, בסדר," אני מהנהנת בחוסר רצון.
דקות אחדות של שתיקה עוברות בזמן שהדרשה נמשכת עד שלפתע אני פולטת, "היה לי שוב התקף חרדה."
עיניה של אמונה מתמלאות במה שנראה כמו עצב מהול בחמלה ורחמים. לא מפריע לי. קשה להיות חברה של מישהי כמוני. של נערה שעברה את מה שעברתי. בניגוד לאחרות, אמונה הצליחה להתמודד והייתה לצידי לכל אורך הדרך.
"מתי? מה קרה?" היא מניחה את ידה על כתפי ומחבקת אותי אליה.
"היום. ראיתי פועלים ערבים, והם בהו בי… בכל אופן אחד מהם התקרב לעברי ואיבדתי את זה. ברחתי הביתה כאילו רודפים אחריי חמושים. רק אחר כך הבנתי שהתגובה שלי הייתה מוגזמת."
"זאת לא תגובה מוגזמת," היא מניחה את ידה על ידי. "אני לא מבינה למה עדיין מכניסים אותם ליישוב אחרי כל מה שקרה. למה יהודים בכלל מעסיקים אותם למען השם? כי הם זולים יותר מיהודים? אסור לנו לפרנס אותם. הם האויבים שלנו."
אני מהנהנת. היא צודקת. הרוצח של אימי לא היה פועל ביישוב, אך הם קשורים זה לזה בקשרי משפחה. הם מעודדים את הילדים שלהם לפגוע בנו. הם כולם בחזקת אויבים. "פשוט קיוויתי שבשלב הזה דברים כאלה לא יערערו אותי כל כך, את מבינה? עבר המון זמן," אני מוחה דמעה סוררת.
"עברת חוויה נוראית מיכ," היא מלטפת את שערי. "חוויה שאף נערה בת שש־עשרה לא אמורה לעבור. אל תהיי קשה עם עצמך. לנפש לוקח זמן להחלים."
אני מתחפרת בחיבוקה של אמונה ומתנחמת במילים המחזקות שלה. האחים שלי תלויים בי, הם צריכים אותי חזקה. אין לי את הפריווילגיה לקחת לעצמי זמן להחלים.

***

"אוריאל, תכבד אותנו בדבר תורה?" אבא מבקש בסוף הארוחה, כשכולנו עדיין יושבים סביב שולחן השבת.
אני מרימה את עיניי מהצלחת ומבטינו מצטלבים מעבר לשולחן בפעם המי יודע כמה הערב. אני מסיטה במהירות את מבטי, ואוריאל מכחכח בגרונו ופוצח בהסבר על פרשת השבוע ועל פירושי המלבי"ם והרד"ק. עיניי נודדות אליו שוב ושוב, ואני מתקשה להתרכז בדבריו. הוא נראה טוב. כל כך… גברי. בחורים סקרנו אותי בעבר, אבל הם מעולם לא גרמו לגוף שלי להגיב ככה. להתחמם. האם גם הוא בוחן אותי כשאני לא מסתכלת? המחשבה גורמת לי להדק את ירכיי זו לזו וללחיי להסמיק.
מבטי חולף במהירות על יושבי השולחן בעודי מתפללת שפניי לא חושפות את מחשבותיי. אוריאל מסיים לדבר ואני ממהרת לקום מהשולחן ולפנות את הכלים. אחרי היום הזה, כדאי שאלך לישון מוקדם.
אחרי השירים והפיצוחים של עונג שבת, אלישיב שוטף את הכלים, אני מסיימת את משימותיי ומתחילה בשגרת הלילה.
"אני די בטוח שנעלת את הדלת הזו כבר ארבע פעמים," אוריאל אומר בקולו האדיש.
ידי מניחה למנעול ואני מסתובבת אליו. "אף פעם לא מזיק להיות זהיר," אני מנסה לשמור על טון קליל.
"את לא מרגישה בטוחה בבית שלך?" הוא מטה את ראשו מעט ומרים גבה.
"בטח שאנ"
"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו."
"אני בסדר גמור. תודה," אני חושקת שיניים. כפות ידיי נקפצות לאגרופים בצידי גופי.
"ראיתי אותך קודם," הוא מביט ישר לתוך עיניי.
אני משלבת את ידיי על חזי. "קודם?"
"אחרי המכולת. וחשב"
"אין מה לדאוג. אני בסדר," אני שולחת אליו חיוך מאולץ. "אתה חוזר לישון בישיבה?"
"כן, אני לא רוצה להעמיס עליכם."
בכל מצב אחר כנראה הייתי אומרת שהוא לא מעמיס, שהוא מוזמן להישאר, אבל לא היום.
"בסדר גמור, אני אנעל אחריך," אני פותחת את שלושת המנעולים, פותחת את הדלת לרווחה ונעמדת לצידה.
"תודה. שבת שלום," הוא ממלמל וחולף על פניי.
"שבת שלום."
