מחפש טוב – מתוך אתגר הסיפורים הפנטסטי של פורום אינעל הבוק

בום!!!
נשמע קול נפץ וזגוגיות החלון נחתו על הרצפה ברעש מצלצל.
לא שוב! עיני נפערות בפחד ואני מביטה באבי שמסתכל סביבו באימה.
“לונה!”
“סליחה,” שפתי רועדות, “ל-לא התכ-כוונתי.” אני מליטה את פניי בשתי כפות ידי. אגרטל הפרחים מתנפץ על השולחן.
“את כבר נהיית מסוכנת. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.”
“אתה צודק” אני מתייפחת.
“מה כבר אמרתי שגרם לך לעשות את זה?”
“אני לא יודעת.. אפילו לא כעסתי. פשוט הרגשתי שאני שוב מאכזבת אותך ו-” אני מתחילה להתייפח והקערה על השולחן מתנפצת גם היא.
“היי שששש…” אבא שולח את ידו לעברי כמו לעבר סוס עצבני. “הכל בסדר, אני לא מאוכזב ממך. ממש לא.”
אני מציצה מבעד לאצבעותיי, לא בטוחה שאני מאמינה לו. מאז ומתמיד הרגשתי שאני מאכזבת את הורי. ומאז ומתמיד קרו מסביבי דברים מוזרים. לאחרונה, מאז שקיבלתי מחזור לראשונה, הדברים המוזרים האלה הפכו יותר ויותר קיצוניים ומפחידים.
“בבקשה תירגעי,” עכשיו הוא גם מאוכזב וגם מפחד ממני. אני חייבת להסתלק מפה לפני שאפגע בו.
אני חומקת החוצה דרך הדלת ופותחת בריצה מהירה לכיוון הפארק. הוא חשוך ואין שם אף אחד בשעה כזו בערב, נראה לי כמו מקום בטוח לעת עתה. דמות ענקית מגיחה מבין הצללים. אני פונה מעט הצידה אבל לא מספיקה לעצור לפני שאנחנו מתנגשים.
“אההה”, אני זועקת כשהכתף שלי נהדפת בכוח ואני עפה מטה למדרכה.
“מה את עושה?” נשמע קול גברי עמוק. “תסתכלי לאן את הולכת!”
“שאני אסתכל? אולי אתה תסתכל לפני שאתה מתפרץ ככה לרחוב!” אני נעמדת ומשפשפת את כתפי הדואבת.
“זה לא מסלול ריצה פה.” הוא רוטן ומשפשף את צלעותיו שכנראה נפגעו מהכתף שלי. “את מסוכנת.”
אני נרתעת לאחור.
“את חייבת לי שישיית בירה חדשה.” הוא מצביע על שברי הבקבוקים והנוזל שניתז על המדרכה.
אני מחכה למילות ההתנצלות שבד”כ עולות מייד על שפתיי אבל הפעם יש בי רק כעס. כעס שהוא התפרץ לדרכי, וכעס על חוסר הנימוס שלו והיומרנות שאני חייבת לו משהו.
“בחלומות שלך” אני משגרת אליו חיוך מעושה וממשיכה לרוץ, מעיפה מבט אחרון לאחור ואז פונה בעיקול הרחוב.
***
למחרת בבוקר, אחרי ששברתי את הברז בחדר האמבטיה כי אחותי התעצבנה שגמרתי לה את המים החמים, אני יוצאת שוב החוצה לרחוב.
אני מהווה סכנה לכל מי שקרוב אלי. למה זה קורה לי? בהתחלה חשבנו שזה נובע מכעס, אבל עכשיו.. אני כבר לא בטוחה. בכלל לא כעסתי הבוקר. באמת הרגשתי רע. אני שונאת שלא משאירים לי מים חמים.
אני עוברת ליד רכב ספורט יקר למראה, ורואה לידו לא אחר מאשר הבחור שהתנגשתי בו אתמול. לא אופייני לי בכלל אבל מתעורר בי רצון שובב להקניט אותו.
“איך הצלעות שלך?” אני מעפעפת ומחייכת במתיקות.
הוא מרים אלי שתי גבות עבות ואז מכווץ את מצחו. “תראו תראו, בוקר טוב לשד הטזמאני של השכונה.”
