“הביטו,” אלקנה שורק, “עלמות חן כה רבות במקום אחד.”
מחול ומחילה
על אף החום הכבד השורר באמצעו של חודש אב צמרמורת חולפת בגופי למראה הנערות בבגדי הלבן המחוללות בכרם.
“אני מייחל שאחת מהן תחולל במיטה שלי.” אהוד צוחק.
“הן לא ירקדו כשיבחינו בנו,” אני מעקם את שפתיי. הן ממתינות לבחור נאה ממשפחה טובה, לא לבני בנימין שהשבטים נשבעו שלא יבואו עוד בקהל ישראל.
“אחרי שנאלף אותן הן ירקדו, אל תדאג.” אהוד יורק על הקרקע. אני נרתע מעט לאחור לשמע האכזריות בקולו. הרי הנידוי הזה התרחש בגלל בני בנימין חמומי מוח שלקחו בכוח ואכזריות את מה שלא היה שלהם.
“נמשיך לצעוד, לפני שיחטפו לנו את כל עלמות החן המיוחסות.” אלקנה מעמיס את השק עם המזון על כתפיו. היום לראשונה נוכל לשאת לאישה נערה משבט אפרים, בתנאי שאביה לא ייתן לנו את ידה מרצונו.
אנחנו קרבים ועיניי תרות אחר הנערה הכי עשירה, מהמשפחה הכי טובה. יפה או כעורה, זה לא משנה. מוטלת עלי שליחות חשובה.
“עטרה, תרקדי איתי!” צחוק נשי מתגלגל מושך את מבטי לעבר אחת הנערות המצחקקות. היא עוטה שמלה מבד משי יקר הנשפך בקלילות סביב גופה העגלגל והנשי, מדגיש את שדיה השופעים. צמידי זהב מצלצלים על פרקי כפות ידיה, ושרשרת עבה מונחת על צווארה. שערה הארוך גולש עד לישבנה גלי וסמיך.
המראה שלה מעורר תגובה מיידית בחלציי ואני שואף אויר וממלא את ריאותיי.
“עידית אנחנו מוכרחות ללכת, הבחורים הללו מבנימין!” הנערה שנראה ששמה עטרה מושכת את ידה של עידית וזו מהססת לרגע. “מהר, עידית!”
אני חושק את לסתי וקופץ את אגרופיי בזעם. לא חשבתי שהן יקבלו אותנו בברכה, אבל קיוויתי שלא יירתעו מאיתנו כמו היינו מואביים.
עידית מרימה את עיניה ומבטינו מתלכדים לכמה רגעים. היא נושכת את שפתה התחתונה ואז נרתעת מעט לאחור. ייתכן שהגובה שלי, הרם מהממוצע, יחד עם הזקן העבות ומחלפות שערי הארוכות מרתיעים אותה מעט.
היא מסתובבת ומתחילה לרוץ אחרי עטרה, אבל אני כבר נחוש להשיג אותה. הנערה הכי עשירה, הכי מיוחסת וגם הכי יפה. הנערה הזאת היא שלי.
שתיהן יחפות וצעדיהן קטנים ואני משיג אותן כמעט ללא מאמץ. אני אוחז במותניה של עידית והיא צורחת בבהלה.
“עידית!” עטרה קוראת כשידיהן נפרדות.
“אההה!” עידית בועטת ומתפתלת בידיי כמו דג שנמשה מהנהר, “הנח לי!”
“הביטו, יואב מצא אבן חן יקרה,” אהוד חולף על פנינו וצוחק.
“עטרה, תברחי!” עידית צורחת, היא לא צריכה לחזור שנית, עטרה בורחת כאילו ראתה ארי שואג. הבחורים צוחקים וממהרים אחריה. עידית מחדשת את מאבקה בידיי.
“חדלי להיאבק בי. לא אפגע בך.”
“הנח לי ואחדל!” היא ממשיכה לנוע ואני חומק מבעיטה זדונית לעבר חלציי.
“אם תירגעי אוכל להניח לך!” אני מסנן באוזניה וידיי מתהדקות סביב גופה על מנת למנוע ממנה לחדש את מאבקה.
“מה אתה חושב שאתה עושה?” אצבעותיה נדחפות בחוזקה בצד מותני, ואני נושף בכאב. החתולה הזאת לא נכנעת בקלות.
“התירו לנו לחטוף נערה מהכרם, אז אני חוטף נערה.” אני מאפשר לידי למשש מעט את בטנה הרכה והיא נושפת בחדות.