עיניי עוקבות אחריו יוצא מהדלת ופוסע במורד השביל לכיוון הרחוב. באמצע השביל הוא נעצר ומסתובב. אני ממהרת לסגור את הדלת ונועלת את המנעולים שמפרידים בין המשפחה שלי לבין הרוע שבעולם. לו רק יכולתי להעלים את הרוע שכבר נכנס ומעולם לא יצא.

***

אני אוהבת את האוויר של ירושלים ואת האווירה של רחוב יפו. זו הסיבה שכשאלקנה הציע שנבוא לכאן הסכמתי מייד. אנחנו פוסעים ברחוב השוקק ואני שואפת לתוכי את הריחות, את האנשים, את היופי של העיר הקדושה בעולם.
"את …בת לעב… עם ילדים?"
אני מקמטת את מצחי. "אני לא שומעת." בכל פעם שאני מנסה להתקרב כדי לשמוע אותו טוב יותר, הוא מוסיף מרחק בינינו.
"שאלתי," הוא מרים את קולו, עדיין שומר על מרחק לא הגיוני. "אם את אוהבת לעבוד עם ילדים?"
"מאוד," אני שולחת אליו את החיוך הכי רחב שלי ומנסה להתרגש מהדייט הזה כפי שניסיתי לעשות כשבחרתי הערב את בגדיי והתאפרתי קלות.
אנחנו קונים קפה ומאפה וממשיכים בטיול שלנו.
"רגע," הוא קורא כאשר אני עומדת ללגום מכוס הקפה. "לפי 'מג"ע א"ש ' את צריכה לברך ולאכול קודם מהמאפה ורק אז מהקפה."
אני נושכת את שפתיי. הוא יותר דוס משחשבתי. אני מברכת 'בורא מיני מזונות' ונוגסת מהמאפה. אלקנה נראה מרוצה יותר ממני.
וזה הגיוני, בהתחשב בעובדה שהוא השיג את מבוקשו ושלמאפה יש טעם מיושן בפה שלי. אני מחזירה אותו בחזרה לשקית הנייר ומתחפרת במעיל המחמם.
אלקנה מספר לי על הסוגיה שעליה למד בדף היומי שעוסקת בדינים של כתמי נידה. חום מציף את לחיי, אך נראה שאלקנה לא שם לב שאני נבוכה. למען האמת, הוא לא שם לב אליי כלל. לא שואל אותי על עצמי, על איך שאני רוצה שהבית שלי ייראה, על החלומות שלי.
אני משועממת לחלוטין.
כשאנחנו מגיעים לעיר העתיקה, אלקנה עדיין מדבר. אנחנו פוסעים בסמטאות הצרות, ואחד הרוכלים הערבים  איש זקן ומעט כפוף  מתנגש בי בטעות. מעט הקפה שנותר בכוס נשפך. הרוכל מתנצל, מחפש בכיסיו, שולף משם טישו ומושיט לי אותו.
"תתרחק מפה," אלקנה מעיף את ידו המושטת. "ערבי מסריח!"
הלסת שלי נשמטת. הרוכל משפיל מבטו לאדמה ומתרחק מאיתנו באיטיות.
"למה דיברת אליו ככה?" אני זורקת את הכוס לפח ומניחה את ידיי על מותניי.
"ככה צריך לדבר אליהם, שידעו מי שולט פה. צריך להשאיר אותם קטנים אחרת הם מרימים את הראש," עיניו של אלקנה בוערות.
"הוא בסך הכל ניסה להיות נחמד," אני ממלמלת בעודנו מתקדמים. "לא צריך לחפש אויבים בכל מקום."
"את עדינה מדי," הוא קובע ומתיישב על ספסל סמוך.
אני חושקת את שיניי ועומדת שם רגע נוסף לפני שאני מצטרפת אליו. אני יושבת בצידו השני של הספסל. הדייט הזה הולך ומחמיר.
אני מתחילה לברך 'על המחיה' ואלקנה שוב עוצר אותי. "לא אכלת מספיק בשביל לברך. אכלת ביס אחד. כזית זה לפחות שלושים גרם."
אני בוהה בו בפה פעור ומתרוממת מהספסל. "אולי כדאי שנחזור, אני כבר עייפה," אני מיישרת את החצאית ומכתיפה את התיק הקטן.
"את לא רוצה שנשוחח עוד? לא סיימתי לספר לך על"
"כן, זה מרתק! פשוט, אני צריכה לקום ממש מוקדם לעבודה בגן," אני מותחת את שפתיי לחיוך מזויף.
"בסיידר. נמשיך בפעם הבאה," הוא מושך בכתפיו.
בפעם הבאה. המחשבה לבדה מערערת אותי. אבל אולי זו בדיוק הבעיה שלי. לא נכון לשפוט בחור לפי פגישה אחת. הדייט הראשון עלול להיות מלחיץ למדי.
אנחנו עוברים בקושי רחוב אחד, כאשר שני בחורים פוסעים במהירות לכיווננו. הם נראים מתוחים, כאילו הם בורחים. כאשר הם חולפים על פנינו אני מזהה את אחי.