למרבה הפלא אני לא נעלבת, אלא פשוט… צוחקת.
“בוקר טוב לענק הירוק,” אני לא נשארת חייבת, “כבר מצאת מישהי להפיל היום? או שאני צריכה לחשוש?”
“את לא הסגנון שאני מעדיף להפיל. אין לך מה לדאוג.”
מילותיו לא עומדות בקנה אחד עם מבטו שסוקר את גופי ומתעכב על שדי השופעים. אני מתקרבת אליו לאט, נכנסת למרחב האישי שלו, מאפשרת לו להריח אותי, ולוחשת , “אני דווקא חושבת שאני ממש הטיפוס שלך.”
אלוהים אדירים, מאיפה הביטחון הזה פתאום?
הוא מביט בי לכמה רגעים ארוכים, העיניים שלו נראות אפלות יותר מרגע לרגע, ואז הוא מחייך. “אני אוהב את זה.”
אני נרתעת לאחור, לא ציפיתי לתגובה הזו.
“אוהב את מה?”
“את הביטחון שלך. את חמודה.”
“תודה…?” אני משלבת על ידי על חזי ומקמטת את מצחי.
“אני מייקל. ואת?”
“לונה.” מה קורה פה?
“אנחנו צריכים לצאת מתישהו.”
“מה??”
“את חמודה, אני חתיך. בואי נצא.” אני לא מצליחה להתאפק ופורצת בצחוק.
“אני לא יכולה”, אני מניחה את ידי על מותניי לאחר שהצחוק גווע. יש לי כוחות¬־על מפחידים שאין לי מושג איך לשלוט בהם. אין לי חיי חברה ובטח שלא יכול להיות לי חבר.
“את יכולה.”
“אני לא רוצה” אני מצמצת את עיני לעברו.
“את משקרת”
“אני לא-“
“למה את לא מודה באמת?” הוא מרים את קולו מעט.
הלב שלי מתחיל לדפוק מהר. אני חייבת לצאת מהסיטואציה הזו מהר לפני שאני אהרוס לו את האוטו במקרה הטוב או את המפרקת במקרה הגרוע יותר.
“אני באמת לא יכולה. תפסיק להתעקש.” קולי יוצא מבין שפתיי, יציב וקשוח יותר משציפיתי.
וזהו.
שום חלון לא התנפץ, אף ידית לא נשברה.
“בסדר גמור, אני אחכה בסבלנות.”
אני מהנהנת וממשיכה ללכת.
איזה מן נערה אני הופכת להיות לידו?
***
מאז אנחנו נפגשים כל יום. לפעמים נדמה לי שהוא מחכה לי, למרות שהזמנים שאני בורחת מהבית בעקבות אסון כזה או אחר, אינם קבועים.
אני חולפת לידו, הוא מפלרטט, אני מפלרטטת בחזרה. הוא מזמין אותי לצאת, אני מסרבת. הוא אומר לי שיחכה לי כמה שצריך, אני הולכת משם בתחושה שלווה.
לאט לאט הפטפוטים האקראיים הללו הופכים לארוכים יותר. השיחה מתארכת ואנחנו מתיישבים על קצת המדרכה וממשיכים לדבר במשך שעות.
“אתה לא מאוכזב מזה שאני לא מסכימה לצאת איתך?” אני מעזה לגשש פעם אחת.
“מאוכזב? למה שאתאכזב? אני מקבל את מה שאני רוצה.”
“חשבתי שאתה רוצה לצאת איתי.” אני מלפפת את שיערי סביב האצבע שלי.
“אני רוצה לבלות איתך, לא ממש משנה לי איפה.”
מאז אני ממשיכה לבדוק אותו. שואלת האם אני אשת שיחה מעניינת? האם הוא סולח לי ששברתי לו את שישיית הבירות. בהזדמנות אחרת אני שואלת האם הוא מעדיף בחורות רזות, או מלאות כמוני. הוא מחייך ועונה, “אני אוהב בדיוק את איך שאת.”
עברו שבועות, ואני מתחילה להרגיש ממש בנוח. אני מעיזה להגיד לו מה שאני מרגישה וחושבת.
וכלום לא קורה.