“אתם אמורים לחזר אחרי נערה, לא לחטוף אותה בכוח.”
“הייתי מחזר אחרייך בשמחה אם לא היית נמלטת ממני.” גופה כל כך רך וחמים ונעים כשאגנה צמוד למפשעה שלי, הריח שנודף משערה משכר, ועורה הצח נראה אפילו רך יותר מקרוב.
לפתע ההתנגדות שלה פוחתת. “חפץ אתה לשאת אותי לאישה?”
“לכך ייחלתי כאשר אחזתי בך. אני מתאווה להכירך.”
“במידה ואואיל לשוחח עמך תתן לי את מילתך שאוכל ללכת אם אחפוץ בכך?”
“יש לך את מילתי.” אני מעדיף שלא לכפות על אישה להינשא לי על מנת להשיג את מטרותיי.
אני מרפה את אחיזתי בגופה ולהפתעתי היא אינה נסוגה.
“עידית,” אני מגלגל את שמה על לשוני ולא עומד בפיתוי ומעביר את אצבעותיי במורד שערה השחור והסמיך.
היא מצטמררת. אינני יודע אם בעקבות ידי החולפת בשערה או צליל שמה הנלחש מפי.
“ואתה יואב?” היא מסובבת את ראשה מעבר לכתפה ואני זוכה למבט מקרוב על ריסיה הארוכים, עצמות לחייה העדינות, אפה המקסים ושפתיה הוורודות. ידיי מונחות עדיין על בטנה, ישבנה עוד צמוד לאגני. היא לבטח מרגישה את התגובה של גופי לקרבה אליה. אך נראה שכעת היא נינוחה יותר.
אני מכחכח בגרוני. “אכן, שמי יואב.”
“אמור לי יואב,” צליל שמי, הנאמר בקולה הגרוני והרך, שוטף את גופי בעונג, “מדוע בחרת דווקא בי מבין עלמות החן?” אני יכול להישבע שהיא מחככת מעט את ישבנה באיברי הקשה.
“כי את מנצנצת ביניהן כמו אבן חן יקרה בין חלוקי הנחל.” אני לוחש על אוזנה ושוב חולפת צמרמורת בגווה.
“אני נאה בעיניך?” היא מרשה לראשה להישען מעט על חזי. מעולם לא הייתי מגורה כך.
“אני מקנא בשערך הגולש על כתפייך וגווך. עינייך הן כצוהר לנשמתך הסוערת, מעוררות בי תשוקה לחשוף את הרזים המסתתרים בנקיקים ובעמקים שבנפשך. כתפייך הזקופות מעידות על רוחך החזקה, שדייך כאשכולות בשלים, בטנך רכה כקרקע פורייה הממתינה שאטמון בה את זרעי. המילה ‘נאה’ אינה עושה עמך חסד, הנך היפה בנשים.”
שפתה התחתונה נשמטת והיא בוהה בי לרגע, חזה עולה ויורד בכבדות עם כל נשימה.
לפתע היא מתרחקת, מסתובבת ומשלבת את ידיה על חזה. “האם יש ברשותך נחלה, יואב? תוכל לפרנס אותי?”
אני מכווץ את מצחי. איך הגענו מחיזור לשאלות מעשיות בנוגע לשידוכין?
“יש לי בית נאה, ושדה רחב ידיים שאני עמל בו מדי יום עד בוא השמש. אני נשבע שלא יחסר לך דבר אם תבואי עימי. אדאג שתחיי כמו בבית אביך.”
היא משתתקת לרגע ואז ניצוץ נדלק בעיניה, “האם תוכל לדאוג שאחיה איתך כמו בביתו של אחד מעשירי הממלכה הזו?”
“אם צריך אעמול בעבודתי גם אחרי רדת השמש. הבטחתי שאדאג לכל מחסורך.”
“אם כך, אינשא לך.”
“בהן צדקך?”
“כל עוד אתה מתחייב בכתובה לדאוג לכל מחסורי.”
מדוע היא חוששת שלא אדאג לה? האם הם חושבים שאנשי בנימין חסרי יכולת או חסרי אמצעים?
אני זוקף את סנטרי, “אתחייב בכתובה ככל אשר דיברתי.”
“אם כך לווה אותי לבית אבי ואאסוף את מיטלטלי. אל תחשוש, אבי אינו נוכח בשעה כזו של היום.”