"אליש?"
השניים נעצרים. אלישיב מסתובב לעברי, ידיו בכיסיו ועל פניו הבעה מתוחה. אוריאל מסתובב גם הוא ומעביר משקל מרגל לרגל. אוריאל מתעשת ראשון ומחייך, סוקר במבטו את פניי ושמלתי, ועובר לבחון את אלקנה. הוא חושק את לסתו, משלב את ידיו על חזהו הרחב ונד בראשו לשלום ברשמיות.
"מה אתם עושים כאן?" אני מקמטת את מצחי.
"סתם, באנו לכותל," אלישיב יורה מהר מדי. "ואתם?"
לחיי מאדימות כאשר אני משתהה במבוכה. "אתם מכירים מהישיבה, לא?" אני מחווה על הדייט שלי.
הוא מהנהן. "נחמד לפגוש אתכם. אם לא אכפת לכם, אנחנו באמצע דייט. שנמשיך הלאה, מיכל?"
אני נועצת מבט באלקנה ומעבירה את מבטי אל השניים. אלישיב מביט על נעליו ואוריאל מכווץ את גבותיו ומותח את פיו לפס צר.
אני פונה להסתובב ולהמשיך ללכת, ואוריאל שואל ברוגע, "את צריכה טרמפ הביתה?"
כל כך ברור שאני רוצה לסיים את הדייט הזה?
"כדאי שתחזרי הביתה, כבר מאוחר," אוריאל מוסיף.
אני מעווה את פניי. אני רוצה לסיים את הדייט הזה, אבל לא ככה, לא כשהוא מתנהג כאילו הוא יכול לקבל החלטות לגביי. "אני מסתדרת, תודה, בוא אלקנה."
"האוטובוס האחרון כבר יצא," אוריאל מתעקש. "אתה תסיע אותה הביתה?" הוא פונה לאלקנה.
"הגעתי לכאן בתחבורה ציבורית." הוא מסנן את המילים בשפתיים קפוצות.
אוריאל צודק. אם אני לא רוצה לעמוד בטרמפיאדה הלילה כדאי שאנצל את ההזדמנות לטרמפ. "באמת עדיף שאסע איתכם," אני ממלמלת. "תרצה להצטרף?" אני שואלת את אלקנה ומתפללת בליבי שיסרב. הערב הזה היה גרוע מספיק.
"לא," הוא מכווץ את גבותיו בזעף. "אני אסתדר."
מבלי להיפרד לשלום ממני או מהבחורים, אלקנה מסתובב ונעלם.
"אז… איך היה הדייט?" אלישיב שואל בשעשוע בזמן שאני פוסעת לצידו לכיוון החנייה. "כמו שביני צפה?"
אני גונחת בשקט, לא ממש רוצה לספר על הדייט בנוכחותו של אוריאל. "היה… בסדר." אני עונה בחוסר התלהבות. פניו של אוריאל מופנות קדימה, נראה שהוא לא מגלה עניין בתשובתי.
"יהיה דייט שני?" אלישיב מוסיף לחקור.
"אני עדיין חושבת על זה," אני ממלמלת.
אוריאל מפנה אליי מבט חטוף, הוא עדיין חמור סבר אבל אני מוותרת על הניסיון להבין מה מפריע לו.
אנחנו מגיעים למכונית ואני נכנסת למושב האחורי. "מה באמת עשיתם פה?"
"מה זאת אומרת?" אלישיב שוב עונה מהר מדי לטעמי. "אמרנו לך. באנו לכותל להתפלל."
"אני ממש מקווה שאתה לא מתעסק בשטויות כמו ביני," אני מצמצמת את עיניי, "הספיקו לנו המעצרים במשפחה הזאת לכל החיים."
אוריאל מגחך.
"משהו מצחיק?" אני משלבת את ידיי ונועצת בו מבט דרך המראה.
"מפתיע שמישהי שמתנגדת למה שאחיה עושה יוצאת לדייט עם החבר הכי טוב שלו," הוא לוכד את עיניי ומחייך.
הוא מוציא אותי מדעתי.
אלישיב משתעל, ואוריאל נאנח וחובט על גבו.
"בכל מקרה," אוריאל מסובב את המפתח והמנוע מתעורר לחיים. "הגענו להשתתף בעצרת תפילה לפצועים בשריפה באסון הכרמל. אם את לא מאמינה לנו את מוזמנת לבדוק."
אני נושכת את שפתיי ומחליטה להניח לנושא. כתפיו של אלישיב מתרפות במושב שלפניי. אוריאל מזמזם זמירת שבת נוסטלגית ומנווט ליציאה מהחניון העמוס. אני מביטה בצדודית פניו ובעורפו, וצמרמורת חולפת בגופי. כפות ידיו הגדולות אוחזות בהגה בביטחון שמאיץ את פעימות ליבי. אני לא אמורה להרגיש ככה. בוודאות לא הרגשתי כך כלפי אלקנה.
אני לא יודעת מה גופי מרמז לי, אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות. לא הולך להיות דייט שני.