שום דבר לא מתנפץ. לא נשבר. כשאני איתו העולם בטוח.
***
היום התחיל טוב, ועד הערב עוד לא קרה שום אסון, התחלתי לקוות שגם לא יקרה. מסתבר שזו תקוות שווא.
“לונה,” קולה של אימי מסיח את דעתי ואני מרימה עיני מהספר שבידי. מבט בחלון החשוך מבהיר לי שאני כבר קוראת במשך שעות. “קודם כל שיהיה ברור שאני לא כועסת או מאוכזבת,” היא פותחת, לא מבינה שזה בכלל לא משנה מה שהם אומרים. אני מרגישה. והעובדה שהם מנסים להעמיד פנים רק גורמת לי להרגיש אשמה ומאכזבת יותר. “פשוט חשבתי שתכיני היום ארוחת ערב, אני כל כך עייפה.”
“אוי לא! שכחתי.” אני חובטת בידי על מצחי, באמת שקעתי בקריאה ולא שמתי לב שהזמן עבר, “סליחה, אמא, באמת התכוונתי-” אבל זה כבר מאוחר מדי. שולחן האוכל מתרומם באויר ואז מוטח לקרקע בכוח. רגליו נשברות כמו קיסמים, והוא קורס מטה. אגרטל הפרחים נופל גם הוא מתנפץ. מים מותזים לכל עבר.
“לונה!!” אמא מתייפחת. “תעשי שזה יפסיק. בבקשה!”
“אני לא מצליחה!!” אני בוכה. ארונות המטבח נפתחים והצלחות מתעופפות החוצה ומתנפצות על הרצפה ברעש איום ונורא.
בדיוק ברגע הזה הדלת נפתחת בכוח.
מייקל עומד בפתח, מתנשף, מוכן למאבק. עיני נפערות ואני לא מצליחה לנשום. רק הוא היה חסר לי עכשיו.
“לונה, היא מנסה לפגוע בך?” הוא מצביע לעבר אימי.
“מה? לא!” אני ממהרת לעמוד כחוצץ ביניהם.
“אז מי שבר את כל הכלים האלה?” הוא מכווץ את מצחו.
“זה.. זאת היתה אני.” אני עוצמת את עיני, לא רוצה לראות את האימה והאכזבה במבטו.
“מה היא עשתה לך?” אני פוקחת עיניים וממקדת אותן בפניו.
“מה?”
“מה היא עשתה שגרם לך לעשות את זה?”
הוא לא נבהל? למה הוא לא בורח ממני?
“מי זה הבחור הזה, לונה?” אמא מתעשתת לבסוף.
“אמא, סל…” אני עוצרת את עצמי מלהתנצל, מנסיון זה רק מחמיר את המצב, “זה מייקל.” אני מחווה בידי לכיוונו במקום.
“מה אתה עושה כאן?” היא מזדקפת ומברישה קלות את שיערה, כאילו לא היה כאן כאוס לפני כמה שניות.
“באתי לקחת את לונה לדייט. דפקתי ואז פתאום שמעתי את כל הרעשים הללו.”
“לדייט?” היא עוברת להסתכל עלי, “לונה, את יודעת שאת לא יכו-” היא משתתקת לפתע. גם ככה זה נס שהבית שלנו עדיין עומד על תילו.
“מייקל, אמרתי לך שאני לא יכולה לצאת איתך.” אני אומרת בחוסר סבלנות ואז קופאת, בזוית העין אני מבחינה שגם אמא נדרכת.
אבל מייקל, כמו מייקל, תמיד מגיב באופן לא צפוי. “אני יודע. אבל נראה לי שאת צריכה לצאת קצת עכשיו. אז תבואי איתי ל’לא דייט’, נשמע סבבה?”
פיה של אמא נפער ואני צוחקת.
“אחרי שתלכו לישון אנחנו נחזור לנקות כאן.” מייקל אומר לאמא בביטחון ואני מהנהנת.
“אני לא יודעת.. כלומר, זה ממש בסדר אל תרגישי צורך.” היא מתחילה להסתבך במילים ותחושת האשמה שלי מתחילה לבעבע שוב. מה אני מעבירה את המשפחה המסכנה שלי?