היא מובילה אותי ליציאה מן הכרם בדרך העולה לכיוון בתי שילה. אנחנו חולפים על פני הבתים הגדולים והמפוארים ואני מתכווץ. איך אוכל לאפשר לה את איכות החיים שהיא רגילה אליה? אני חושש שהיא תיכנס בכל רגע לאחד מהבתים הגדולים והיקרים שאנחנו חולפים על פניהם אך היא ממשיכה בדרכה ואני בעקבותיה. בפאתי היישוב ניצבות בקתות קטנות ועלובות. כאשר אנחנו קרבים אליהן אני מהסס ולבסוף נעצר.
“אתה בא?” היא מסתובבת אלי ושיניה שוב ננעצות קלות בשפתה התחתונה. אצבעותיה ממוללות את שולי בד המשי היקר בתזזיתיות.
“כאן את גרה?”
“זה משנה?”
“אמרת שאת בתו של אחד מעשירי הממלכה.” הרי מטרתי הייתה לשאת את הנערה העשירה והמיוחסת ביותר.
“אמרתי שאנחנו עשירים, אך לא אמרתי בכסף.”
“אז במה?”
“חשבתי שבחרת בי בגלל היופי לא בגלל הממון או הייחוס.”
“אני חשבתי…”
“בגלל השמלה והתכשיטים?” היא צוחקת במרירות, “שאלתי אותם מחברתי עטרה.”
לפתע עיניה מגלות לי צדדים אחרים. הן משקפות אלי בחזרה את דמותי. נידוי, בדידות, עלבון.
“ייחלתי שאמצא בחור שיבחין ביופי שלי, מבפנים ומבחוץ, ולא יישא עיניו לעובדה שאבי חסר ממון. אך נראה שראית בי רק ממון.” היא מעפעפת בעיניה המבריקות.
“לא כיזבתי לך. יופייך שבה את ליבי”. אני אוחז את כף ידה בידי, “אך היה מנוי וגמור עימי לשאת אישה מיוחסת. מוטלת עלי האחריות להשיב את שבט בנימין לגדולתו.”
“אם כך, לך-לך.” היא מושכת את כף ידה מידי, “הנך משוחרר מהתחייבותך אלי.” קולה בקושי נשמע, כתפיה נשמטות.
“לו היית במקומי, היית חוטפת אותי?” השאלה חומקת מבין שפתיי.
עיניה סוקרות אותי, חולפות על שערי הפרוע מההיאבקות בינינו, מבנה גופי התמיר כעץ הארז ובגדיי המאובקים.
“הייתי מטפסת על כתפיך העצומות, קולעת את מחלפותיך הסוררות כדי שתיראה מן היישוב”, היא מגחכת למראה הסומק בלחיי. “או אז הייתי מפצירה בך לשאת אותי לנחלתך, להגן עלי בגופך, ללחוש באוזני מילות אהבה, ולחמם אותי במיטתך.” היא מישירה אלי את מבטה בתעוזה, בוחנת את תגובתי.
מבטה לופת אותי, זיכרון תחושת גופה הרך, הסודות שהיא צופנת בתוכה. אך לבסוף היא עוצמת את עיניה ופונה ללכת לבדה.
אינני מסוגל לעזוב.
“טפסי עלי, נערתי שחורת השיער,” היא מסובבת את ראשה בתנועה חדה לעברי ועיניה נפערות. “חסי בצילי מפני המטר והחמה, הניחי את ראשך על חזי כאשר את יגעה, הסמיקי בשעה שאלחש באוזנך כמה נאה ונחשקת את. אדאג לכל מחסורך ואת תעשירי את ביתי באהבה ובשחוק.”
היא שבה וקרבה אלי, דמעה בודדה מתגלגלת במורד לחיה.
“וכשאהיה עצובה?”
ליבי מחסיר פעימה.
“אשק לדמעותייך, ואזכיר באוזנייך את היום הזה בו בחרתי בך ואת בחרת בי.”
“אתה מתכוון ליום שבו חטפת אותי.” היא מחייכת מבעד לדמעות.
“רק כך ניתן למשוך את תשומת ליבה של היפה בנשים.”
“המשך לחטוף אותי, אני מבטיחה שלא להיכנע בקלות.” היא קורצת ושוב גורמת לגופי להגיב באופן לא נוח. ואז היא נוטלת את ידי בכף ידה הקטנה ומושכת אותי לעבר בקתה מטה לנפול, הבקתה העשירה מכל בתי העיר, היות ועידית שוכנת בה.