אבל אז מייקל אוחז בידי, “הכל בסדר. לונה פשוט צריכה קצת לדאוג לעצמה כרגע. אני אדאג לה ואז שנינו נדאג לכם, בסדר?”
אמא ממשיכה לעמוד בעיניים קרועות לרווחה בזמן שאנחנו יוצאים מהבית.
אנחנו נכנסים לרכב שלו בשתיקה.
“מייקל, אני לא בטוחה שאתה מבין מה אני.” אני מושכת את חגורת הבטיחות ומכניסה אותה לאבזם.
“יש בך הרבה דברים שאני לא מבין.” הוא מסובב את המפתח בחור ההצתה ומוריד את בלם היד.
“לא. מייקל אני מקוללת. אני פוגעת בכל מי שקרוב אלי. ואני לא שולטת בזה.”
“אף פעם לא פגעת בי.”
“עדיין.” אני מדגישה את המילה, “עדיין לא פגעתי בך, זה רק עניין של זמן.”
“את לא תפגעי בי. אני לא מפחד.”
“למה? ראית מה אני יכולה לעשות רק עכשיו!” אני מרימה את הקול.
מייקל צוחק, “אני אוהב אותך בכל גרסה, אבל אני הכי אוהב אותך כועסת.” הוא קורץ אלי והכעס מתנקז ממני במהירות ובעל כרחי חיוך נפרש על פני. הוא משתלב בתנועה ומזמזם לעצמו שיר פופ עליז.
“איך זה יכול להיות שאתה לא מפחד?” אני מחפשת שיר שאני אוהבת במערכת המדיה של הרכב.
“את באמת לא מבינה, אה?”
אני מרימה את מבטי אליו, “כל המשפחה שלי מפחדת ממני. אז כן, אני לא מבינה. אתה עלול להיפגע.”
“את לא תפגעי בי.” הוא עוצר מול הרמזור האדום.
“איך אתה יודע?”
“פשוט, כי את לעולם לא תוכלי לאכזב אותי.”
“אבל איך זה יכול להיות?” אני מרימה את ידי באויר בתסכול.
“כי אני ‘מחפש טוב’.”
“מה זה אומר?”
“אין דבר כזה רוע מוחלט. אנשים עושים פעולות מכאיבות או בחירות כושלות כדי להתמודד עם פגיעה שפגעו בהם בעבר, או להימנע מפגיעה נוספת. אני יכול להביט באדם ולדעת מה הכוונה האמיתית שמאחורי המעשים שלו. אני רואה את הטוב, גם אם המעשים מכאיבים.”
“ואתה חושב שאני טובה? למרות כל מה שאני עושה?”
“לונה,” הוא מחייך, “עוד לא ראיתי אדם כמוך. את כולך טוב קורן, אפילו בצללים.”
חום נעים חולף בגופי לשמע המילים שלו. אני מחייכת לרגע קצר אבל מיד חיוכי נמוג. זה עדיין לא מסתדר לי.
“אז למה זה קורה לי?” אני בוחנת את כפות ידיי המונחות על ברכיי, “אם אני כל כך טובה, למה אני כל הזמן פוגעת במי שאני אוהבת?”
הוא שולח יד לסנטרי ומרים את פניי כדי שאביט בו. “כי בזמן שאת מנסה לא לפגוע באחרים את פוגעת בעצמך. בזמן שאת אוהבת אחרים, את שוכחת לאהוב את עצמך.” אני מביטה בעיניו האוהבות, דמעה סוררת חומקת מזוית עיני. “אם הכוח שלך לא יהיה עסוק בלהתגונן תוכלי לעשות איתו דברים מופלאים.”
קול צפירה נשמע מאחור. אני קופצת וקשר העין שלנו מתנתק. הרמזור התחלף לירוק. מייקל לוחץ על דוושת הגז ברוגע.
אני אוהבת להיות כאן איתו. אני אוהבת את מי שאני כשאני איתו. האם יש סיכוי שאוכל ללמוד לשלוט בכוח שלי? לעשות איתו דברים טובים? זה נשמע כמו חלום.
“מייקל,” אני שולחת יד ומשלבת את אצבעותינו, “בוא נצא לדייט.”

לקריאת סיפורים נוספים באתגר – https://dovrati.com/inalhabook-fantastic-challenge/